בפרשה אנחנו פוגשים את הצרעת. על מה היתה באה לאדם צרעת? מקובל על פי המדרש הידוע לומר שעל לשון הרע. אבל יש מדרשים מוכרים פחות שמפרטים סיבות נוספות.

בתנ"ך יש לנו חמשה מקרים של אדם שהצטרע: משה בסנה, שהכניס ידו לחיקו והוציא אותה מצורעת. מרים שדיברה על משה יחד עם אהרון. נעמן שר צבא ארם בימי אלישע הנביא. גיחזי, משרתו של אלישע ובניו שקיבלו את צרעת נעמן. ועוזיה מלך יהודה שנכנס למקדש להקטיר והצטרע.

מה משותף ביניהם?

נראה שכל המקרים האלו הם מקרים בהם יש בעיה ביחס של האדם אל החברה, אבל הבעיה קשורה ליחס של האדם אל הקב"ה:

משה בסנה העלה ספק באמונה של עם ישראל וביחס שלהם אליו כגואל: "וְהֵן לֹא יַֽאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי", וביחס למדרגתו הספק הזה נחשב כחטא. מיעוט האמון היה כלפי החברה, אבל הוא כמובן נוגע גם להבנה במהלך שמוביל עכשיו הקב"ה.

מרים דיברה לשון הרע, וביחס למדרגתה נחשב לה לחטא, למרות כוונתה הטובה. לשון הרע זו בעיה ביחס של האדם אל החברה, אבל במקרה הזה הבעיה העיקרית עליה היא ננזפת היא היחס לנבואת משה שבאה מהקב"ה: "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶֽאֱמָן הֽוּא... וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶֽׁה".

נעמן היה גאוותן, כמו שרואים ביחס שלו אל אלישע, וגאווה זו בעיה ביחס של האדם אל החברה. אבל הבעיה נוגעת ליחס שלו לקב"ה: נעמן היה גאוותן כיון שהיה שר צבא חשוב, אבל הוא לא זכר שהסיבה לכך היא "כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם", ואפילו מול נביא ה' לא וויתר על גאוותו.

גיחזי רדף אחרי הכסף, שגם זו בעיה ביחס של האדם אל החברה. אבל עיקר הבעיה היתה חילול ה' הגדול שהוא ייצר ברדיפת הממון שלו. כשנעמן ראה שאלישע מסרב לקחת ממנו כסף, זה שינה את צורת ההסתכלות שלו על עם ישראל כולו, וגרם לו לבחור לעבוד את ה' בעצמו. אבל גיחזי בא אליו, כביכול בשם אלישע, וביקש כסף בכל זאת, ובזה ביטל במידה מסוימת את השפעת הפעולה של אלישע.

עוזיה לקח לעצמו לא רק את כבוד המלכות אלא גם את כבוד הכהונה. הכבוד הוא בעיה חברתית, אבל כשמדובר בהקטרת קטורת במקדש כמובן שיש כאן התיחסות שגויה לחלוטין לעבודת ה'.

וכיון שאנחנו מבינים שהבעיה המובילה לצרעת היא יחס לא נכון לחברה, שקשור ליחס לא נכון לקב"ה, נוכל להבין את הנגע עצמו.

באופן פשוט הצרעת לא פגעה במערכות הגוף של האדם (אין קשר אמיתי בין הצרעת של התורה לבין המחלה שנקראה צרעת בדורות הקודמים). אלא התבטאה בכתם לבן או אדום על גופו של האדם. כתם שגרם לו בושה מול החברה, כדי לתקן את הבעיה החברתית; כשברור היה שהמחלה הגיעה לו מהקב"ה, כדי לתקן את היחס לקב"ה.

ובהתאם לזה גם הטיפול מחייב התרחקות של האדם מהחברה: "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ", ובזמן הזה יוכל לתקן את היחס שלו לקב"ה, להתפלל אליו ולבקש ממנו. וזאת בהדרכת הכהן, שהוא הממונה על הטיפול בצרעת, ולא הרופא.

[עיון נוסף והרחבה: ויקרא רבה מצורע פרשה יז ג, מדרש תנחומא מצורע ד, חידושי אגדות למהר"ל ערכין דף טז עמוד א 'על שבעה דברים', ויקרא פרק יג פסוק ב: כלי יקר 'שאת או ספחת', העמק דבר 'וי"ל עוד בא"א', פסיקתא זוטרתא פרשת שמות פרק ד סימן ו, רבינו בחיי דברים פרק כד פסוק ט, אלשיך מלכים ב פרק ה פסוק כו, מלבי"ם דברי הימים ב פרק כו פסוק טז].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.