נאמר בפרשתנו: "כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה': קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ: וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח". כלומר, כשמקריבים קרבנות, אי אפשר שיהיו חמץ, ואי אפשר שיהיו מדברים מתוקים, כולל פירות, אבל חייבים שיהיה בהם מלח. לעומת זאת קרבן ראשית אפשר שיהיה מחמץ ומדבש. קרבן ראשית מחמץ, הם שתי הלחם שבאות בשבועות, והן באמת לא עולות על המזבח, אלא הכהנים אוכלים אותן. וקרבן ראשית מדבש, הם הביכורים, שמתחילים גם כן להביא בשבועות, שהם פירות, וגם אותם אוכלים הכהנים.

ולמרות שאין לנו יכולת להבין עד הסוף למה ה' ציווה מצווה מסוימת, כי לכל מצווה יש סיבות עליונות מאוד, בכל זאת אנחנו מנסים למצוא גם טעמי מצוות שנוכל להבין. וננסה למצוא טעם למה חמץ ודבש אסורים, ומלח צריך:

המטרה של האכילה היא הקיום של הגוף ושל החיים. ובשביל זה אדם צריך לאכול מספר מסויים של קלוריות כל יום, וחומרים מסויימים: כמות מסויימת של חלבונים, של מלחים, של ויטמינים, וכן הלאה.

אין קשר ישיר, לכאורה, בין הצורך לאכול, לבין ההנאות של האדם.

ובכל זאת יש באכילה גם הנאה, כי אי אפשר לסמוך על בני אדם שידעו לעשות את החשבון שהם צריכים לאכול, וילכו לאכול. ולכן צריך למשוך אותם בעזרת הנאות.

יש לגוף שתי דרכים עיקריות לגרום לאדם לאכול: האחת היא הרעב. כשאדם לא אכל מספיק, והקיבה שלו ריקה, בלי קשר לשאלה אם יש לו מספיק קלוריות או לא, הוא יהיה רעב. הרעב יציק לו עד שימלא את הקיבה. הדרך השניה היא ההנאה מהטעם הטוב שיש במאכלים מסויימים. האדם מחפש, למשל, את הטעם המתוק, ולכן הוא הולך לאכול. כלומר, דרך אחת היא מניעת סבל, ודרך שניה היא חיפוש הנאה.

המטרה של החמץ היא לגרום לאדם לשבוע. במצה ובלחם יש את אותה כמות קלוריות, אבל הלחם מנופח בהרבה אוויר, שגורם לקיבה להתמלא ולהרגיש שבע. המצה משאירה אותנו רעבים למרות שקיבלנו כל מה שצריך. המטרה של הדבש היא למשוך את האדם אל המתיקות.

אומרת התורה, שכשרוצים לעבוד את ה' באמת, צריך לוותר על המטרות האלו, שהן לא המטרה האמיתית של האכילה, וצריך לחפש את המטרות האמיתיות. צריך לעשות את רצון ה' גם אם לא יהיה לנו נעים לעשות אותו, ואפילו אם נסבול בשבילו. ולכן כשמקריבים לה' קרבן, לא מעלים לא שאור ולא דבש.

ולכן בפסח, שבו יצאנו ממצרים להיות עבדי ה', אנחנו לא אוכלים חמץ, כדי להדגיש שאנחנו הולכים לעשות את רצון ה', יהיה מה שיהיה, גם אם הוא לא יתאים לנו.

אלא שכשקיבלנו בשבועות תורה, גילינו שרצון ה' דווקא מתאים לנו בדרך כלל. והעולם נבנה על פי התורה, ולכן מי ששומר על התורה בדרך כלל לא סובל, ולא צריך לוותר על ההנאות של העולם הזה. ולכן בשבועות דווקא מביאים את שתי הלחם מחמץ ואת הביכורים מדבש. אלא שגם אז הם לא עולים על המזבח. כי תמיד נמשיך לזכור, שגם אם יום אחד המצוות לא יתאימו לנו, גם אם יום אחד הן לא יהיו מתוקות, או אם נצטרך לסבול רעב בשבילן, נמשיך לקיים אותן. ורצון ה' הוא המטרה, ולא ההנאה שלנו.

השאור והדבש חשובים כקרבן ראשית. כשאדם נכנס לעבודת ה' חשוב שלא ירתע מהצורך לוותר על הנאות העולם הזה. ולכן חשוב שבתחילת עבודת ה' של האדם, הוא יראה שלא חסר לו כלום, הוא שבע. ויראה שיש לו את כל ההנאות הדרושות בעולם בצורה מותרת. אבל כשיתקרב יותר לה' הוא יבין שלא זו המטרה.

אבל האם המטרה היא שאדם יעבוד את ה' בלי להבין כלום? האם המטרה שיסבול? וודאי שלא. המלח אינו טעם טוב שמושך אותנו לאכול אותו, אבל הוא מדגיש את הטעמים המיוחדים שנמצאים בכל מאכל. לכן מצווה אותנו התורה שעל כל קרבן נשים מלח. כשנעבוד את ה' לשם עבודת ה', ולא כדי לחפש את מה שנחמד וטוב לנו, נרגיש את הטעמים המיוחדים שיש בכל מצווה. נרגיש את הטעם הטוב שיש בעבודת ה', ונרצה לעבוד אותו.

ילד קטן חושב על עצמו בדרך כלל: הוא רוצה טעם מתוק, והוא לא רוצה לסבול. כשהילד מתחיל ללמוד תורה, אנחנו נותנים לו ממתקים כשהוא מסיים פרשה, או כשהוא בא לבית הכנסת. אנחנו לא משאירים אותו ער כל הלילה בשבועות, ולא מעירים אותו לוותיקין. ראשית הלימוד של הילד באה עם מתיקות ובלי שירגיש חלילה סבל.

אבל כשהילד גדל, אנחנו לא מתכוונים שימשיך ללמוד תורה בשביל העוגה בסוף, ושימשיך לחשוב על שעות השינה שלו כדבר העיקרי. כשהילד גדל הוא כבר נהנה מהלימוד עצמו, הוא לומד דברים שהוא אוהב ללמוד. הוא כבר נהנה להשאר ער כל הלילה בשבועות, ורוצה מעצמו לפעמים לקום לוותיקין. הוא מרגיש את הטעם הטוב של המצווה עצמה, והרצון שלו עצמו משתנה.

לכן אנחנו מחפשים טעמי מצוות, למרות שלא נבין, כנראה, לעולם את כל העומקים שיש בכל מצווה. כי אנחנו רוצים להרגיש ולהדגיש את הטעם הטוב שיש במצוות, ולעשות אותן מרצון.

[הרחבה ועיון נוסף: ויקרא פרק ב פסוק יא: רבינו בחיי 'ועל דרך הפשט', בעל הטורים, כלי יקר, שם משמואל מועדים סוכות 'הנה השמחה', ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר: לחג השבועות ה, לראש חודש סיון 'וכאן נדרש דכתיב בחודש', צדקת הצדיק אות רטו 'ובגמרא איתא טעות בן זומא', עולת ראיה חלק א עמוד קמח 'ועוד תני בר קפרא', מאמרי הראיה חלק ב הערה כוללת 'לבד ביאור עניני המצוות'].

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.