תרומת נדבה

בפרשת ויקהל מתואר הביצוע של מצוות ה' בפרשות הקודמות על בנין המשכן. האם יש בפרשה זו יישום ומימוש בלבד, או שיש בה התחדשות והתעלות של בנין המשכן?

בפרשות הקודמות ציווה הקב"ה לבנות משכן. מנין יבואו חומרי הגלם? ומי יבנה את המשכן? בדרך כלל מתבססים פרוייקטים לאומיים על גביית מיסים ועל גיוס עובדים. רק על ידי כפיית השתתפות פעילה בכסף או בעבודה גיוס ניתן להיות ודאיים בהתבצעות המפעל הלאומי. בעניינים שכאלה אין סומכים על התנדבותם של היחידים. אכן בקניית דוד את מקום המקדש, מוצאים אנו שאת הכסף הוא גבה מכל שבטי ישראל (זבחים קטז, ב), וכך היה גם בבניית בית המקדש, במהלכה נטל שלמה המלך מיסים אנושיים גבוהים מישראל – בכל חודש היו נשלחים עשרת אלפים איש לצור, לשם כריתת הארזים למקדש (מלכים א ה, כז).

אולם את בניית המשכן ציווה הקב"ה לייסד על התנדבות. בפרשת תרומה הוא מצווה שרק מי שיתנדב בליבו יביא את חומרי המשכן, ויירתם לעשייתו -  "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (כה, ב). ר' יהודה החסיד אף כותב (ספר הגימטריות, ויקהל ד) שלא התקבלו תרומות למשכן, אלא ממי שרצה בלב שלם להביאן, ולא ממי שנדב רק מחמת הבושה מהסובבים אותו. מה יהיה אפוא, אם לא יהיו מספיק מתנדבים בעם? מה יתרחש אם חלילה יתבזבז זהבם של בני ישראל על עשיית עגל זהב? ניכר כאן עד כמה 'סומך' הקב"ה על נדיבות ליבם של ישראל. ציווי זה עתיד לגלות שיש מספיק בעם ישראל שירצו את המשכן עד כדי תרומה מהונם בשבילו.

מה באמת התרחש? האם תרמו בני ישראל די הצורך?

שתי תרומות למשכן

ראשית, נשלים את המבט – באמת, שני אופנים של תרומה הצטוו על ידי הקב"ה; נוסף על האפיק ההתנדבותי, ציווה הקב"ה בתחילת כי תשא שלפחות חלק מעבודת אוהל מועד (הלא הם אדני הכסף המעמידים את הקרשים) יתבסס על מגבית אחידה ועקבית אשר תושת על כל ישראל – "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'... וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (ל, יד-טז).

כעת נשוב לשאלה: כמה מתוך ישראל אכן נידבו את הונם למשכן?

מגבית מכל בני העם

בתחילת פרשת ויקהל מתברר כי לא די בכך שרבים עשו כן, אלא שלמעשה כל העם כולו היה שותף בתרומה למשכן. משה רבנו פונה לכל העם כולו בציווי הרמת התרומה – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה..." (לה, ד-ה). הרצי"ה מפרש (בתמציתיות) שנערכה כאן מגבית מכל ישראל כולם: "'ויקהל-פקודי' הן הפרשיות של קיום הציווי הזה [=ציווי בניית המשכן]. הקיום מתחיל במגבית מכל ישראל – 'קחו מאתכם תרומה'. גם דוד המלך גבה מכל השבטים כהכנה לבניין הבית. המקדש שייך לכל כלל ישראל, מן הגדול בישראל עד הקטן בישראל...".

אך אין להבין שמדובר היה במגבית מוכרחת, שהרי מיד בהמשך הפסוק משה מגביל ומציין שרק "כל נדיב ליבו" יביא את התרומה. אמנם מצד התוצאה, התרומה כללה את כולם! הפסוקים הבאים מלמדים כי כל מי שהיה לו את אחד ממרכיבי המשכן, תרם אותו – "וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ... וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל  מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ"^[1]. שני הסוגים של התרומה – ההתנדבותית והמחוייבת – היו לאחד כאשר כל העם כאיש אחד תרמו למשכן מרצונם.

כעת מובנת מחדש פתיחתה של הפרשה – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א). שמה של הפרשה קרוי 'ויקהל' על שם הקהלה זו. בדיעבד התברר כי הקהלת בני ישראל הביאה להשתתפות של כל בני העם בתרומת המשכן, מעל ומעבר לחובת בני ישראל מחמת ציווי ה'.

[1]האלשיך (כג) מציין שלא רק המרכיבים שצוטטו בזה הובאו ללא יוצא מן הכלל, אלא שלכל מי שהיה כל אחד מן הרכיבים שבפסוקים, הביאו למשכן.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.