"אלה ראשי בית אבותם"

סדר הפסוקים בתחילת פרשת וארא

בתחילת פרשת וארא בני ישראל נתונים במצב קשה. בעקבות התביעה של משה מפרעה להוציא את ישראל, פרעה רק הכביד את עול השיעבוד והסבל של ישראל גבר. וכך בתחילת הפרשה משה נשלח מאת ה' לבשר לישראל על ארבע לשונות הגאולה אך הפעם הם כבר לא שמעו לו (ו, ט): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". בעקבות הפסוקים מספרים על הקושי המתעצם של משה להישלח אל פרעה (יב): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם".

אך בנקודה זו התורה עוצרת באופן מתמיה את תיאור מהלך העניינים, ועוברת למנות את שושלת בני ישראל (יד-טז): "אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן. וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם...". השושלת מתחילה על פי סדר השבטים: ראובן, שמעון לוי, אך בלוי היא עוצרת ומרחיבה ביחס לצאצאיו. השושלת מתמקדת במשפחתם של אהרון ומשה, ומסתיימת עם הצגתם מחדש: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן". בתוך כך מתגלים לראשונה שמות הוריהם של אהרון ומשה – עמרם ויוכבד, שעד כה הופיעו בתחילת החומש באופן עלום בתור איש ואישה מבית לוי.

במבט ראשון קשה להבין מה מטרתה של הפירוט הדקדקני של השושלת באמצע תיאורי מאורעות יציאת מצרים. אם חשוב לתורה להכיר לנו את משפחתם של משה ואהרון, היינו מצפים שהיא תעשה כן בתחילת הסיפור עליהם. מדוע דוקא בנקודה זו יש לקטוע את סיפור המאורעות ולהזכיר לפתע את יחוסם? וכמו כן קשה להבין מדוע התורה טורחת לפרט גם את שושלת ראובן ושמעון, אם המטרה שלה היא פירוט שושלת משה ואהרון לבית לוי.

אופי השליחות של משה בפרשת שמות

הסדר בו בחרה התורה מדגיש כי עד לנקודה זו היתה שליחותו של משה לישראל בעלת אופי מסויים, ומעתה ואילך היה תהיה בעלת אופי חדש. עד כה אופי השליחות חייב דוקא להסתיר את זהות בני משפחתו של משה ולהשאיר בערפל את השייכות המדוייקת שלו לעם ישראל. לכן עד כה התורה לא הזכירה אלא שהוא נולד מאיש משבט לוי שלקח אישה מאותו השבט. הסתרה זו מביעה עיקרון מרכזי בשליחותו של משה: חייו של משה התנהלו כבר מלידתו לא כאחד מתוך העם אלא כחיצוני לעם ישראל. משה פעל כגורם העומד מעל ומעבר לשאר עמו: הוא גדל בבית פרעה, לא היה שותף עימהם בשיעבוד, ולאחר מכן חי בנפרד מהם במדין. מבחינה זו, הקשר של משה לישראל היה רופף מאד. הקב"ה סידר לו תנאי חיים פלאיים ובלתי שכיחים: החזרת אימו מחדש לאחר שילוחיה בידי אביה (על פי חז"ל), שילוחו על היאור, הצלה בידי בת פרעה, גדילה אצלה במשך שנים, הכעסת פרעה ובריחה למדין, ולבסוף התגלות ישירה משמים על הר חורב.

האישיות המורמת מעם של משה נוצרה משמים בתכונה זו בכדי שיהיה מישהו שיעמוד מעל ומעבר לשיעבוד מצרים. הגאולה לא תבוא משום מקום באופן פתאומי, אלא היא נעוצה כבר בגלות: יש בגלות אדם שנבראה בו היכולת פשוט לצאת ממנה. ה' יצר את משה עם מסוגלות להתעלות מעל ומעבר לתנאי החיים הסגורים של העם שלו, וכך להיות חופשי מכלא השיעבוד. האישיות הנישאה והחירותית של משה היא היתה האמצעי הראשי שהקב"ה הכין בכדי להוביל את כל עם ישראל בעקבותיה אל החופש. אולם יחד עם זאת, הפער החריף שנוצר בין משה לבין שאר העם עלול היה להיתפס בתור קרע: כאילו משה כבר אינו חלק מעם ישראל, והוא בעל תנאי חיים חריגים משל עצמו.

גם כשהקב"ה שלח את משה בחזרה ממדין למצרים, משה פעל בתור מי שמצוי במעמד נפרד מישראל: לאורך פרשת שמות משה פעל כשליח הקב"ה שנשלח לשכנע הן את בני ישראל והן את פרעה. כלומר הוא לא הוכתר כנציג של ישראל, אלא כנציג ה' להשפיע הן על העבדים (ישראל) והן על האדון (פרעה). ובאמת, בהתגלות הראשונה של ה' למשה, החשש העיקרי של משה היה מתגובת ישראל לשליחותו: "והם לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי". חשש זה מלמד על פער גדול בין משה לישראל. ואם כי בתחילה בפרשת שמות בני ישראל דוקא שמעו אליו, בהמשך, בפרשת וארא פער זה אכן התממש, ובני ישראל כבר לא שמעו אל משה "מקוצר רוח ומעבודה קשה".

זוהי נקודה משמעותית מאד בתולדות יציאת מצרים משום שמכאן והלאה, לאורך כל התהליך הארוך של המכות, הפסוקים לא יספרו כלל מה היתה תגובת עם ישראל למאורעות. הפסוקים משאירים אותנו עם הידיעה שעם ישראל לא שמע אל משה, ומעתה יתוארו רק ההתרחשויות בין משה ואהרון לבין פרעה ואנשי חצרו. ממילא עלולים אנו להישאר עם הבנה שלאורך כל תהליכי יציאת מצרים, בני ישראל נשארו באי אמון ובריחוק נפשי מן המאורעות שהוביל משה. וכאן כבר עלולה היתה לנבוע מסקנה שגויה שמשה וישראל חיים בשני 'עולמות' שונים – משה גדל כבן חורין מילדותו, וזכה לגילוי אלוקי. בני ישראל, לעומת זאת, מצויים בעבודה קשה ואין להם עוד פנאי למחשבות על שינוי במצבם.

הקשר בין משה לבין עם ישראל

בנקודה זו בה דומה היה שהפער בין משה לבין ישראל הגיע לשיאו, התורה עוצרת את רצף התיאורים בכדי להצביע על שינוי כיוון: זהו הרגע בו התורה מגלה את הקשר המפורט בין משה לבין משפחתו מעם ישראל. שושלת היוחסין הזאת נועדה להציב את משה ואהרון בתור חלק בלתי נפרד מעם ישראל. השושלת הנמנית כאן מציבה את משה בתור אחד מ'ראשי בית אבותם'. כלומר משה ואהרון הם קודם כל שייכים לשכבת ההנהגה של עם ישראל, והם באים אל פרעה בתור נציגי הציבור. בכך קובעת התורה כי לאמיתו של דבר משה הוא בא הכח של כל קהל עם ישראל. כך מתברר שכל מדרגות הקדושה, הגדולה והאמונה של משה אינן שייכות אליו עצמו, אלא מקורן בעם ישראל ובתכונותיו הנאצלות.

היעלמות אי האמון של ישראל

בפסוקי התורה ניכר עד כמה חשוב היה בשלב זה לגלות את היחוס של משה לעם ישראל. ההשפעה של יחוס זה מובעת באמצעות כפילות בפסוקים, שהרי פסוקים דומים מאד מופיעים לפני שושלת היחוס ולאחריה. הפסוק הקודם לפירוט השושלת הוא: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" – במוקד הפסוק מוצבת תלונתו של משה על כך ששליחותו קשה עליו משום שבני ישראל לא האמינו לו. והנה, מיד לאחר הצגת השושלת התורה שבה ומזכירה שנית את חששו של משה מפני השליחות, אך הפעם היא משמיטה ממנה לגמרי שהיתה בעיה כלשהי מצד ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה". בפסוק השני לא נזכר חוסר האמונה של ישראל! לאחר שהתגלה כי משה בא מתוך ישראל, ומגיע כנציגם אל פרעה, מתברר כי האמונה שבו אינה אלא האמונה של כלל עם ישראל. מאחר שברור כי הוא אחד מהם, הרי כבר אין כאן שני צדדים – משה מול ישראל, אלא אמונתו היא אמונתם וגדולתו היא גדולתם. במילים אחרות: המבט החדש על משה הבהיר כי האמונה הגדולה של משה עתידה להתפשט במוקדם או במאוחר על שאר העם. הודאות בכך כה גדולה עד שניתן להתעלם מאותם קשיי האמונה שהביעו בני העם כששמעו לראשונה על שליחותו הפלאית.

מעתה והלאה השייכות והקשר גוברים על העליונות של משה מבני העם. לכן ברור כי מעתה, בכל התיצבות של משה מול פרעה, לא רק הוא עצמו ניצב מול המלך הגדול, אלא כל ישראל ניצבים איתו שם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.