רוב ענייני המשכן מרוכזים סביב ההקרבה. העשייה הרגילה במשכן עסקה בעבודת ה', כאשר הדרך הראשית אותה ציוה הקב"ה היא לקיחת דברים שהיו שייכים לעולם החולין, ומסירתם לגבוה. התהליך מתחיל באמצעות הקדשת בעל חיים או מנחה מן הצומח או אף דברים דוממים לשם שמים, ואז תהליך של הקרבה המכלה אותם מן העולם הזה ומעלה אותם אל עולם הקדושה. בכלל זאת נכללים הקרבנות השונים: העולה, המנחה, החטאת, השלמים והאשם.

אך לא רק הקרבנות של מזבח העולה מתוכננים על פי תבנית זו, אלא גם הקטורת המוקרבת במזבח הפנימי: גם כאן דרך העבודה וההתקרבות לקב"ה היא באמצעות לקיחת סממנים שהוצאו מעולם החולין, הכנתם באופן שציוה ה' ואז הקטרתם על מזבח הזהב.

ומלבד שני המזבחות - גם בעבודת השולחן קיימת הקטרה ומסירה לה' של הלבונה שנחשבת כחלק מהבאת לחם הפנים כפי שנאמר בפסוק (ויקרא כד): "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַייָ". אם כך, כאשר הכהנים אוכלים מלחם הפנים, זהו תהליך מקביל לאכילת גוף הקרבן אחר שהוקטרו האמורים.

ובנוסף לאלו, במנורת הזהב מצוי תהליך מקביל: הכהנים מצויים לקחת משמן שהוקדש לגבוה ולהעלות באמצעותו נר תמיד לפני ה'.

אם כן, החל מן החצר ועד לפנים ההיכל – במוקד המשכן מצויה העבודה של העלאה מן הארץ לשמים ומן החול אל הקודש. מלאכות המשכן בנויות על קרבן אצילי, במובן הפשוט של המילה 'קרבן'. דברים שהיו חשובים לבני ישראל, והם מוותרים עליהם לטובת העלאתם לכפר ולקרב את ישראל לה'.

אך לעומת הדרך הראשית של עבודות ההקרבה במשכן, מפתיע למצוא דרך שניה, הפוכה בתכלית.

כלי ללא עבודה

הארון והכרובים הם חלק מכלי המשכן. הם נמנים בפשטי הפסוקים בתוך כלל כלי המשכן. לדוגמה (לט, לג): "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו". ובפסוק נוסף (מ, ט): "וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ". אולם הארון חריג ביחס לכל הכלים האחרים: הוא אינו כלי עבודה. אין שום עבודה מעבודות המשכן שישראל מצווים לעשות בארון. אדרבא: מוטל עליהם ציווי גורף שלא להיכנס לקודש הקודשים, מקום הארון.

ההבדל בין הארון לשאר הכלים ניכר בכך שלכל שאר כלי הקודש במשכן היו כלים משלהם לעבודתם, כפי המפורט בחומש במדבר פרק ד: היו להם מזרקים, מחתות, קערות, כפות וכדומה. הארון הוא היחיד שלא היו לו כלים משום שלא נעשתה בו עבודה.

הפער בין הארון לשאר הכלים ניכר גם בפרק האחרון של חומש שמות (מ): שם מתואר כיצד משה הקים את המשכן וכליו, ושם בולט כיצד בכל הכלים מלבד הארון, מתואר שמשה עשה בהם את עבודתם לאחר הקמתם. רק ביחס לארון מתוארת ההקמה עצמה, בלא עבודה נוספת, משום שאין בו עבודה.

אזור הדממה במשכן

מתברר כי הארון והכפורת אינם משמשים לתפקיד מעשי כשאר הכלים. אכן מבנה המשכן עשוי כך שהארון מופרד משאר הכלים על ידי הפרוכת שהיא מחיצה שאין לעבור אותה. ובאופן זה – הארון והכפורת מהווים אגף בפני עצמו במשכן.

אך אם כך, מדוע גם הארון נקרא 'כלי'? מהי הפעולה שנעשית בו? אלא שבניגוד לשאר ה'כלים' אשר מיועדים לקשר את הארץ לשמים, הארון והכרובים מיועדים לתהליך מקביל: הורדת השכינה משמים לארץ. הארון מיועד להשראת השכינה. הוא כלי בו יש פעולה, אך לא ישראל פועלים אלא כביכול הקב"ה פועל. הארון מיועד להשראת השכינה ולהצבת העדות אשר נתן ה' לישראל. החידוש העליון של הארון הוא בכך שבו מתגלה הפעולה האלוקית שבמשכן. במבט אנושי קודש הקודשים הוא אזור הדממה, ואין בו שום פעולה. אך כאשר התורה מכלילה את הארון בין ה'כלים' היא מגלה כי גם בו ישנה עשיה ופעולה. ההתרחשות של הארון היא התרחשות אלוקית: השכינה יורדת לשכון בו, והקב"ה היה מדבר עם משה בין הכרובים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.