פרשת משפטים מעמידה את חוקי היסוד של המשפט בישראל: ארבע אבות נזיקין, דיני העבדות, רציחה, חבלה, שאלה וכדומה. אולם באופן מפתיע, כשאנו קוראים את פסוקי הדינים והמשפטים שבפרשה נראה שהעיקר חסר מן הספר: היסוד והמרכז של כל הדינים והמשפטים הוא בית המשפט – השופטים והדיינים. אולם הקורא את פסוקי הפרשה מופתע לגלות שמקומם של השופטים כמעט נפקד מהם. בפסוקים הראשונים התורה כלל לא מזכירה את הדיינים, ולא את הדין שהם עורכים. היא פותחת את דבריה ואומרת שיש לשים את כל חוקי המשפט שיפורטו 'לפניהם'. על בסיס הפסוקים הקודמים (בסוף פרשת יתרו) המשמעות הפשוטה היא שמדובר על עם ישראל בכללו ולא על השופטים אשר לא נזכרו כלל (וכך מפרש הראב"ע). זו משמעות הפסוק גם על בסיס הפסוק הבא (ב) הפונה אל אדם רגיל מישראל הקונה עבד ולא אל השופט: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי". הוי אומר שה' בעצם מורה למשה 'להנחית' מהר סיני את הדינים והחוקים על ישראל עצמם. הוא לא אומר לדיינים: אתם תבררו את האמת ותדאגו לבצע אותה, אלא מודיע על המשפטים עצמם בתור משפטי ה' בעלי תוקף עליון ואין סופי. המשמעות היא שהדינים יחולו על בני ישראל בתור חוקים שיש להם כח מצד עצמם: ה' נותן תוקף כה גדול לדיני התורה עד שהם עצמם יתקנו כביכול את הנזק, העוול, הגניבה וכדומה.
ואכן גם בניסוח הקבוע של פסוקי פרשת משפטים יש לכך ביטוי בולט ועקבי: כל הדינים נאמרים באופן מוחלט וחורץ: 'ומכה אביו ואמו – מות יומת, וגונב איש ומכרו – מות יומת'. ה' לא אומר: "מכה אביו ידונוהו השופטים למוות", אלא אומר שמי שמכה את אביו יומת. זהו הניסוח של כל הדינים המפורטים כאן, והוא מצביע על ההתרחשות שתקרה כביכול בלי שום צורך במשפט או בדיינים: זו קביעת עובדה שמי שגונב איש – יומת. וכן כל הנזיקין והדינים בפרשה הם כה מוחלטים, וכה ראויים לחול עד שיש לראותם כאילו שהם כבר התרחשו[1].
לאור זאת נשוב ונקרא את הפסוק הפותח את הפרשה: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'. יש משמעות בפסוק שהמשפטים שיאמרו בהמשך מוגדרים כ'לפניהם'. כלומר מבחינת הקדימות – אותם המשפטים ניצבים ועומדים בין שמים לארץ והם ניצבים ועומדים לפני הדיינים, לפני עם ישראל, ואף לפני ההתרחשויות בחיים. כלומר יש כאן הבדלה בין דיני התורה לדיני בני האדם: במצב הרגיל המשפט מתחיל ממקרה שקרה, לדוגמה: שני אנשים נתקלו ברחוב זה בזה, וכעת הם בויכוח על מי האשמה. לעומת זאת, בדיני התורה הדבר שונה: כשם שחוקי הטבע קבועים ועומדים והם משפיעים על כל מה שיקרה, כן חוקי המשפט בעם ישראל קיימים ועומדים עוד לפני ההתרחשויות, וכל מה שקורה קורה בתוך המסגרת שלהם.
אם כן, מה תפקידם של הדיינים השופטים? האם באמת אין להם תפקיד והקב"ה בהשגחתו הוא יחיל את דין הצדק: יהרוג את החייב מיתה ויוציא את הממון מידו של האשם בדין?
כדי להבין זאת נשים לב למקרים הבודדים בהם כן נזכרים הדיינים בפסוקים אלו. גם כשהם מוזכרים, הם אינם נזכרים בתור 'שופטים' כמו במקומות אחרים בתורה, אלא הם נקראים בשם המפתיע 'אלוהים'. בפרקים כא-כב מופיע כינוי זה חמש פעמים. לדוגמה: "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים" (כא, ו): "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם" (כב, ח). שם נשגב זה של הדיינים מקשר אותם אל הקב"ה בעצמו. בכך שם זה מבהיר את תפקידם בדין: הקב"ה לא התכוון שהוא עצמו יבצע בהשגחתו את דין הצדק, אלא שהדיינים יבררו את האמת ויוציאו אותה לפועל. אולם השליחות והתודעה שלהם היא לעשות את הדין בתור באי הכח של הקב"ה בעצמו. משום כך הם נקראים ממש בשם אלוקותו. קרבתם לה', מתגלה כאשר בהמשך פרק כב (כז) מופיעה אזהרה על קללת הדיין: אזהרה זו נאמרת באופן דו משמעי כך שהיא חלה הן ביחס לדיין והן ביחס לקב"ה: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". מסביר רש"י: "אלהים לא תקלל - הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דיין". התורה באה ללמדנו כאן שקללת הדיין היא בעייתית משום שהיא למעשה קללת הקב"ה שעומד מעל הדיינים ומבצע את דין האמת באמצעותם.
על התפקיד של השופטים הדיינים עמד המשורר בתהלים (פב, א): "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט". פסוק זה מבטא באופן נפלא את העובדה שהשופטים שופטים את משפט ה': שם אלוקים הראשון בפסוק נאמר על הקב"ה, ואותו השם עצמו נאמר בהמשך הפסוק על הדיינים (מצודות דוד). בהתאם לכך, בהמשך המזמור מופיעה תוכחה כלפי שופטים שסרחו, ואז מביא הקב"ה את אכזבתו מכך שלא היו ראויים לשמו הגדול והתנהלו כאנשים בשר ודם. (ו-ז): "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ". משום כך המשפט שב וחוזר אל הקב"ה עצמו: "קוּמָה אֱלֹהִים שָׁפְטָה הָאָרֶץ כִּי אַתָּה תִנְחַל בְּכָל הַגּוֹיִם".
[1] בפרקים אלו יש רק מצוה יוצאת מן הכלל בה הפסוק פונה אל הדיינים (כא, כג): "וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ". המילה 'ונתתה' זו הוראה לדיינים, והוראה חריגה זו מדגישה את העובדה שבשאר הפסוקים לא מופיעה פניה דומה אליהם.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
