פחד ישראל הופך לפחד פלשתים

פרשת בשלח פותחת באויבים ומסיימת באויבים. היא פותחת במעקף שעושים ישראל בכדי למנוע מהם לעבור ליד פלשתים - "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". ה' יודע כי ישראל יפחדו ממאבק עם פלשתים. זוהי נקודת חולשה אשר מצויה בישראל על אף יציאת מצרים.

גם בסיום הפרשה מופיעים אויבים, אך באופן שונה בתכלית – בני ישראל נלחמים בעמלק ומנצחים אותו. מתברר שישראל עברו שינוי עמוק במהלך הפרשה. היכן בפרשה חל השינוי? בשירת הים מתגלה כי קריעת ים סוף היא נקודת המפנה אשר הציבה את ישראל מעל אויביהם. השירה מתארת כיצד כל הגויים המצויים על מסלול התנגשות עם ישראל, ובכללם הפלשתים, התמלאו יראה ופחד (טו, יד-טז): "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן". מפתיע לגלות כי הפלשתים שמהם היה ברור כי יפחדו ישראל, מתמלאים בחיל ורעדה מפני ישראל!

מאדונים לאויבים

כאמור, הפרשה פותחת בפחד ישראל מאויביהם. כהמשך לכך, הפסוק השני בפרשה (יג, יח) מודיע כי ישראל היו חמושים: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"[1]. בכך מציבה התורה מיד עם יציאת מצרים אתגר חדש של התמודדות – עד כה התמודדו ישראל עם אדונים ששיעבדו אותם. עם יציאתם למדבר, צפוי כי ישראל יצטרכו להתמודד במוקדם ובמאוחר עם אויבים[2]. האיום כבר איננו ניצב מעליהם (כאדון) אלא מולם (כאויב). זוהי התמודדות ממין שונה לגמרי, ומתברר כי בקריעת ים סוף הקב"ה עומד להושיע את ישראל גם מסכנות הנובעות מיריבות ואיבה.

דוקא היציאה הגדולה ממצרים חשפה את ישראל לסכנה מוחשית מאד מפני אויבים. ישראל איבדו ביציאתם ממצרים את המקום שהיה המבטח שלהם במשך מאות שנים. עבדות ישראל במצרים הגנה עליהם, משום שהעוצמה המצרית היוותה מבטח מול יריבים מבחוץ. ואילו ביציאתם, בהיותם מחוסרי מקום משל עצמם, נתונים ישראל לאיומים רבים. כל אומה אשר יעברו בגבולה תראה אותם כאויבים. אם כן, התורה מזכירה את פחד ישראל מן הפלשתים בתחילת הפרשה בכדי להצביע על החיסרון שהיה ביציאת מצרים בטרם התרחשה קריעת ים סוף. באותה העת מצוי היה בישראל חיסרון מהותי בדרך להפיכתם לאומה – כל אומה צריכה למצוא די אומץ ואון להגן על קיומה מול החפצים לבלעה. ישראל מעולם עמדו במבחן כגון זה.

"ה' איש מלחמה"

נמצא שנס קריעת ים סוף בא להראות את אופן התמודדות ישראל מול אויביהם. מפליא הדבר כי התכנון האלוקי סיבב כי דוקא המצרים שאיימו על ישראל כאדונים, ישובו ויאיימו עליהם בתור אויבים. כאשר הצבא המצרי איים על ישראל על שפת הים, התברר לישראל כי אין בהם די כוח לאזור עוז למלחמה. כשם שבאתגר העבדות לא היה בישראל כח לעמוד מול המצרים, כן היה גם באתגר העמידה מולם כאויב. למרות שישראל היו חמושים ולמרות שהם יצאו 'ביד רמה', הם לא הורגלו עדין להילחם. פחד ישראל מן המצרים מהוה המשך לפחד הגנוז בקרבם מפני הפלשתים אשר תואר בתחילת הפרשה.

אז מגיעה נקודת המפנה: ה' הודיע לישראל כי הוא ילחם להם – "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". היה מקום לצפות כי הקב"ה יתן כח לישראל להילחם כפי שיתרחש בסוף הפרשה מול עמלק, ובמלחמות רבות בהמשך תולדות ישראל. אך הלימוד של קריעת ים סוף היה שרק מה' המלחמה. כשם שהוא לבדו הוציאם ממצרים, כן הוא לבדו הנלחם מול אויביהם. לישראל אין כל תפקיד בענין. רק על בסיס ידיעה זו, ומכוחה, תוכל להגיע בהמשך שותפות של ישראל בלחימה. ובאמת – יופיעו שני שלבים – במלחמה היחודית עם עמלק יהיה שלב בינתיים שבו ישראל נלחמים באמצעות יהושע, אך הכוח מואצל עליהם בדרך ניסית לחלוטין – באמצעות ידי משה. רק מאוחר יותר, בשנת הארבעים, תופענה מלחמות שבה ישראל נלחמים בדרכי מלחמה הדומות לדרכים אנושיות.

האויבים בשירת הים

שירת הים מצביעה על המהויות הראשיות של נס קריעת ים סוף. בהתאם להודעה של משה בטרם הנס: "ה' ילחם לכם", בשירת הים ניתן מקום מרכזי מאד לגילוי ה' כ'איש מלחמה' הנלחם באויבי ישראל. בתחילת השירה אומרים ישראל: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ". זהו תואר אלוקי חדש - רק בקריעת הים ישראל למדו להבין כי יש מי שנלחם עבורם בתור מגמה קבועה.

המצרים עצמם אינם נזכרים בשירת הים. רק פרעה נזכר בה. הכינוי של מצרים בשירה הוא "אויב" - "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב"; "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ"; "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג". בכך מלמדת השירה כי לחימת ה' במצרים היא מקרה פרטי המעיד על כלל העמים. המצרים הם דוגמה לתופעה כללית של אויבים שינסו להילחם בישראל. לקראת סוף השירה, מפורט עיקרון זה. משה וישראל מגלים בשירתם את פחד ששורר כבר באותה השעה בלב כל אויביהם - "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת:  אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן:  תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן".

ההבנה של מרכזיות ה'אויב' באופן כללי בשירה, מבארת מדוע בסוף השירה יש צורך לחזור ו'להזכיר' באיזה מבין האויבים היה מדובר במאורע של ים סוף - "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם" (יט). הואיל והשירה בכללה אינה ממוקדת במצרים, אלא בדרכי המלחמה העקרוניות של הקב"ה, יש צורך לשוב ולהודות על דרך המלחמה הפרטית של אותה השעה. לאחר הזיהוי של העיקרון העולה מתוך מות מצרים, חוזרים ישראל להודות טביעת המצרים.

העולה מן הדברים הוא כי קריעת ים סוף אשר חתמה את יציאת מצרים הכריעה למעשה את מכלול האויבים שצפויים היו לעמוד בפני ישראל: הפלשתים, אדום, מואב והכנענים. עשרת המכות ויציאת מצרים עצמה יילדו את ישראל להיות לעם. אך קריעת ים סוף היא מקור הכח שלהם לשרוד ולצלוח את ה'זירה' שאל תוכה נולדו. מכח הבנה זו ניתן לקבוע כי שירת הים איננה שירה על יציאת מצרים בלבד, אלא שירה על ניצחון ישראל בארץ ישראל שכבר הפך לידוע מראש.

[1] רש"י ורשב"ם מבארים כי הכוונה שישראל היו חמושים בכלי נשק.

[2] אבן עזרא שמות יג, יח: "פירושו חגורי חומש למלחמה, כמו חלוצים תעברו (דבר' ג, יח), שפי' חגורי חלצים. והעד הנאמן ואתם תעברו חמושים (יהושע א, יד), ובמקום אחר קראם חלוצים, כי מה טעם להוליך צדה לפני אחיהם. וטעם להזכיר הכתוב וחמושים במקום הזה, כי למעלה כתוב בראותם מלחמה, כי ביד רמה יצאו בכלי מלחמה, ולא כמו עבדים בורחים".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.