הקב"ה מצוה את משה לפקוד את בני ישראל. אך הוא אינו מנסח זאת בלשון של ציווי, אלא בתור תיאור מקרה עתידי (ל, יב): "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם".

מפקד של כלל בני ישראל הוא שלב מרכזי בתהליכי היות בני ישראל לעם. מפקד העם הוא שלב הכרחי לשם גיבוש העם ליחידה גדולה. הוא מבהיר 'מי ומי ההולכים' – מה הגודל של העם, מהם הפלגים הדומיננטים בקרבו, וממילא – מהן הדרכים הנכונות להנהיג את העם ולרתום אותו למשימות השונות, כגון גביית מיסים וגיוס לצבא. משום כך היינו חושבים שהמפקד הוא פעולת חולין פשוטה, בדומה לסלילת כבישים, בניית בתי חולים או גביית מיסים. אולם התורה מגלה שמדובר במעשה בעל משמעות עליונה, ועלולות להיות לו גם השלכות קשות (יב): "וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". משום כך התורה מדגישה ארבע פעמים שיש צורך לערוך את המפקד באופן שיכפר על הנפשות: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ... לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל  נַפְשֹׁתֵיכֶם... וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים... לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם...".

ה' מצוה לכפר על הנפשות בתהליך המפקד באמצעות דרך יחודית של תרומת כסף, ולהשתמש בכסף זה לעבודת המשכן: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". כלומר הפיתרון לנגף שעלול להיות כרוך במפקד, הוא בקישור של מפקד בני ישראל אל מערכת עבודת המשכן. באופן זה כל אדם הניגש למנין אינו רק נמנה אלא גם מרים כסף כיפורים למשכן.

פשר הכפרה של המפקד

למקרא פסוקים אלו קשה להבין מה העניין הגדול שעושה התורה מן המפקד, ומדוע יש זיקה בינו לבין בנין המשכן?

בכדי להבין זאת, חשוב להתייחס למושג ה'כיפורים' המופיע כאן. מתוך ההרגל שלנו אנו עשויים להתיחס למושג זה כמובן מאליו, וממילא לא להקדיש זמן למחשבה מה היא בעצם כפרה זו. אולם למעשה הפעם הראשונה בתורה ובתנ"ך בה מופיעה חובת הכפרה היא ממש בפרקים אלו: בפרק הקודם במצוות ימי המילואים נאמר שיש לכפר על מזבח העולה במשך שבעה ימים (כט, לז): "שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". בתוך כך גם אהרון ובניו שעלו לגדולה ולקדושה חויבו בכפרה (כט, לג): "וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם". וכהמשך לכך בפרק הבא (בסוף פרשת תצוה) נאמר שיש לכפר פעם בשנה גם על מזבח הזהב (ל, י): "וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה". וממש בצמוד לכך מופיעים הפסוקים מתחילת פרשת כי תשא בהם מצווה כל אחד מישראל על כפרה באמצעות מחצית השקל.

בנקודה זו המבט מתרחב: אנו מזהים כי מיד עם סיום הציוויים על בנין המשכן מופיע מקבץ של ארבע ציוויי כפרה, ובארבעתם לא נזכרו כלל חטאים שעליהם יש לכפר: הכהנים, שני המזבחות וכלל אנשי ישראל בשעת המפקד. המשמעות היא שהכפרות הללו אינן בהקשר של חטא מסויים, אלא הן באו להציל, לזכך ולהעלות מכלל החטאים באשר הם.

אכן הרש"ר הירש מסביר (כט, לו) כי הכפרות הללו הן פעולות יחודיות של התעלות אל מעבר למדרגת החיים בהווה. מציאות החיים מביאה לקטנות דעת, לשפלויות ולטעויות. אך כאשר עם ישראל בונה את המשכן – הוא בונה מקום שכל כולו מיועד להימצא במעלה אחרת אחרת שעומדת מעבר לכל טעות, שפלות או נפילה. הכפרות הנדרשות על המזבחות ועל הכהנים נועדו לטהר ולזכך אותם אל ממעל לכל פגמי החיים: "...השקפת התורה, שלפיה לא רק האדם החוטא והשוגה זקוק לכפרה, אלא גם מקדש התורה. המקדש זקוק לכפרה, כלומר להגנה מפני התוצאות של חטאי האומה, שעה שחזונו המוסרי עלול להיפגם על - ידי חיי המעשה של האומה שהקימה אותו ושבתוכה הוא שוכן. המושג הזה של כפרת המקדש עומד כאן לנגד העין בחשיבות רבה, והוא מתייחס אל חנוכת המזבח, כלומר המקום בו מתרכז חזונו המוסרי של המקדש. אנשים הקימו אותו, ועדיין חסרי שלמות מוסרית הם; קהל האומה הקים אותו, ובתוך הקהל הזה מצויות כל הדרגות של חוסר שלמות מוסרית. והנה עלול הקהל לטעות ולחשוב, שלא החזון האלוהי השוכן בקודש הקדשים, אלא המציאות הזאת על כל חסרונותיה - היא המטרה הרמה אשר למענה הוקם המזבח.... המעשה הזה, כפי שאנו רואים כאן, היה מעשה הכפרה שנתכפרו אהרן ובניו על המזבח, שעה שהתקדשו לשם כהונתם. בחירי האומה ניגשים אל המזבח בשעת בחירתם - והם זקוקים לכפרה... בכך מתגלה גילוי גמור, ומוצהר קבל עם ועדה, שלא עברם של העם ושל כוהניו, אלא חזון המקדש על עתידם - הוא הוא קנה - המידה של המטרה הרמה, אשר למענה המקדש והמזבח קיימים ועומדים...".

המפקד מנשא את בני ישראל

שלוש הכפרות הראשונות – של הכהנים, מזבח הזהב ומזבח העולה מובנות יותר משום שמדובר בחפצי קדושה הנישאים מחיי היום יום. אולם החידוש הגדול ביותר הוא כשמדובר על כפרה ממוסדת של כלל בני ישראל. המהר"ל עומד על כך ומסביר שמעשה המפקד אינו מעשה חולין כלל. פרשית המפקד פותחת במילים 'כי תשא' משום שהמפקד מנשא ומרומם כל אחד מעם ישראל אל ערך אחר לגמרי מחייו הרגילים. אלו דבריו בגור אריה (ל, יב): "אבל מדברי רז"ל נראה שהם מפרשים 'כי תשא' מלשון נשיאה ממש, שכן אמרו ז"ל בתנחומא (סוף סימן ד) 'אמרו ישראל: תחת שהיינו חייבים לך הרמת ראש, נתת לנו תלוי ראש, שנאמר "כי תשא את ראש"'. כי המנין בעצמו להיות נודע מנינם, הוא נשיאת ראש להם, והוא גדולה ונשיאות להם, שרוצה לדעת אותם, שלא יהיו נעזבים". הוי אומר שהמפקד בעם ישראל לא נועד רק כדי לדעת כמה חיילים יש בעם, או כמה נפשות זקוקות למזון. אלא המפקד הוא כעין מפגש אישי של כל אחד מישראל עם שכינת הקב"ה אשר באומה. זוהי התנשאות אל מדרגת חיים חדשה, ולכן אף היא זוקקת כפרה, בדומה לכהנים או למזבח. ובכך מובן מדוע כסף הכיפורים מיועד לבניית אדני המשכן: המפקד נועד מלכתחילה ליצור זיקה בין השכינה השורה במשכן לבין אותו האדם השוקל את שקלו.

המהר"ל שם ממשיך ומסביר כי המעלה הנשגבת הזאת, היא גם מקור הסכנה שעלולה להיות במפקד: "ורמזו רז"ל בזה דבר נפלא, כי בעבור גדול המדריגה, שהלשון הוא תלוי ראש על כל העולם, מזה עצמו אם לא יזכו ימותו כולם, כן נותן המדה באמת, כי מי שהוא מתנשא על כל - אם לא יזכה - ימות, כי צריך זכות גדול לאותו נשיאות ותלוי ראש על כל באי עולם, ודבר זה יש להבין. לכך נרמז נשיאתם כאן בלשון 'כי תשא', והוא דבר עמוק מאוד בחכמה מי שיבין ענין הנשיאה על כל, ואם לא יזכו ימותו. מכל מקום לשון 'כי תשא' על דעת רז"ל לשון נשיאה ממש, כמו שנראה מכל דברי רז"ל".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.