מכת דם
המכה הראשונה שהנחית הקב"ה על המצרים פגעה במקור הקיום שלהם – ביאור. היאור הוא עורק החיים העצום והיחידי של מצרים, והוא הפך לדם. בכך נמנעו המצרים מלשתות את מימיו.
מבין כל עשר המכות, דומה כי מכה זו קשה במיוחד להבנה: אנו מדמיינים כיצד היאור כולו שינה את צבעו משקוף לאדום. אך יש לזכור שדם איננו מים אדומים. דם הינו נוזל המורכב מרכיבים רבים הקשורים לקיום הביולוגי: יש בו טסיות, כדוריות אדומות, כדוריות לבנות, חומרים מומסים ועוד. כל אלו מיוצרים בדרך הטבע בגוף הביולוגי. אם כן יש להבין, כאשר התורה אומרת שהיאור הפך לדם, לאיזה דם היא מתכוונת? לו יצוייר שהיו מדענים מודרניים ביציאת מצרים והם היו בודקים איזה סוג דם נמצא ביאור – האם היו מוצאים שם סוג דם A או B? האם הדם הזה יכול היה להיות משוייך לבעל חיים מסויים באמצעות בדיקת די.אנ.אי? ובקיצור: האם היה זה דם אמיתי או רק למראית עין?
שאלה יסודית נוספת היא ביחס למהות המכה: כל תשע המכות האחרות (אולי מלבד חושך) מוכרות באופנים כאלה ואחרים מן ההיסטוריה של האנושות – אלו פגעים הנובעים מבעלי חיים, ממחלות, מאסונות טבע, או אפילו מוות בלתי מוסבר. אך קשה להבין לאיזה פגע המוכר מן החיים האנושיים ניתן לשייך את הפיכתו של נהר שלם לדם.
נהר גדול יכול להתמלא בדם במצב בו ישנו טבח המוני של בני אדם או בעלי חיים בתוך אותו נהר. על כן, המשמעות שעולה על הדעת בהפיכת היאור לדם היא שהיאור המשמש בדרך כלל כעורק החיים של המצרים, טומן בחובו רצח ומוות. ואכן, לא צריך להרחיק במחשבה כדי להבין על איזה מוות מדובר. הן בתחילת החומש מסופר שהמצרים זרקו ליאור את כל התינוקות שנולדו לבני ישראל. לאור זאת ברור כי מכת דם גילתה מחדש את הדם הרב שנשפך ליאור. כאשר בני ישראל פרו ורבו באופן ניסי, המצרים בחרו להמית את תינוקות בני ישראל דוקא על ידי הטבעה ביאור. פרעה בחר בכך מתוך אמונה שהיאור, שנחשב כאליל וככח הקיום של המצרים, ינצח את כוח ההולדה המופלא של ישראל. מתוך תפיסה זו פרעה הביא להמתת כמות עצומה של תינוקות ישראל.
ובכן במכת דם התגלה שכח הקיום הישראלי גבר בסופו של דבר על כח הקיום המצרי. הדם שהופיע ביאור לא היה 'מים אדומים', אלא היה דם ממשי של התינוקות העבריים. תפיסה זו של מכת דם מובעת בדברי חז"ל במדרש משנת רבי אליעזר (יט): "וכל אותן המינים ששעבדו את ישראל, בהן נידונו... מכה ראשונה, שנאמר: 'כל הבן הילוד היארה תשליכוהו' – הביא עליהן מכת דם. מפני שהשליכו אותן ליאור, לפיכך דן את המים אשר ביאור. אין לי אלא שהיה מראיהן מראה דם. ומנין אף טעמו היה טעם דם, שנאמר: 'והדגה אשר ביאר מתה'. ומנין שאף ריחן היה ריח דם, שנאמר: 'ויבאש היאר'".
וכך כתב ר"י אברבנאל (ו, יד): "ואמנם סדר ההשגחה האלהית שראינו במכות מצרים הוא שבאו מדה כנגד מדה על המצריים כפי מה שעשו לישראל מהרעות והצרות... האחת: מיתת בניהם במי היאור, כמו שאמר (א, כב): 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' וכאלו היה יאור מצרים מלא דם בניהם. וכנגד הרעה הזאת באה מכת היאור בדם והדגה אשר ביאור מתה לרמוז שדם יחשב ליאור ההוא דם שפך וכמו שהילדים היו מתים בתוכו כך הדגה אשר ביאור מתה".
זוהי אפוא, המשמעות הבסיסית ביותר של מכת הדם: התגברות דם הילודה העברי על כח הקיום המצרי. על גבי משמעות זו, ניתן לזהות משמעות עמוקה יותר: הדם ביאור בתור פעימות חיים חדשות של הבריאה.
פעימות חיים של המציאות
במכת דם יש משמעות נוספת: התורה מלמדת אותנו שהדם הוא הנפש (ויקרא יז, יא): "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא". הנפש החיה שבאדם באה לידי ביטוי פיזי בדם. הדם הוא המשלח את כוח החיים של הנפש אל כל אחד מתאי הגוף, בכל מקום שהוא. לאור זאת ניתן להבין שהשלב הראשון של יציאת מצרים היה בכך שהופיעו פעימות חיים חדשות של הבריאה. כאשר עם ישראל סבל במצרים, הקב"ה הזריק נשמת חיים חדשה בעולם בכלל, ובארץ מצרים בפרט. היאור הינו עורק החיים של ארץ מצרים. כאשר הוא הפך לדם, היתה זו 'התעוררות' של המציאות והפיכתה לכעין אדם גדול שאדם זורם בעורקיו. כח מופלא זה של קיום היה ביטוי לכך שהעולם לא נעזב ולא ננטש על ידי הבורא. הוא אינו 'חומר מת' אשר המצרים יכולים לעשות בו ככח העולה על רוחם. אלא העולם הוא חי. רצונו של הבורא מפעם בו, וממילא הופך להיות ברור כי העם שבחר לו הבורא לא יוסיף עוד להשתעבד.
כשם שכח הקיום של המציאות הופיע במכה הראשונה – מכת דם, כן הוא הופיע עוד קודם לכן בתור אחד מן האותות שנתן ה' למשה במעמד הסנה (ד, ט): "וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת". מתברר שבשלבים הראשוניים של יציאת מצרים היה לכח החיים של הדם תפקיד משמעותי.
ובאותו האופן, לקראת יציאת מצרים עצמה הופיע פעם נוספת כוחו של הדם. בני ישראל צוו לקחת מדמו של קרבן הפסח ולהזות ממנו על דלתות בתיהם. בכך עוררו ישראל מחדש את כח הדם – את פעימות החיים של המציאות. הבריאה התעוררה מחדש ביציאת מצרים וקמה בה רוח חיים שלא היתה בה קודם לכן. כשם שבלידה של תינוק מופיע דם רב, כן היה בלידת עם ישראל בארץ מצרים. יתכן שמשום כך שמה ההגדה של פסח דגש על הפסוק ביחזקאל (טז, ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
