החל מפרשת תרומה, הקב"ה ציוה את משה לבנות את המשכן ואת כליו. שאלה מרכזית העולה בהקשר זה היא מי מצווה על עשיית המשכן? על מי הציווי לקום בפועל ולבנות אותו? בשורות הבאות נראה כי הקב"ה יצר תהליך מיוחד בו המינוי מואצל בין גורמים שונים בתוך עם ישראל: מכלל העם אל משה, ממשה אל בצלאל, ומבצלאל אל שאר חכמי הלב.

א. מישראל אל משה

בתחילת ציווי המשכן הקב"ה אומר למשה לצוות את העם כולו לתרום את חומרי הגלם של המשכן ולבנות את המשכן (כה, ב-ג): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת  תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". לשון רבים זו המתיחסת לכלל העם מופיעה גם בתחילת הציווי של בניית הארון (י): "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים...". מלשונות אלו ניתן היה להבין שמשה מוסר לישראל את ציווי ה', ומעתה עליהם לדאוג לבנות את המשכן בתור פרוייקט לאומי. כלומר נציגי העם יחליטו מי יהיו המובילים של פרויקט הבניה, והם ימנו את העושים במלאכות השונות.

אולם הקב"ה תכנן את הדברים באופן שונה: הוא ציוה את משה עצמו להיות מוביל הבניה, ולשם כך הראה לו בהר סיני את הצורות והתבניות של המשכן וכליו (ט-מ): "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ... וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר".

וכך לאורך פרשיות תרומה ותצוה, הקב"ה ציוה את משה אישית על בניית רוב פרטי המשכן וכליו:

"וְצִפִּיתָ אֹתוֹ... וְיָצַקְתָּ לּוֹ... וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים... וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב... וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים... וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר..." ועוד ועוד. מתוך כך יש להבין: הואיל ומשה רואה על ההר את המשכן ומצווה לקום ולדאוג בעצמו לעשייתו, מה המשמעות של ציווי העם כולו 'ועשו לי מקדש'?

התשובה לכך אמורה בפסוקים עצמם שהבאנו מתחילת פרשת תרומה: בניית המשכן תלויה בכך שכל המוני העם יתרמו מרצונם את חומרי הגלם של המשכן. מדובר בחומרים היקרים והיוקרתיים ביותר, ורק אם ישראל יתרמו אותם בכמות העצומה הדרושה למשכן – המשכן יוכל להיבנות. מדובר בתכנון יחודי וחריג של פרויקט מסדר גודל לאומי: בדרך כלל פרויקט שכזה חייב להתבסס על גביה מסודרת וכפויה על מנת לודא את הצלחת הפרויקט. אולם הקב"ה מבסס את כל בניית המשכן על הרצון הטוב של המוני בית ישראל. בענין זה עסקנו לעיל בפרשת תרומה, בסעיף 'ההתנדבות שהיתה כחובה'.

אם כן, עם ישראל כולו מצווה לעשות את המשכן והוא מקיים זאת על ידי תרומת חומרי הגלם שהם הכרחיים לבניית המשכן. לאחר איסוף התרומה, משה ממונה להיות מי שיבצע בפועל את הציווי שמוטל על כל העם.

מתוך כך יש לשאול: האם הכוונה היא שמשה עצמו ישב על שולחן השרטוטים, ויפסל בעצמו את כלי המשכן? או אולי משה לפחות ינהל את פרויקט הבניה? בהמשך הפסוקים מתברר שלא זאת הכוונה, אלא מבצעי המלאכה יהיו אנשים מיוחדים מתוך ישראל שהם 'חכמי לב'.

ב. ממשה אל כלל חכמי הלב

בתחילת פרשת כי תשא הקב"ה מגלה למשה שאת כל הציווים שציוה ה' עליו, יש לקיים באמצעות בצלאל ואיתו שאר חכמי הלב שזכו לחכמה משמים (לא, ב-ו): "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ".

נמצא שמצד אחד משה הוא שצווה אישית לבצע את כל המשכן, ובהתאמה לכך הוא שראה את תבנית המשכן בהר סיני. אך מצד שני, את הניהול, התכנון והביצוע של מפעל הבנייה, לא משה עצמו עשה אלא בצלאל, אהליאב ושאר החכמים שקיבלו חכמה עליונה משמים. אם כן, יש להבין מדוע מלכתחילה הפנה הקב"ה את הציווים למשה עצמו, ולא אמר לו מלכתחילה לקרוא לבצלאל ואז לצוות אותו ישירות על כל פרטי המשכן?

הכלי יקר (כח, ג) מסביר שהכוח הרוחני של כל חכמי הלב, לא ניתן להם אלא ממשה: "'ואתה תדבר', לפי שכל חכמי לב קיבלו האצילות מן משה כמו שנאמר (במדבר יא יז): 'ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם', וכן כל עושי המלאכה אשר היו בצל אל קיבלו שפע החכמה באמצעות משה...ואתה תדבר אל כל חכמי לב כדי שיקבלו אצילות אור השכל ממך. לכך נאמר בסוף כל מעשה המשכן: 'ויכל משה את המלאכה' (שם מ לג), וכי משה כילה המלאכה? והלא כל חכמי לב עשו בה אלא לפי שמשה האציל עליהם מן אור שכלו דומה כאילו עשה הוא את כל המלאכה. ואמר 'אשר מלאתיו רוח חכמה' רצה לומר: אף על פי שבאמת אני מלאתיו רוח חכמה כי 'ה' יתן חכמה' (משלי ב ו), מכל מקום מאחר שהשפע יגיע להם באמצעותך יקרא הכל על שמך". הוי אומר שהקב"ה ציוה את משה בלבד על עשיית כל פרטי המשכן, משום שהציווי מותאם באמת ברוח קודשו של משה. אלא שלאחר מכן אותה הרוח הואצלה על הקבוצה היחודית של חכמי הלב.

יש חשיבות עצומה לכך שכל חכמי הלב המופקדים על בניית המשכן קיבלו כולם את חכמתם ממשה. כתוצאה מכך היתה בקרבתם הסכמה על-טבעית ביחס לאופן שיש לעשות את כל אחד מן הכלים והבגדים. על עיקרון זה עמד בספר שיר מעון (כח, ג): "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה. יש לדקדק שפתח בלשון רבים: 'חכמי לב' ומסיים: 'אשר מלאתיו'. ויש לומר בכל מקום שיש אחדות נקראים גם הרבה בלשון יחיד, כמו בני יעקב שבעים נפש (רש"י בראשית מו, כו), והנה הקדוש ברוך הוא נתן בחכמי לב חכמה ותבונה בהמה כדכתיב בפ' ויקהל (לו, א), וכבר אמרו חז"ל במסכת ברכות (נח, א): 'כשם שפרצופיהן אינן שווין כך דעותיהן אינן שוות'. אם כן, כל חכם ישכיל איך לעשות כלי המשכן לפי דעתו וחכמתו וממילא יתבטל הכל. לכן השווה הקדוש ברוך הוא אותן בדעותיהן שכולם יסכימו וישכילו לדבר אחד כאיש אחד, כדאיתא במסכת מגילה (ט, א) שעשה הקדוש ברוך הוא כן לזקנים שתרגמו התורה לתלמי המלך. וזה: 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה' – כולם יחד כאחד הסכימו לדיעה אחת".

ג. מבצלאל אל שאר חכמי הלב

עד כה נוכחנו שבבנין המשכן היתה היררכיה ברורה: משה הוא המצווה, ורק בעקבותיו וכהמשך לו מצווים חכמי הלב. כעת נראה שמתחת למשה התחוללה האצלה נוספת – מבצלאל אל שאר חכמי הלב.

בפסוקים שהבאנו לעיל מפרשת כי תשא מתברר שחכמי הלב בישראל קיבלו את חכמתם רק על בסיס חכמת הלב שהעניק ה' לבצלאל (לא, ב-ו): "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה...".

כל זאת נודע בינתיים למשה, וישראל לא ידעו מכך כלל. בתחילת פרשת ויקהל, כאשר משה ציווה לראשונה את ישראל על ציווי המשכן – אז התברר כי אין בפועל חכמי לב בישראל. בתחילת הפרשה משה ציווה את ישראל להביא תרומה, ואז הוא גם קרא לכל חכמי הלב לבוא ולהיות שותפים במלאכה (לה, ד-ה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'... וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה': אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו...". אם כן, משה ביקש על שני עניינים: להביא תרומה, ושחכמי הלב יבואו להכין את המשכן.

בעקבות הציווי שלו ישראל נענו באופן מופלא לקריאה והביאו את כל התרומה (כא-כט): "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'... כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא". בכך התמלאה באופן מהודר הבקשה הראשונה של משה להביא נדבה למשכן. אולם הבקשה השניה של משה לא התמלאה: לא הופיעו בישראל שום חכמי לב שבאו לעבוד. כך מדקדק ר' שלמה קלוגר (בפירושו חכמת התורה על הפסוק): "דהרי משה רבינו אמר תחילה לכל ישראל: "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה'". הרי כמו שציוה על הבאה הנדבה כן צוה שכל מי שהוא חכם לב יבוא ויעשה. ואם כן למה לא באו אחר כך מעצמם אלא הוצרך לקוראם כמו שאמר אחר כך: "ויקרא משה אל בצלאל"?...[1].

באופן דומה לכך, כותב החתם סופר (תורת משה לו, א) שחכמי הלב אמנם קיבלו לפתע חכמה משמים, אך ללא כל ניסיון וידע מוקדם לא היו בטוחים בעצמם שיודעים באמת לבצע את המלאכה הדרושה: "ע"כ נלע"ד נהי כי נתן ה' חכמה בהמה מ"מ לא ניסו באלה מעולם אלא לב כל אחד אמר לו שהוא יארוג והוא יהי' חרש וכדומה, ע"כ אמר אחר שנשא לבן אותם הי' מנסים עצמם ועשו יריעה קטנה וקרש קטן ובריח קטן וכן הכל, וכאשר ראו שהצליחו ויכולת בידם לעשותם הביאו אותו למשה, וכאשר הוטב בעיני משה קראם משה אח"כ ומסר בידיהם את הכל, והיינו ויעש בצלאל וגו' לדעת לעשות, פי' לדעת מזה שיכולים לעשות כל אלה ואח"כ ויקרא משה וגו' ויקחו מלפני משה".

נוסיף את דברי הנצי"ב (העמק דבר לא, ב) שמשה הכריז לישראל על אודות בצלאל על מנת להסביר שיש קושי מהותי לכל חכם לב אחר לעסוק בבניית המשכן: "ונראה דזהו כוונת ראו כאן, תתבוננו על מעשה המשכן שאינו כמו פלטין של מלך שהוא חול, ומי שרוצה לעשות אותו ע"י הכשר ידיעה במלאכה קודם שבא לעשות הרי הוא עושה, אבל לא כן המשכן שהוא קודש ויש בו דבר סגולה, וכמו התורה שלא ניתנה אלא ע"י משה, וכהונה ע"י אהרן, כך המשכן לא היה אפשר להעשות ע"י שום בעל מלאכה היותר גדול בעולם אלא ע"י בצלאל, ולא משום שהיה תחלה אומן גדול, אלא שהקב"ה מלא אותו עתה ידיעה הנצרכת לזה".

משלושת הפירושים הללו ניתן להבין מדוע חכמי הלב לא קמו ובאו לפני משה בעקבות קריאתו. ורק לאחר שבצלאל עם חכמתו מונה והחל לפעול – הוא הביא אותם איתו.

התברר שאין בנמצא אנשים שחשים מוכשרים די הצורך לעשות זאת. בנקודה זו צפה ועלתה בעיה יסודית הנוגעת ליכולת עם ישראל לבנות את המשכן.

בסופו של דבר – על עצם הציווי המוטל על בני ישראל לבנות משכן מפואר, עולה שאלה גדולה: הן עם ישראל יצא רק שנה קודם לכן ממאות שנים של שיעבוד מצרי. במצרים בני ישראל היו עבדים והיו נתונים לעבודות פרך גסות של חומר ולבנים, ומנין יהיה להם את הידע, הניסיון והיכולות לבצע פרויקט כה גדול של בניה אומנותית? אם כן, אין פלא שאף 'חכם לב' לא הגיע אל משה לבנות את המשכן. לא היו בישראל כשרונות בשלים הראויים לכך. באותה השעה נוצר למעשה פער עצום בין המצבור של חומרי הגלם, לבין חוסר האפשרות לממש אותם. דרושה היתה עזרה משמים בכדי שבניית המשכן תוכל להתקדם.

הפלא: בצלאל

כאשר התברר שלא הגיעו אל משה חכמי לב, אז גילה משה לישראל על ההשראה המיוחדת שהעניק ה' לבצלאל (לה, ל-לב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה...".

רבינו בחיי (לא, ב) כותב שבצלאל מהווה פלא מיוחד: הקב"ה האציל חכמה עליונה על בצלאל, באופן שהוא ידע יש מאין את כל דקויות האומנות והמלאכה – מליבו, ללא צורך בהתמקצעות ארוכת שנים: "ראה קראתי בשם בצלאל. וכן הזכיר משה לישראל: (להלן לה, א) "ראו קרא ה' בשם", והענין שלא היה אפשר בטבע שימצא בישראל שום אדם שיהיה בקי ושלם בשום אומנות בעולם, לפי שישראל היו משועבדים במצרים בעבודת פרך ומלומדים בחומר ובלבנים, ולא היה ראוי שימצא בהם שום אדם שיהיה בקי בשום מלאכה דקה, כי לא ראו אותה ולא למדו אותה ממלמד, ולא אחד בהם שאמן את ידיו בזה. ואילו היה בהם חכם ובקי במלאכה אחת היה ראוי שישכחנה בהתעסקו במלאכת החומר והלבנה, וכאשר יהיה בהם אחד חכם שלם ובקי באומנות אחת דקה ויפה, וכ"ש אם היה בקי ושלם בכל האומניות כלם: בכסף ובזהב ובנחשת ובחרושת אבן ובחרושת עץ וחושב ורוקם ואורג – הנה זה פלא גדול, ועוד שיהיה שלם בחכמה ובתבונה ובדעת, כל זה נמצא בבצלאל. ודרשו רז"ל: (ברכות נה א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא: "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", וכתיב התם: (משלי ג, יט - כ) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה", "בדעתו תהומות נבקעו", ועל כן אמר: "ראה קראתי בשם", כלומר ראה זה הפלא הגדול שאני (ישעיה מא, ד) "קורא הדורות מראש", ו"קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור" להבין סוד המשכן וכליו ולהתעסק במלאכתו...".

משה הציג את בצלאל בעל החכמה הפלאית, ואז הוא הוסיף וחידש שהקב"ה העניק לבצלאל גם יכולת מופלאה ללמד אחרים את דרכי אומנות הלב: "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב...". (תרגום יונתן ורשב"ם). וכך, מיד לאחר מכן, הגיע הפיתרון – בצלאל יצר מהפך והשכיל למשוך אחריו את כל 'חכמי הלב' מעם ישראל (לו, א): "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'".

הזיקה בין 'חכמי הלב' לבין ציווי ה' על משה

עד כה נוכחנו כי לא רק שלמשכן נועד תפקיד גבוה ועליון, אלא שגם דרכי הבנייה שלו היו פלאיות ונשגבות. חכמת בניית המשכן נמסרה למשה על הר סיני. ממשה הוא הואצלה לבצלאל, וממנו לאהליאב ולכל חכמי הלב. במהלך שכזה נוצרת שאלה – האם מעברי החכמה מאחד לשני אינם פוגמים בה. האם אותו הגודל שהתגלה למשה בהר סיני הוא גם בא לידי ביטוי בעשיית המשכן בפועל על ידי כל חכם לב בישראל?

בספר שיעורי דעת (חלק ג - ממשלת הדעת שיעור ה) פירש על פי הזוהר את הסוד הטמון בכך שאת כל המשכן צווה משה לבנות, למרות שבפועל מי שבונים אותו הם בצלאל ושאר חכמי הלב: "הנה ענין בגדי הכהונה הוא ענין גדול ורם מאד, כי כל עניני המשכן וכליו וכל הדברים השייכים לעבודת המשכן הלא הם בנויים לפי מערכת העולמות העליונים, כמבואר בספרים הקדושים. "יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (ברכות נ"ה ע"א) ולכן כתוב בתורה: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואמלא אותו רוח אלקים" וגו' ונקראו בתורה בכל מקום העוסקים בבנין המשכן "חכמי לב" והוא כי בכדי לעשות בנין המשכן וכליו שיהי' מסוגל להמשיך עליו השראת הקדושה ולהיות משכן לשכינה בעולם הזה הי' נחוץ להבין ולהשכיל כל ענין סוד הבריאה ומערכת כל העולמות מלמעלה למטה ולעשות הכל לפי החכמה העליונה. וכמו כן ענין בגדי הכהונה, שעל ידם נתקדשו הכהנים בקדושת עולם ושעל כל זה כתוב בזהר פ' תצוה וז"ל הק': "ואתה תצוה את בני ישראל וגו' ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' אמר ר' חייא מ"ש הכא מבכל אתר דכתיב ואתה הקרב אליך ואתה תדבר אל כל חכמי לב ואתה תצוה את בני ישראל, ואתה קח לך בשמים ראש וכו' אלא כולא ברזא עלאה איהו לאכללא שכינתא בהדיה. אמר ר' יצחק נהורא עלאה ונהורא תתאה כולה כחדא אקרי ואתה כמה שאת אמר ואתה מחי' את כלם, ועל דא לא כתיב והקרבת את אהרן אחיך וצוית את בני ישראל ודברת אל כל חכמי לב, בגין דההוא זימנא שריא שמשא בסיהרא ואשתתף כולה כחדא לשריא על אומנותא דעובדא" ולהלן: "ועל דא אצטריך אשר מלאתיו רוח חכמה דשריא שמשא בסיהרא באשלמותא דכולה, ועל דא אתרשים כולה בכל אחר" ועי"ש להלן כל הענין. באור הדבר קצת: כי לבנין המשכן וכליו ולמלאכת בגדי הכהונה שתחול עליהם הקדושה הראוי' ושיהי' בכחם לקדש את הכהנים לכהן לה' נחוץ הי' שישתתפו בעבודתם גם את השכינה כביכול - "לאכללא שכינתא בהדי'", וזה על ידי התקשרות הנפשות לשרשן העליון ולשרש כל הבריאה כולה. וענין ההתקשרות הזאת במלואה נקרא לפי דברי הזוהר הק' שריא שמשא בסיהרא, ולכן נאמר "ואתה" כי נהורא עלאה ונהורא תתאה כולה כחדא אקרי ואתה ובאשר בעבודת המשכן היו צריכים לאכללא שכינתא בהדי' נאמר "ואתה" בכל עבודת המשכן שנחוץ הי' לשתף במלאכה זו את כל ה"אתה" שנכלל בו לפי סודות התורה גם שמו של "ואתה מחיה את כולם".

המינוי היחודי של חכמי הלב בבגדי הכהונה

כאמור לעיל, לאורך פרשת תרומה בה מופיעים הציווים על המשכן עצמו וכליו – משה הוא המצווה הישיר לעשות את המלאכה. אולם בתחילת פרשת תצוה, לקראת הציווי על עשיית בגדי הכהונה, הקב"ה מחדש בציווי זה, ומודיע על כך שחכמי הלב הם שיעשו את בגדי אהרון (כח, ג): "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי". ויש לשאול: בסופו של דבר יודעים אנו שחכמי הלב היו שותפים בכל העשיה, אחר שבצלאל לימד אותם. מדוע אם כן, יש מיקוד מיוחד עליהם בהקשר של בגדי הכהונה? זאת ועוד: הרי חכמי הלב יקבלו את תפקידם רק מכח בצלאל ולכן הם מופיעים ביחס לעשיית המשכן רק לאחר הצגת בצלאל. ומדוע אם כן, ביחס לבגדי הכהונה הם מופיעים כבר בשלבי הציווי הראשוניים כעומדים בפני עצמם? הרש"ר הירש מסביר שביחס לבגדי הכהונה היה לחכמי הלב תפקיד משמעותי יותר מאשר במשכן וכליו (כח, ג): "  אל - כל - חכמי - לב אשר מלאתיו רוח חכמה. דבר זה נאמר כאן רק לגבי עושי הבגדים, ואילו לגבי עשיית כל מלאכת המשכן מזכיר הכתוב את הצורך בתכונת החכמה רק בפרק לא, אגב מינויים של בצלאל ואהליאב. נראה שזה טעמו של דבר: עשיית המשכן וכליו היתה קשורה בכלליה ובפרטיה בתבנית שה' הראה למשה (עי' לעיל כה, ט), ואילו לגבי הבגדים נשאר לעושיהם חופש פעולה במידה גדולה יותר". כלומר בבגדי הכהונה זכו אותם חכמים שה' נטע חכמה בליבם לתפקיד משמעותי יותר: ביחס לבגדי הכהונה ה' לא אמר למשה 'כמשפטו אשר הראת בהר', אלא הקב"ה הסתפק בציוויים עצמם כיצד הבגדים צריכים להיות עשויים. ממילא בבגדים אלו גדל מאד החותם של חכמי הלב שהיו צריכים להעלות מחכמתם את הדרכים לממש את הציוויים הללו.

שינוי זה בא לידי ביטוי בולט בפרשיות ויקהל פקודי: לאורך פרשת ויקהל נזכרת עשיית המשכן וכליו על ידי בצלאל והחכמים, ושם לא מופיע אפילו פעם אחת שהם עשו 'כאשר ציוה ה' את משה'. לעומת זאת כאשר מפורטת עשיית בגדי הכהונה בפרשת פקודי התורה טורחת לציין שוב ושוב שהאומנים עשו את הבגדים 'כאשר ציוה ה' את משה'. מה הפשר לפער זה? לאור דברי הרש"ר הירש הדבר מובן מאד: דוקא בבגדי הכהונה שבהם קיבלו האומנים תפקיד רחב יותר – שם מדובר באתגר גדול – לבצע את המלאכה בדיוק באופן בו ה' ציוה את משה. התורה מציינת שהם מילאו תפקיד זה לחלוטין: הם כיוונו בכל פרט ופרט בדיוק אל רצון ה' שניתן בידי משה.

בנקודה זו ניכר באופן מיוחד הפלא של האצלת רצון ה' דרך משה ובצלאל – אל חכמי הלב. הן אם היינו נותנים למאה חכמים שונים ליצור את החושן או האפוד על פי ההוראות המפורטות בתורה, היינו מקבלים מאה דגמים שונים שלהם. העובדה שכל חכמי הלב כיוונו יחדיו בדיוק אל רצון ה' ביד משה, הינה תופעה פלאית.

[1] הוא תירץ ואמר שהסיבה שחכמי הלב לא באו היא מחמת שראו שבצלאל לא ניגש, והוא עצמו לא ניגש מחמת ענוותנותו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.