הפרקים הראשונים של חומש שמות מספרים על עם של עבדים המתמרד מול המצרים המשעבדים אותו. על מנת להבין את ההתרחשויות לאשורן יש לזכור שמצרים היתה אחת מן הממלכות העשירות והעוצמתיות ביותר של העולם. יש לזכור שעוצמותיה של מצרים נשענו על ברכה רוחנית עליונה משמים. בחומש בראשית הושווה השפע של מצרים לשפע של גן עדן (בראשית יג, י): "כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". על בסיס פסוק זה, חז"ל הדגישו עד כמה נרחב היה השפע של מצרים. במדרש שמות רבה (יח) נאמר: "...אמר הקדוש ברוך הוא: ומה כבוד אני עושה למצרים? הריני קורא אותה בשמה של גן עדן שנאמר (שם /בראשית/ יג) כגן ה' כארץ מצרים". ובמדרש אגדה (בראשית, יג): "'כגן ה' כארץ מצרים' – ולא אמר כארץ בבל, או אשור, מפני כי גן עדן ומצרים אחד הם, ולא יבוא עליהם לא טל ולא מטר, אלא מן הנהר יעלה וישקה אותם וישוב, לכך נאמר כגן ה' כארץ מצרים".

ובכן ארץ פורחת ושופעת זו כבשה תחתיה במשך דורות את העברים בתור עבדים נרצעים. האימפריה המצרית נעזרה בהם כדי לשגשג ולפרוח.

לאחר דורות קם לעברים מנהיג אשר עורר בבני עמו רוחות מרד, ופנה אל פרעה בדרישה לשחררם.

בנקודה זו, עוד לפני הסיפור על הצלחת המרד וההתגברות הניסית על מצרים, חשוב מאד לעצור ולשאול: מהן בעצם מטרותיהם של עם בני ישראל שמרדו במצרים?

מהות ה'מרד' של העברים

כאשר ציבור של עבדים מבקש להשתחרר מתחת יד המצרים, ההבנה האנושית הפשוטה היא שמטרת העבדים היא לכבוש את האדונים ולהשתלט על מצרים. הרי ארץ מצרים היא המקום המפותח, הפורה, העוצמתי והבטוח ביותר. החלום של אנשים רבים, מכל רחבי העולם היה לזכות להתגורר במצרים, ומשום כך ברור היה לכולם שמטרת העברים היא להשתחרר ואז להתיישב במצרים ולשלוט בה.

סיוע גדול למחשבה זו נבע מכך שאכן יוסף, ראשון העברים שירד למצרים, עמד בראש הממלכה והטביע את חותמו על השפע של מצרים. אם כן, אך טבעי הוא שבני עמו יגברו שוב על מצרים ויתיישבו בה.

אכן, בפסוקים בתחילת החומש מתברר שזה היה החשש הגדול של פרעה (שמות א, י): "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". איזה חשש מביע כאן פרעה? מפרשים שונים הסבירו שפרעה פחד מכך שישראל ימצאו הזדמנות להשתלט על מצרים ולהישאר לשלוט בה:

רש"י (בפירושו השני) כותב: "ורבותינו דרשו: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב: 'ועלינו מן הארץ' והם יירשוה". כלומר היה ברור למלך מצרים שאם ישראל יצליחו לצאת מתחת ידו הם יפעלו לרשת את ארצו.

ובדרך זו כותב גם ר' יוסף בכור שור: "ויש לפרש: 'ועלה מן הארץ' כלומר: מן הארץ יהיה עליון, יותר ממנו, והיינו משועבדין להם". וכן גם הכתב והקבלה: "מילת 'ועלה' ענין עליית המעלה והיתרון, כמו הגר אשר בקרבך יעלה עליך". כלומר המצרים פחדו שישראל יהפכו להיות העם העליון והשולט במצרים"

הכלי יקר (שם, יב) מרחיב יותר ומבאר שההבנה הברורה מאליה של המצרים היתה שישראל עלולים להישאר ולגרש את מצרים מן הארץ: "ויקוצו מפני בני ישראל'... נראה לי שהמצרים נמשלו בעיני עצמם לקוצים כי מדרך העולם שעוקרין מן השדה הקוצים כדי לטעת במקומם נטיעה משובחת, וכמו שנאמר (תהלים פ ט - י) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה פנית לפניה ותשרש שרשיה וגו', רצה הקדוש ברוך הוא ליטע בארץ ישראל נטיעה משובחת דהיינו ישראל אשר כרם חמר ענו לה (ישעיה כז ב), ולעקור משם האומות שנמשלו לקוצים, כך חשבו המצרים אחר שראו רצון האל יתברך שעם ישראל פרו ורבו עד למעלה, ודאי רצון האל שיהיו ישראל נטועים בארץ מצרים, והמה יהיו כקוצים מושלכים מן הארץ זרה הלאה, כמו שנאמר ועלה מן הארץ ועלינו מבעי ליה אלא שתלו קללתן באחרים, וזה שאמר ויקוצו מפני בני ישראל שהיו נמשלו המצרים בעיני עצמם כקוצים המושלכים מן הארץ, מפני בני ישראל שיהיו נטועים במקומם".

אם כן, לו היינו שואלים את פרעה ושריו, מה יעשו ישראל לו יצליחו להתגבר עליהם, התשובה היתה שישראל יכבשו את מצרים מידיהם.

חיזוק גדול לסברא זו נבע מן העובדה שמשה ביקש מפרעה אופן עקבי לשחרר את בני ישראל בכדי לעבוד את ה' דרך שלושת ימים במדבר. ההבנה הפשוטה של בקשה זו היא שישראל ילכו רק לזמן קצר לעבוד את ה', ואז ישובו למצרים. ומה יהיה כשישובו? אין צורך לומר שהם לא ישובו בתור עבדים, אלא יהפכו לאדוני הארץ השופעת של האזור.

 הפתעת היציאה ממצרים

לאור הבנה פשוטה זו, הפתעה גדולה היא שבני ישראל יצאו ממצרים לאחר שחרורם ולא שבו אליה. יציאת מצרים היוותה הכרזה פלאית מול העולם כולו: כי עם ישראל הוא עם מיוחד במינו שאינו דבק בטובה החומרית, אלא בעבודת ה'. עם ישראל יוצא עם שחרורו ממצרים ועוזב אותה לטובת ארץ אחרת שנראית לעיניים אנושיות בתור פחות רווחית ופחות שופעת. עם ישראל בוחר בארץ של קרבת ה'. בהמשך התורה משה יעמוד מול כל ישראל וידגיש את הבחירה הפלאית של ישראל בארץ המרוממת ולא בארץ בעלת השפע המפתה (דברים יא, י-יב): "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

ועדיין עולה על הדעת מחשבה שעזיבת מצרים היתה זמנית, ובסופו של דבר ישראל ישובו לנצל את יתרונותיה אחר שיכבשו את ארץ ישראל. כנגד מחשבה זו מגיע בהמשך התורה ציווי להתנתק ממצרים באופן מוחלט (דברים יז, טז): "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד". הוי אומר שגם כשישראל ייבנו בארץ ישראל, הם ישמרו תמיד מפני הנטיה אל תפיסת החיים המצרית.

עם ישראל מוגדר בתור העם היוצא ממצרים משום שזהו הדגל שלו: זהו העם שבראשית יצירתו היה מוכן למאוס בטובה ובברכה, ולדבוק בחיים של קרבת ה'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.