בדרך אל ארץ ישראל

בסוף פרשת משפטים משיב הקב"ה את המבט אל מהלך היצירה של עם ישראל. מעמד הר סיני וכל הכרוך בו הופיע בהפתעה במהלך המסע של ישראל ממצרים לארץ ישראל. לאחר עשרת הדברות בפרשת יתרו והפירוט הגדול של חוקי ה' בפרשת משפטים, שב הקב"ה וממקד את עיני ישראל בהמשך המסע בו הם נתונים. הוא מקנה לישראל מבט חדש על כיבוש הארץ העומד בפניהם.

תחילה מודיע הקב"ה על הסיוע הגדול שהוא שולח לישראל. לשם כיבוש הארץ שולח הקב"ה שלושה שליחים – המלאך, הצרעה ואימה בלב האויבים:

"כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו...

אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף

וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ".

לאור הבטחות אלו בטוחים ישראל כי יזכו לניצחון קל ומהיר. אך באופן מפתיע מודיע הקב"ה מיד לאחר מכן כי כיבוש הארץ דוקא יהיה איטי והדרגתי - "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (כט-ל).

יעודים דומים מצויים גם בחומש דברים בפרשת עקב. גם שם מוזכרת הצרעה והבטחות נוספות המלמדות על הכרעה קלה של האויבים - "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ...  וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם. וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם" (דברים ז, כ-כד). לכאורה מובטחים כאן ישראל כי מאז תחילת הקרבות, לא תהיה עמידה לגויים עד השמדתם. מאידך, במהלך אותם הפסוקים מופיע גם היעוד האיטי - "וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שם, כב).

מן היעודים על המלאך והצרעה מסתמן ניצחון ניסי חותך ומכריע. לעומת זאת גירוש האויבים מעט מעט מעיד לכאורה על נצחונות שינחלו ישראל בדרך הטבע אשר מאופיינת בהדרגתיות וב'קמעא קמעא'. האם אין סתירה בין שתי המגמות? השאלה מתעצמת לאור יעוד נוסף האמור בהמשך חומש דברים, ובו הבטחה מפורשת להוריש את הגויים במהרה - "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ" (דברים ט, ג).

מהו, אם כן, פשר הסתירה בין הכיבוש המהיר והכיבוש האיטי?

שני שלבים בכיבוש הארץ

הרמב"ן בתחילת פרשת עקב (דברים ז, כב) מבאר מהו הסדר הכללי של ההורשה העולה מכלל ייעודי ה':

"אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו ביד ישראל. וכן אמר (להלן ט ג): 'הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר' – שיאבדו רובם במהרה, לא שיכלו, 'עד אשר תפרה ונחלת את הארץ'. ואמר: 'ונתן מלכיהם בידך והאבדת את שמם' - עד שלא יהיה להם שם על פני חוץ, וכל הנצב בפניהם ישמידו. וזה כענין שבא ביהושע (יא כ): 'כי מאת השם היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם', ולא נשאר להם מלך בארץ, כי כל מלכיהם נפלו... שיאבידו את רובם ומלכיהם בתחלה ואחרי כן יאבדו הנשארים".

הרמב"ן מבאר כי בתחילה יהיה כיבוש ניסי וגורף. כיבוש זה יכלול שלושה מאפיינים: אובדן כל המלכים, אובדן שם הגויים מעל הארץ, וכיבוש ישראלי של רוב הארץ. כלומר מבחינת הריבונות והממשלה בארץ יזכו ישראל כבר בתחילה לכיבוש מוחלט. שם הארץ ישתנה באחת מ'ארץ הכנעני' לארץ של בני ישראל. אך אוכלוסיית הכנעני לא תושמד לחלוטין. לאחר הכיבוש הראשוני יגיע שלב שני הדרגתי וארוך, ובו יאבדו עמי הכנען על פי קצב הגדילה של ישראל.

המלבי"ם (שם) מבאר גם הוא בדרך זו, והוא מוסיף ומפרט את ההיגיון העומד ביסוד תכנית זו:

"ונשל, הנה מצאנו במלחמת יהושע שתחלה התקבצו מלכים רבים ויועדו להלחם עם יהושע ויהושע הכה אותם ואת מלכיהם. ובכל זאת מצאנו שאחר כך ארכה המלחמה ימים רבים ולא לכדם בפעם אחד, וזה היה בהשגחת ה' שאמר בפרשת משפטים מעט מעט אגרשנו מפניך לא תוכל כלותם מהר פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה, אולם אם היה כל המלחמה מעט מעט היו מתקבצים בכל עת והיו לו מלחמות כבדות ולכן סבב ה' שבתחלה התקבצו כלם יחד וה' הממם במהומה, כמו שכתוב (יהושע י): 'ויהומם ה' לפני בני ישראל והכה אותם ואת מלכיהם'. ומאז נפל עליהם פחד ולא התקבצו עוד, וכבשם אחר כך מעט מעט לבל תרבה עליהם חית השדה. וזה שכתב: 'ונשל ה' אלהיך את הגוים מעט מעט', אבל בל תאמר שהלא באופן זה יתקבצו תמיד ויהיה לכם מלחמה כבדה בתמידות. על זה אמר: 'ונתנם ה' אלהיך לפניך' –  שתחלה יתקבצו כלם, ואז: 'והמם מהומה גדולה', וגם: 'ונתן מלכיהם בידך' – שהרגו גם את המלכים, 'והאבדת את שמם מתחת השמים'. ועל ידי כן תפול עליהם אימה ופחד ומאז לא יתיצב איש בפניך עד השמידך אותם, מאז לא התקבצו עוד ומאז ונשל ה' את הגוים מעט מעט, ולא היה עוד פחד שיתקבצו יחדיו".

נמצא ששתי המגמות משמשות יחדיו בכיבוש הארץ. המהירות והניסיות מקנות את השלטון בארץ ואת השייכות הרשמית של ארץ ישראל לעם ישראל. אך בדרך המהירה יש גם חיסרון: היא אינה יוצרת חיבור עמוק ושורשי בין העם לארץ. חיבור עמוק ומקיף דורש תהליכים ארוכים, במהלכם נדרשים ישראל להתאמץ ולעמול למען כיבוש הארץ. על כן התפשטות הכיבוש הראשוני והתבססותו נערכים בדרך של צמיחה איטית והדרגתית.

תכונת 'מעט מעט' בחיי עם ישראל

בספר הזוהר (כרך א פרשת וישלח קע, א) מבואר שעיקרון ההתקדמות ההדרגתית אינו אופייני לכיבוש הארץ בלבד, אלא הוא כלל קבוע בדרכי התנהלות ה' עם ישראל:

"וכן כל מה דעביד קודשא בריך הוא לישראל ולצדיקייא די בהו הכי כלהו ולאו בזמנא חדא, לבן נשא דאתיהיב בחשוכא ודיוריה הוה בחשוכא תדיר כד יבעון לאנהרא ליה בעיין לאפתחא ליה נהורא זעירתא כעינא דמחטא ולבתר רב מניה וכדין בכל זמנא עד דינהרון ליה כל נהורא כדקא יאות, כך אינון ישראל כמה דאת אמר (שמות כ"ג) מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וגו', וכן למאן דאתי אסוותא לאו איהו בשעתא חדא אלא זעיר עד דיתתקף".

תרגום הזוהר: "וכן כל מה שעושה הקב"ה לישראל ולצדיקים שבהם, כך כולם ולא בזמן אחד. משל לבן אדם שניתן בחשכה ומגוריו היו בחשכה תמיד. כאשר רוצים להאיר לו, יש להאיר לו אור זעיר כחור המחט, ולאחר מכן אור גדול ממנו. וכך כל פעם עד שיאיר להם כל האור כראוי. כך הם ישראל – כמו שנאמר: "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וגו'. וכן משל למי שמביא רפואה לא בשעה אחת, אלא מעט מעט עד שיתחזק".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.