הדינים בפרשת משפטים הם פירוט של עשרת הדברות. לפני מתן תורה, בתחילת פרשת יתרו, יתרו הניח את תשתית הדינים והמשפט של ישראל. במתן תורה ניתנו עשרת המצוות שהן גם עקרונות-העל של התורה. כעת בפרשת משפטים המצוות של עשרת הדברות באות לידי ביטוי במערכת המשפטית. הן ממלאות את מערכת המשפט בתוכן האלוקי שניתן משמים. נציין כי מצוות המשפט הן העיקר בפרשה זו, אך לצידן מופיעות גם מצוות אחרות, באופן שכולן גם יחד יוצרים פירוט והרחבה לעשרת הדברות.

על הזיקה בין עשרת הדברות לבין פרשת משפטים עמד הרמב"ן בתחילת הפרשה: "טעם 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – כי רצה להקדים להם המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדיבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור עבודה זרה, חזר וצוה את משה: 'כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם' (כ, יט), שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים: כי 'אתם ראיתם' כנגד דיבור 'אנכי', 'ולא תעשון אתי' כנגד: 'לא יהיה לך', להשלים ענין עבודה זרה, 'ואלה המשפטים' כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו. לפיכך אמר: 'תשים לפניהם' משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין. וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל טו): כל התורה כלה תלויה במשפט, לכן נתן הקדוש ברוך הוא דינין אחר עשרת הדברות. וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה (להלן כב יט), ובכבוד האב (שם כא טו יז), והרציחה (שם כא יב יד), והניאוף (שם כב יח), הנזכרים בעשרת הדברות".

על גבי העיקרון שהניח הרמב"ן נציע להבין את כל פרשת משפטים כמפרטת ומרחיבה את עשרת הדיברות:

• העבדות (כא א-יא). דינים אלו מרחיבים את הדיבר הראשון: 'אנכי ה' אשר הוצאתיך מבית עבדים'.

דינים אלו מונעים מן האדם להשתלט באופן מוחלט על זולתו ובכך להחזיר אותו למצב ממנו הוציא הקב"ה את כל עם ישראל. המילה הדומיננטית בפרשת העבדות היא 'יציאה' – 'ובשביעית יצא', 'ויצאה אשתו עימו', 'לא אצא חופשי', 'ויצאה חינם'. התורה מציבה בתור יסוד הפרשה את העובדה המוגמרת שיש יציאה לעבד והוא אינו בשיעבוד מוחלט לאדונו. על בסיס יסוד זה קובעת התורה את פרטי היציאה כגון מתי מתרחשות יציאות העבד או האמה, ומי יוצא איתו.

• דיני הנזיקין (כא, יב – כב, יד). דיני הנזיקים מהווים פירוט והמשך של שלוש מעשרת הדיברות 'לא תרצח', 'לא תגנוב' ו'כבד את אביך ואת אימך'.

הקבוצה השניה של המצוות פותחת ברציחה וממשיכה לדיני חובל, שור שהרג, שור שהזיק, דיני השומרים ועוד. המשותף לכולם הוא היותם דיני הנזיקין. הפתעה גדולה ביחס לדינים אלו שהתורה אינה משאירה למלך או לחברה לקבוע לבדם את חוקי הממונות. התורה מלמדת שדיני ההתנהלות בין אדם לחברו אינם ענין של חול המסור לראשי העם, אלא הם חלק מן המערכת של עבודת האלוקים.

דינים אלו נשענים על 'לא תרצח'. המהות הפנימית של ציווי זה היא הישמרות מפני פגיעה בחברו. הרציחה עצמה היא המעשה חמור ביותר, אך עיקרון ההימנעות מפגיעה כולל את כל הפגיעות בגופו של הזולת. היסוד השני של הנזיקין הוא 'לא תגנוב' אשר עוסק לפי חז"ל בגניבת אדם, אך הוא כולל בפשטו גם את כל מיני הגניבות (מלבי"ם). כך ששתי הדיברות הללו יחדיו הן היסוד לכל דיני הנזיקין המטילים זהירות ואחריות על אדם הפוגע בחברו או ברכושו.

כך כותב האברבנאל (דברים ה): "נמצא שהם כוללים הדברים ההכרחיים לאדם בבחינת חיותו והתקיימו במדינה. והוא שצריך שישמור את חברו שלא יזיקהו דבר בגופו וזהו: 'לא תרצח'... וגם נכלל בו לדעת חז"ל בפרק לא יחפור כל המצר ויורד לאומנתו ומונע פרנסתו, ואין צריך לומר הגורם נזק לגופו בהלשינו אותו בסתר ובגלוי על ידי כותים על ידי לסטים. וכיוצא בכל זה בכלל לא תרצח. וצריך גם כן לאדם עם חברו שישמור ממונו ונכסיו שלא יזיקהו בהם. וזהו לא תגנוב כפי פשט הכתוב".

בתוך מערכת מצוות זו נכלל גם פסוק אחד הנובע מן הדיבר הרביעי: 'כבד את אביך ואת אמך'. בפסוק יז נאמר שמקלל אביו ואימו מות יומת. קללה אינה שייכת למערכת הנזיקין הרגילה, והאדם אינו מתחייב על קללת חברו. אך יש דין מוות למי שמקלל אביו ואמו מחמת המעמד המיוחד שלהם ביחס לאדם.

דיני הפגיעות בחברו והנזיקין מתחלקות בפרשה לשלושה חלקים:

1. יב-כז: פגיעות באנשים אחרים – המתה או גלות של רוצח. המתת גונב איש או מקלל אביו. תשלומי החובל בחברו – שבת, נזק, צער וכדומה. בתוך כך – תשלומי ולדות ועבד ואמה.
2. כח- לו: פגיעות באמצעות רכוש האדם – בתחילה שור שנוגח באדם, ולאחר מכן שור שנוגח בשור.
3. כא, לז – כב, יד: אדם המזיק – גנב, ושילח את בעירו, כי תצא אש... המבעיר את הבערה, שומרים שלא החזירו את החפץ הנשמר.

• דיני אישות ועריות (כב, טו-יט). לאחר לא תרצח ולא תגנוב' התורה נוגעת גם ב'לא תנאף'.

הפירוט המלא של הניאוף שמור לחומש ויקרא שם יפורטו כל העריות כחלק ממערכת בניית הקדושה והטהרה במחנה ישראל. בשלב זה מפרטת התורה דינים ספורים הקשורים לכך:

1. טו-טז: פיתוי נערה – פיתוי הוא פגיעה העומדת בין נזיקין לדיני אישות. הואיל ומדובר בהסכמה, מרכיב הנזק והפגיעה של המצווה אינו כה גבוה, ואילו הניכוס של אישה בדרך לא ראויה הוא עיקרי.
2. יז-יט מכשפה, שוכב עם בהמה, זובח לאלוקים – דין מכשפה כרוך וקשור לדיני ניאוף, כפי שכותב הראב"ע (וכן חזקוני ור' חיים פלטיאל): "מכשפה טעם להזכיר זה אחר הבתולה, כי המתאווים יתאוו דרך כשפים למלאות תאותם". הקשר בין כישוף לניאוף מובן בעומקו על פי דברי רבנו בחיי כאן – גם כישוף מזווג שני כוחות שאינם ראויים זה לזה: "ענין הכשוף הוא חבור דברים חלוקים זה מזה וכאשר יחבר אותם הדברים למטה זה עם זה כן יתחברו ויתערבו הכחות אשר למעלה זה עם זה ותצא מביניהם פעולה נפלאה נכרית, ואיסור כלאים נוטה לזה קצת כי הוא מערבב הכחות למעלה אשר הפרוד והרחוק ראוי בהם, והחבור בהם מזיק מאד". ומכאן מובן מאד הקשר לשוכב עם בהמה ולזובח לאלוקים יחרם – התורה מונה כאן סוגים שונים של עירובי כוחות שהם מוזרים, סוטים ובלתי ראויים.

• דאגה לחלשים (כב, כ-כו) פסוקים אלו עומדים על גבי הדיבר 'לא תחמוד'. בתור פירוט של דיבר זה, התורה עוקרת מן הנפש את השאיפה להתמלא מממונם של אחרים. הדרך לעשות זאת היא באמצעות נטיעה של גישה הפוכה: דאגה לממונם של החלשים – יש אנשים שאדם יכול לקחת ממונם מתוך חולשתם, לכאורה בצדק, והתורה חוסמת זאת. בכך נכללים איסור הונאת גר ואלמנה, איסור נשיה וריבית לעני, השבת המשכון עד בוא השמש.
• שמירת המשפט וכבוד השופטים בעם ישראל (כב, כז – כג ט). פסוקים אלו מהווים פירוט והרחבה של הדיבר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

יסודו של לאו זה הוא בכבוד לשופטים ולמערכת המשפט, ועל בסיס זה מגיע הציווי לא לנצל את המערכת הזאת לרעה על ידי עדות שקר.  כהרחבה של עקרונות אלו התורה מנשאת בפסוקים אלו את מעמד השופטים עצמם. השופטים מוגדרים בתור 'אלוהים' כלומר כבעלי מעלה עליונה. יחד איתם מנושאים גם אופנים שונים של הנהגה: לא תקלל נשיא, וקדושת הבכורה (ואז מפרט ה' את המשמעות כלפי כל אחד מישראל - להיות אנשי קודש). וכך מפורטים דינים נוספים של המשפט: לא להשתתף עם עד חמס, לא לרעות אחרי רבים ואחרי רבים להטות, לא להעדיף דל, (לא לדאוג רק למה שבבעלותך - להשיב אבדה ולהקים חמור), לא להטות משפט אביון, להתרחק מדבר שקר ומשוחד, ואיסור על השופט ללחוץ גר (ראב"ע).

• סדרי הזמנים והמועדים (כג, י-יט). פסוקים אלו מרחיבים ומפרטים את הדיבר הרביעי: 'זכור את יום השבת'.

בפסוקים אלו מפורטים דיני שמיטה, שבת ושלוש רגלים. (מתוך הזכרת שלושת הרגלים, מופיעים גם מספר דיני קרבנות השכיחים ברגלים: לא ילין חלב חגי, ביכורים, לא תבשל גדי בחלב אימו).

• נאמנות לשם ה' אשר במלאך ה' הנשלח לפניהם לדרך (כג, כ-כג). פסוקים אלו נשענים על הדיבר השלישי: "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא".

הקב"ה מזהיר את ישראל להישמר במלאך ה' הנושא את שם ה' (כ-כא): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ".

• זהירות מן העבודה הזרה בארץ (כג, כד-לג). פסוקים אלו קשורים לדיבר השני: 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'.

ה' מצווה את ישראל להתרחק מעבודה זרה בארץ ולשם כך לדאוג להכרתת הכנענים ולהימנע מלהתחבר אליהם: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם... לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ".

נמצא שעיקרה ורובה של פרשת משפטים היא פירוט והרחבה של עשרת הדברות. במעמד הר סיני נתן ה' לישראל את עשרת הדברים שהם היסודות והעקרונות הראשיים של התורה. אך היה צורך גדול ומידי להפוך את העקרונות הללו למערכת רחבה ומעשית של מצוות מעשיות ויום יומיות. שני היסודות הללו: הכללים הגדולים והמוחלטים, לצד המצוות המפורטות בונים יחדיו את יחודה של תורת ה': היא מתחילה מן העקרונות המוחלטים שבאים מן השמים, ויורדת על המצוות המפורטות שבארץ.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.