בתחילת פרשת יתרו הפסוקים מתמקדים באופן מפתיע ביתרו חותן משה. עשויים היינו לחשוב כי ליתרו היה תפקיד מקומי וקטן כאשר משה התגורר אצלו ונשא את ביתו לאישה. כעת ניתן לו פעם נוספת מקום מרכזי מאד בתורה. הפסוקים מספרים כי הוא הגיע ונפגש עם עם ישראל לאחר יציאתו ממצרים (יח, א: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". בנקודה זו אנו מופתעים לשמוע כי בני המשפחה הקרובה של משה היו עד עכשיו עם יתרו בארץ מדין ורק כעת הם באו איתו והצטרפו אל כל עם ישראל: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה. וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים". ואכן יתרו טורח ומודיע למשה כבר מרחוק כי הוא מגיע בצוותא עם בני משפחת משה: "וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ".
כעת מתגלה למפרע כי כי למרות שמשה חזר עם משפחתו ממדין למצרים, זמן מה לאחר מכן בני משפחתו שולחו בחזרה למדין! כך נאמר במדרש שמות רבה (ה): "כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה ששה חדשים ואהרן היה יושב במצרים. ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין".
זהו גילוי מפתיע ורב משמעות: כעת מתברר שאשתו ושני בניו של משה כלל לא היו יחד עם שאר עם ישראל בתהליכי יציאת מצרים ובקריעת ים סוף! במהלך אירועים גדולים אלו היו בני משפחת משה שרויים במדין, והם חברו לשאר העם רק בתחילת פרשת יתרו, לקראת מתן תורה.
ידיעה זו מעניקה מבט חדש על חיי משה ומשפחתו. בפרשת שמות ניכר היה מכמה בחינות שהקב"ה סידר למשה חיים שהיו מורמים ונישאים מעל חיי השיעבוד והעבדות של שאר העם. משה גדל בנפרד מכל בני עמו, הוא זכה לגדול בארמון המלך ולא בין העבדים, שמו ניתן לו על ידי בת פרעה וכדומה. מגמה זו הגיעה לשיא כאשר משה יצא ממצרים לבדו והלך לגור במדין. מבחינה זו משה הוא הראשון שהפך לבן חורין מוחלט ממצרים, והקדים את כל עם ישראל שעתיד היה לצאת ממצרים מאוחר יותר.
אך בנקודה זו של החומש, כאשר בני ישראל התקרבו למדבר סיני, מגלים הפסוקים שכל בני משפחתו של משה היו שותפים למגמה זו: משה ומשפחתו מייצגים יחדיו בחינה של עליונות בישראל שמצידה הם לא היו כלל תחת יד מצרים. כמו שמשה עצמו הצליח לצאת ממצרים ואז גם לשוב אליה, כן בני משפחת משה אף הם הוצאו ממצרים והלכו להתגורר בחזרה אצל יתרו.
במבט ראשון עולה על כך קושיא גדולה: נראה כאילו משה דאג לאשתו וילדיו ורצה למנוע מהם את הסבל במצרים ולכן שילח אותם החוצה אל בית חותנו. מבחינה זו קשה להבין מדוע משה דואג רק להם ולא לכל שאר העם. אך האמת היא כמובן הפוכה לחלוטין: משה הוציא את אשתו וילדיו ממצרים בתור החלוצים שיצאו ראשונים ממצרים ויסמנו את הדרך לשאר בני העם. בתוך השיעבוד הגדול שנראה היה אין סופי וללא שום נקודת יציאה, משה הראה שבעם ישראל יש יכולת להתגבר בקלות על השיעבוד וכי יש דרך החוצה ממצרים. משה ומשפחתו שיצאו ממצרים וחזרו אליה ושוב יצאו - סימנו בכך את תכונת החופש הקיימת בעם ישראל. תכונה זו חושפת שלמרות הנראה לעין, לעם העבדים יש יכולת זמינה וקרובה לקום ולצאת ממצרים. במילים אחרות היכולת של משה להיות המנהיג שיוציא את ישראל ממצרים היתה טמונה בכך שהוא עצמו ומשפחתו היו נתונים מעל ומעבר לשיעבוד. בכך משה ומשפחתו העצימו והרחיבו את המגמה שהיתה קיימת בכלל שבט לוי שלפי חז"ל לא הוטלה עליו עבודת העבדות במצרים.
הבנה זו מבהירה מדוע רק בשלב זה נזכר שמו של הבן השני של משה (בפסוק ד): "וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה". עד כה נזכר בתורה רק שמו של גרשום שנקרא על שם גירותו של משה במדין. אך כעת כשמתגלה החופשיות של בני משפחת משה מחרב פרעה, מתגלה כי בנו השני של משה נקרא על שם חפשיות זו כלומר התורה רומזת כאן שהסיבה שבניו ואשתו של משה לא היו בכלל השיעבוד היא שמשה עצמו היה מעל ומעבר ליכולת השליטה של פרעה[1].
וכעת גם נוכל להבין את דברי השבח של יתרו לקב"ה שנאמרים לכאורה בלשון מסורבלת: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם". לשם מה נקט יתרו את הכפילות הזאת בדבריו? אך כעת מובן כי הרישא של דבריו מכוונת למי שלא היה כלל 'תחת יד מצרים': בתחילה הוא פנה למשה ומשפחתו שאותם ה' הציל לגמרי מיד מצרים. ורק לאחר מכן פנה יתרו בשבח נוסף ל'עם', כלומר עם ישראל בכללו, שהיה נתון 'תחת יד מצרים' וגם אותם ה' הציל משם[2].
ולאור הבנה זו מואר באור חדש התפקיד של יתרו ביחס ליציאת מצרים. מתברר שגם יתרו עצמו עמד מעל שיעבוד פרעה. שהרי יש לשאול – מדוע כשברח משה ממצרים נדד עד למדין וישב דווקא אצל יתרו? הסיבה היא פשוטה – מצרים הגדולה משלה לא רק בארצה אלא היתה אימפריה אזורית – היא משלה בכל האזור. השלטון האזורי של מצרים ניכר במסע של קבורת יעקב שעלה ממצרים לארץ ישראל בלא כל מפריע ומעורר. בני מצרים אף קראו על שמם את המקום בעבר הירדן: 'אבל מצרים'. על כן משה לא מצא שום מפלט מפני פרעה בכל המרחב. המקום היחיד שעמד מחוץ למוטת הכנפיים של הממלכה המצרית היה במדין אצל יתרו. אכן במסכת סוטה (יא, א) נאמר שיתרו עצמו ברח מתחת יד פרעה. הוא היה חלק משכבת ההנהגה של פרעה, אלא שלא הסכים ליטול חלק בשיעבוד עם ישראל ולכן ברח: "א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי: שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית"[3]. יתרו היה גורם יחודי בין גויי האזור אשר לא קיבל עליו את מרות מלך מצרים. לא די בכך, אלא שהוא אירח בביתו את המנהיג הגדול של עם ישראל שעתיד היה להוציא את כל העם מארץ מצרים. כך שיתרו ומשפחתו היוו מוקד של עליונות ושל חופש בניגוד ל'בית העבדים' של מצרים. ומשפחתו של משה שנולדה מיתרו הביאה לידי ביטוי את נקודת החירות הזאת וסימנה לכל העם את דרך היציאה ממצרים.
[1] מפסוק זה למדו חז"ל (מובא ברש"י על הפסוק) שפרעה היכה ממש על צווארו של משה בחרב, אך צווארו הפך לשיש ולא שלטה בו חרב פרעה.
[2] באופן דומה ביארו הרשב"ם (וכן חזקוני, ספורנו ועוד) שהרישא של הפסוק עוסקת בהצלה של משה עצמו, והסיפא מדברת על ההצלה של כל העם: "אשר הציל אתכם - משה ואהרן מיד מצרים ומיד פרעה, ואת העם משיעבוד מצרים".
[3] אולם הראב"ע מבאר באופן שונה (ב, טו): "ארץ מדין סרים היו אל משמעת פרעה, על כן הוצרך להיות רועה צאן שלא יעמוד בישוב, אולי יכירוהו. וכאשר אמר לו השם שמת פרעה ועבדיו שברח מפניהם, ונולד לו בימים ההם בנו הקטן, אז אמר ויצילני מחרב פרעה (שמות יח, ד), כי כל ימי חייו היה ירא ממנו".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
