הבירור הראשון עם ההצלה ממצרים

לאחר הניצחון הסופי על המצרים בים סוף, ישראל נתונים לראשונה בתולדותיהם בפני עצמם. הקב"ה תכנן את הדברים כך שישראל לא רק יהיו חופשיים ממשעבדיהם בלבד, אלא הם יהיו במדבר, משוחררים מכל היסח דעת של הצרכים של חיי ארץ, מקנה וקנין. המדבר הוא מקום שאין כמוהו לברר מי הם ומהם חייהם.

הסוגיה הראשונה העולה בשלב זה בפסוקים היא סוגיית הפרנסה. ישראל עומדים במצב כה ראשוני וגולמי, כאילו ברגעי הבריאה. הם טרם קיבלו תורה, טרם התחלקו למחנות השבטים במדבר וכמובן טרם נכנסו לארץ ועוד לא החלו בסדרי יישוב וממלכה. בשלב ראשוני זה במדבר, עוד לא ניתן ליצור אפיקים מסודרים של פרנסה. זה הזמן בו מתגלה על מה מושתתים חיי ישראל ברמה הבסיסית ביותר – ממה הם ניזונים בטרם היכנסם לציוויליזיציה. במצב זה יוצר הקב"ה עבור ישראל מערכת רחבה ומקיפה של פרנסה.

מערכת זו נחשפת בסוף פרשת בשלח, והיא כוללת ארבעה מאורעות רצופים, בהם מתגלים ארבעה אופנים של סיפוק מזון ומים לישראל. כל אחד מן האופנים הללו מלמד על אפיק אחד של כלכלה אשר מכין הקב"ה לעם הנברא:

א. המתקת מים מרים

המאורע הראשון הוא במרה. ישראל נתונים בצמא ואינם מוצאים אלא מים מרים שאינם ראויים לשתיה. בשעה זו הקב"ה מלמד את ישראל כי פרנסתם אינה עומדת בסיכון גם אל מול קשיים ומעכבים. הקב"ה מלמד את משה כיצד להמתיק את המים המרים (טו, כג-כה): "וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם... וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם". עוד בטרם שזוכים ישראל לפרנסה קבועה, מלמדם הקב"ה כי חוקי המציאות הרגילים לא ישלטו בפרנסתם – אפילו ממים מקולקלים יכולים הם לרוות. כאשר ה' מורה למשה עץ וממתיק את המים, הוא מלמד את ישראל לימוד בסיסי: בחירתו בהם ושמירתו עליהם חזקים מכל התנאים החיצוניים. על כן גם מים שלכתחילה אינם ראויים, יכולים לשמש אותו להשקיית עם ישראל.

כמה מפרשים מבארים כיצד הנס במרה והביטחון בפרנסה שהתחדש בו, משפיע על חיי ישראל משם והלאה:

• הנצי"ב מסביר (העמק דבר כה) כי הלקח מהמתקת המים הוא לכל הדורות הבאים שיבואו: "'ושם נסהו' – בשביל כל הדור, רצה הקדוש ברוך הוא להרגילו בעסק פרנסה לדורות שלא יהא לבו נמוג [=מצטער ומפחד] כל כך כשרואה מחסור בביתו... ואף על גב שלאותו הדור לא נצרך ללמדם השגחתו הפרטית שהרי ראו הכל בעין, אבל לדורות המאוחרים שלא יהיו מרגישים השגחתו כל כך, נצרך ללמדם אשר יהיה מכל מקום לבו נכון בטוח אשר ברגע אחרון יחיש ה' עצה שלא ימות ברעב ובצמא...".
• רבינו בחיי (כה) מבאר כי לא היה זה נס חד פעמי, אלא הקב"ה מסר למשה את סודות הבריאה באופן שישראל יוכלו להתמודד עם מקרים דומים בעתיד: "'שם שם לו חק ומשפט' - שלמדו הקדוש ברוך הוא חכמת הצמחים וכחות שבהם בסגולותם ובטבעם, לפי שיש מהם עשבים מחיים וממיתים. ויש מהם מרפאים, ויש מהם מחליאים. ויש ממתיקים את המר, ויש שממררים את המתוק, וכל זה בין בטבע בין בסגולה [= כח רוחני]. וזהו לשון: "חק ומשפט", חק הוא הסגולה שאין טעמו נודע, ומשפט הוא הטבע שמשפטו שיהיה כן בטבעו".
• החתם סופר (תורת משה טו, כה) מבאר על בסיס פירוש הרמב"ן כי הביטחון מפגעי הפרנסה שהתחדש במעמד זה, גרם לישראל לראשונה להתנהל כעם נורמטיבי. עד אז היו ישראל כעבדים המצויים תמיד בתוך איום הישרדותי, ועל כן מורגלים לחטוף כפי יכולתם. אך כעת נוצרה התשתית הבסיסית ביותר של התנהלות חברתית נאותה. אלו דבריו: "כתב הרמב"ן: שם משפט בין איש לחבירו שלא יגזלו זה את זה כמנהג השוללים שבמחנות. ונראה לי עד עתה היו שוללים זה את זה [= חוטפים] יען שהם שאלו ממצרים כלי כסף וגו' והיו עוד מקטני אמנה ולא האמינו אמונה שלימה שיהיה שלהם כל זאת לחלוטין, ולא קנו איש את כליו ושמלותיו כי לא משך על מנת לקנות וכל הקודם זכה וחטף את חבירו, ועכשיו שהאמינו, כדכתיב: 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' ואמרו שירה על גאולתם, אמר להם שיחזיקו בשלהם בקנין גמור ושוב לא יחטפו זה מזה מאומה".

אם כן, במרה לימד הקב"ה את ישראל כי הם מוגנים מפגעי הפרנסה. במעמד זה הקב"ה מסר לישראל כי אם ישמרו את חוקיו, כל המחלה אשר שם ה' במצרים לא ישים עליהם. ניתן להבין מהבטחה זו כי מניעת ישראל מלשתות מן המים המרים מקבילה למכה שממנה החלו מכות מצרים – מכת הדם, בה המצרים לא יכלו לשתות מן היאור. ה' מראה לישראל כי בזמן קצר כל כך הם התרחקו בתכלית הריחוק ממכות המצרים. מעתה לא די בכך שאין להם לחשוש מהפסדת מימיהם כפי שקרה למצרים, אלא שגם במקרה שיהיו אלו כבר מים שאינם ראויים, הקב"ה ימתיקם להם.

ב. אילים – הפרנסה האידאלית

מיד לאחר מרה, במקום הבא בו חונים ישראל, הם פוגשים אופן נוסף של סיפוק כלכלתם משמים. אופן זה מורה על הדרך האידאלית ביותר של פרנסת ישראל: (טו, כז): "וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם". ישראל מגיעים לאילים ומוצאים שם, באמצע המדבר, שפע עצום בנוה מדבר. אך אין זה שפע סתמי המצוי לכל בני המדבר כאחד. זהו שפע המתוכנן בדיוק בהתאם לצרכי ישראל ומכוון לפרנסתם – שתים עשרה עינות מים כנגד שבטי ישראל, ושבעים תמרים כנגד מספר בני ישראל שירדו למצרים. בכך מורה הקב"ה כי פרנסת ישראל מוכנה ומזומנת בידו לתיתה להם בדיוק כפי צרכיהם. זהו מצב מעין עולם הבא – שאין צורך לעבוד על הפרנסה ולדאוג ממנה. הכל מוכן וקיים; לכל שבט יש מעיין משלו, ולכל כוח משבעים הכוחות שבאומה, מקור הזנה משובח בדמות תמר.

נשים לב ששתי דרכי הפרנסה הראשונות הופיעו בתור פרנסה חד פעמית. כלומר הן מייצגות דרכי פרנסה שמופיעים לעתים בלבד. בדרך כלל אין האדם פוגש שהכל מוכן ומזומן לו בלי צורך לעבוד, ומצד שני – לרוב הוא גם אינו חווה חיסרון מולחט וצמא גדול, ללא מים לשתות.

שתי דרכי הפרנסה הבאות (הורדת המן, והוצאת מים מן הצור) הן דרכים קבועות של פרנסה. הרמב"ן (יז, ו) עומד על כך, ואומר שמחמת שמדובר בניסים קבועים, התחולל בתחילתם גילוי שכינה: "'הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב' - בעבור כי הפלא במים במקום הזה עתה היה קבוע, שיהיה הבאר עמהם כל ימי המדבר כדברי רבותינו (במדבר רבה יט, כה), בעבור זה נגלית עליו השכינה במקום ההוא, כמו שאמר במן (לעיל טז, ז): 'ובקר וראיתם את כבוד ה'', בעבור היותו פלא קיים".

ג. המן – הדרכים הקבועות של פרנסת ישראל

לאחר שני האופנים הקיצוניים של הפרנסה – מהמתקת מים רעים ועד הכנה מראש של מים טובים, מופיעה הפרנסה הקבועה – המן. בניגוד לנס החד פעמי של מרה, במן לא היה נס בודד בלבד, אלא היתה זו מערכת שלימה, רחבה וקבועה אשר כל כולה מתרחשת בדרכי נס. מסיבה זו קובע הראב"ע (טז, לה) כי המן הוא הנס הגדול ביותר שנעשה לישראל בימי משה: "זה הנס היה גדול מכל הנסים שנעשו על יד משה, כי נסים רבים היו במן, ועמדו ארבעים שנה, ולא כל הנסים האחרים".

ניסי המן יוצרים מערכת עצומה שבה נחשפות הדרכים הקבועות של השפע שמעניק הקב"ה לישראל:

1. המזון מותאם משמים לכל אחד ואחד. המן מזומן לכל משפחה לפי מספר נפשותיה. לכל אחד מיועד משמים 'עומר לגולגולת'.
2. כל בני ישראל שווים בעניין הפרנסה. הקב"ה מעניק את מנות החיים לעני ולעשיר כאחד. איש לא יוכל להרבות את פרנסתו מעבר לכמות שקצובה לו משמים.
3. אין לאדם מישראל לנסות לשמור לעצמו מאגרי כלכלה יותר מכדי צורכו, מתוך חוסר ביטחון בעתיד כלכלתו. עליו לבטוח בה' שיספק לו את פרנסתו גם בעתיד. מי שניסה לשמור מן המן שלו ליום המחרת – מצאו מקולקל.
4. תזונת ישראל ניתנת בהתאמה לערכי הקודש, ואין היא בגדר חול בלבד. על כן לקראת יום השבת מוכפלת כמות המן שמוצא כל אחד מבני ישראל בכליו, ובשבת עצמה המן איננו מופיע כלל.
5. בכל פרשת המן המזון בא לישראל בדרך של ניסיון קבוע. בכך נחשף עיקרון עמוק: היה מקום לצפות שהקב"ה שברא את האדם יספק לו את צרכי חייו מתוכו, בלא צורך בהזנה חיצונית קבועה. אך הקב"ה הצריך את האדם תמיד להיות ניזון מבחוץ, וממילא לבקש תמיד את כלכלתו. בפרשת המן מלמד הקב"ה כי הפרנסה נבראה בעולם כך שהיא יוצרת לישראל נסיונות באמצעות הטרחה על מזונם. ישנם מצבים רבים שבהם האדם נבחן עד כמה הוא מאמין שכל פרנסתו משמים בלבד.

ד. הוצאת מים מן הצור – שפע ללא מחסומים

דרך הפרנסה הרביעית היא באמצעות הוצאת המים מן הצור (יז, ו): "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". בפרשה זו אין מדובר במים שיצאו לצורך השעה בלבד, שהרי מאז הוצאת המים מן הצור אין אנו מוצאים עוד צמא של ישראל עד לשנת הארבעים (בפרשת חוקת). מתברר שכשם שהמן הוא פרנסה קבועה שליוותה את ישראל בכל מסעיהם, כן גם המים נשארו איתם – זוהי בעצם באר מרים, כפי שמבואר בגמרא (בבא מציעא פו, ב) ורש"י שם. וכן אומרים מפרשים רבים, ביניהם רבינו בחיי (יז, ו): "הצור הזה שברפידים הוא הסלע שבקדש הכל אחד, והוא היה בארה של מרים והלך כל ימי המדבר עמהם, וזהו שאמר לשון "הנני" כלשון האמור במן: "הנני ממטיר לכם" ללמד- כשם שהמן עמד לישראל ארבעים שנה כן עמד הבאר הזה".

דרך זו של פרנסה היא הדרך הרחבה ביותר, בה אין כל מגבלות לשפע המים היורד משמים לישראל.  מאז נס הצור ישראל הסירו מליבם כליל כל דאגה מחוסר מים. היה להם מעיין אישי המספיק לכל העם ומלווה אותם בדרך נס. נס זה שינה כביכול את חוקי הבריאה בעבור ישראל – כאילו אין לאדם צורך להתאמץ בשביל המים.

בנס המים מן הצור נוצר מיזוג פלאי בין שתי הדרכים הראשונות בהן סופקו לישראל מים בידי הקב"ה: כשם שהקב"ה התגבר על המונעים והמתיק את המים המרים, כך הוא עושה נס גדול אף יותר והופך את הצור הדומם למים. וכשם שבאילים סיפק ה' לישראל מים מן המוכן המצויים לידם בשפע, כן המים שיצאו מן הצור המשיכו ו'הלכו' עם ישראל לאורך שנות המדבר בשפע מתמיד.

במבט על כלל דרכי פרנסת ישראל מתברר כיצד בחירת ה' בהם לעם הביסה את חוקי המדבר. פרעה הזהיר, בצדק מצידו, כי רעה תהיה נגד פני ישראל כאשר הם יצאו ממצרים. ללא החסות המצרית הם צפויים לכאורה לכיליון במדבר. אך הקב"ה גילה כי ניסיו אינם מופיעים רק במקרים קיצוניים כגון להצלה מן האויבים, אלא הם מלווים את ישראל לכל אורך חייהם. חיי השגרה של ישראל, בפרטים הכי בסיסיים ופשוטים שלהם, הם גילוי של הקשר והאהבה של ה' אליהם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.