שנאת המצרים את העברים

כשעוסקים בשיעבוד בני ישראל במצרים, התבנית הפשוטה העולה על הדעת היא של עם עבדים מנוצל החפץ לברוח ואדוניו חפצים בהישארו. אולם התמונה מורכבת יותר: לאורך המגעים בין בני יעקב לבני ארץ מצרים, מופיעה תופעה עקבית של דחיה ושנאה של המצרים את העברים. החל מהגעת יוסף למצרים, מתברר שוב ושוב כי המצרים היו מתעבים באופן גורף את העברים, והתורה טורחת לספר על תיעוב זה בכמה מקומות שונים.

הרתיעה והריחוק כלפי יוסף מחמת מוצאו העברי ניכרו כבר מהגעתו למצרים. פוטיפר אמנם התפעל מן ההצלחה העקבית של יוסף בכל אשר הוא עושה, והפקידו על כל ביתו. אך הוא הטיל עליו מגבלה אחת גורפת אשר תשמור עליו במעמד נחות: הוא הרחיק ממנו את לחמו (לט, ו) – "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל". כך מבאר הראב"ע (לט, ו) מגבלה זו: "חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו, בעבור היותו עברי, כי הנה מפורש כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם (מג, לב), כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא. וכן אשתו אומרת: 'ראו הביא לנו איש עברי'".

בסוף דבריו, הראב"ע מזכיר ביטוי נוסף של דחיה כלפי יוסף, בדברי הבוז והמשטמה שחשה אשת פוטיפר כשכינתה את יוסף איש עברי (לט, יד): "רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי". גם שם הכינוי 'עברי' הוא כינוי למישהו ומתועב ונחות בעיני המצרים, כפי שמבאר הרמב"ן (לט, יד): "וטעם ראו הביא לנו איש עברי - כי העברים שנואי המצרים המה, ולא יוכלו לאכל אתם לחם כי תועבה היא להם (להלן מג לב), ולא יקנו מהם רק לכורמים וליוגבים, ולא יבאו בביתם. ולכן אמרה, הנה עשה עמנו רעה להביא בביתנו עברי ועשאו פקיד ונגיד... כי הבאתו בביתם היתה קשה בעיניהם".

אם כן, בבית פוטיפר יוסף סומן תמיד בתור עבד בעל מוצא נחות ושלילי, למרות התפקידים הרבים שהואצלו עליו. אולם המקרה הבולט ביותר של ביטויי דחיה כלפי יוסף הוא מאוחר יותר, כאשר יוסף כבר התעלה והפך לשליט הגדול של מצרים. מתברר כי למרות דרגתו הרמה, מרוב התיעוב של מוצאו כעברי, המצרים לעולם לא אכלו איתו לחם (מג, לב): "וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם". כלומר פסילת העברים היתה כה מושרשת בתרבות המצרית, עד שלאורך שנים, יוסף שהוא השר הגבוה ביותר במצרים, לעולם לא היה מורשה לאכול באותו השולחן עם בני מצרים!

תועבת מצרים מול בני ישראל מקבלת משנה תוקף בתחילת חומש שמות בתור הגורם המרכזי לשיעבוד בני ישראל (א, יב): "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בשלב זה התיעוב של המצרים את ישראל הפך לשנאה משולבת בפחד כפי שמתאר בפירוש 'בית הלוי' (שמות א): "דכל כך היו הישראלים מאוסים בעיני המצריים עד שכשהיה המצרי רואה אותן היה קץ בעצמו כדרך מי שרואה דבר מאוס שקץ בו". שנאה גדולה זו הובילה לרצח שיטתי ונורא (א, כב): "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן".

אם כן, יש להבין: מדוע בעצם המצרים מתעבים כל כך את העברים? מה גרם לכך שהעברים שהם מן המובחרים שבבני האדם כה מתועבים בעיני המצרים?

א.      עבודת המצרים לצאן

ממקומות נוספים בהם צפה שנאת המצרים לעברים, מובן כי השנאה נסובה סביב ענין הצאן. כאשר מגיעים אחי יוסף למצרים, נאמר – "וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל  רֹעֵה צֹאן" (מו, לד). אחי יוסף הם רועי צאן כדרכי העברים, ובתור שכאלה ברור היה כי פרעה ישכן אותם בארץ אחרת ולא בתוך מצרים!

וכן בהמשך (ח, כב), במהלך המכות, אומר משה לפרעה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ". מכאן עולה פעם נוספת כי הצאן הוא העומד במוקד התיעוב המצרי.

בפסוקים אלו מבארים אונקלוס, רש"י ועוד כי הצאן הוא האליל של מצרים, ולכן הם מתעבים מי שדרכו לרעות את הצאן – "לפי שהם להם לאלהות" (רש"י). הריב"א מפרש: "לפי שיראתם היה מזל טלה ובגללו היו עובדין לצאן. כי תועבת מצרים כל רועה צאן לפי שדרך רועה צאן לרדות הצאן במקלות וקשה למצרים כשרודים אלהותם. דבר אחר: לפי שהרועים יודעים שאין בצאן כח אלהות והמצרים מאמינים אותם אף כי הם יודעים שאין בהם כח".

הראב"ע (מו, לד) מבאר את ענין רגישות המצרים לצאן מבחינה תרבותית: "כי תועבת מצרים כל רועה צאן, לאות כי בימים ההם לא הי' המצרים אוכלים בשר, ולא יעזבו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב. ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה".

על פי פירוש אונקלוס ורש"י, שנאת העבריים נבעה ממניעים אידיאולוגים עמוקים – האלילים שלהם סגדו המצרים היו הצאן והמקנה, והם שנאו את העבריים המכחישים ופוגעים באמונתם.

הבנה זו מעמידה את כל שהות ישראל במצרים בתור המשך ללחימה שהחלה מימי אברהם אבינו בעבודת האלילים. עצם שהות העברים רועי הצאן במצרים היתה קריאת תיגר אל מול אמונת הצאן של מצרים. זהו מבט חדש על השיעבוד במצרים. לא מדובר רק בניצול מזדמן של עם העברים לעבדים, אלא בלחימה אידאולוגית: ניסיון השפלה והכנעה של העם אשר לועג בעצם חייו להערצת המצרים את הצאן. וכך מובן במלואו ובהקשרו החידוש הגדול של קרבן פסח: לאחר מאות שנות שיעבוד תחת המצרים, היציאה מעבדות לחרות החלה בכך שכל אחד מישראל צווה להקריב קרבן של כבש לעיני המצרים! כך נאמר במדרש שמות רבה (טז, ג): "'משכו וקחו לכם צאן' - הדא הוא דכתיב (תהלים צז): 'יבושו כל עובדי פסל'. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: רבון העולם הדבר הזה היאך אני יכול לעשות? אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר (שמות ח) 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו'? אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהיהם כלום".

בנוסף להסבר שנאת המצרים על רקע הצאן, מצינו את שתי דרכי הסבר לשנאה זו. הדרך הראשונה היא הבנת שנאת המצרים דוקא על רקע שפלות מעלתם מול העברים.

ב.       ביזוי העברים דוקא מחמת מעלתם

במספר מפרשים מצינו כי ביזוי העברים נבע דוקא מכך שהמצרים הכירו במעלתם העדיפה. לכן הם תיעבו את העברים בכדי לנסות ולהשפיל גדולתם:

• הרשב"ם (מג, לב) מבאר אנשי עבר הנהר היו מאוסים בעיני מצרים דוקא מחמת מעלתם, משום שהמצרים הם גסי רוח: "וכיחוי וביזוי הוא למצרים לאכול עם אנשי עבר הנהר כי נבזים היו בעיניהם ואנשי מצרים גסי רוח היו כדכת' קראתי לזאת רהב הם שבת...".
• כעין זה מפרש הנצי"ב (בהעמק דבר שמות א): "ויקוצו מפני בני ישראל. עוד היו מקצה חייהם שראו החשובים שבהם, אנשים גדולי הערך, והיו נחשבים המצרים לנגדם כפחותי הערך וכקוצים... להיפך ממה שהיה בראשונה ששמחו מצרים בחכמת ישראל". באופן דומה מבאר הנצי"ב (העמק דבר בראשית לט, יד) כי דבריה של אשת פוטיפר "הביא לנו איש עברי" מבוססת על המעלות הידועות של העברים: "שידוע היה שהעברים מחוממים בכל מעשיהם כדאיתא (ביצה דכ"ה ב) דתיהם של אלו אש, ופרש"י מנהגם של אלו אש שהן עזים כאש".
• המשך חכמה (ויקרא כו) מבאר בכיוון שונה במעט – הואיל וישראל היו נוהגים בדרך מעלה ולא מתערבים עם המצרים, על כן שנאום המצרים: "ולכן (שמות א, יב) "ויקוצו מפני בני ישראל" - שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים (סוטה יא, א) - שכמו שהקוץ אינו נסבך ועושה שרשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל, שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ".
• פירוש מיוחד מאד מצוי בדברי הר"י אסאד (שו"ת יהודה יעלה חלק א, אורח חיים סימן קנז). לדבריו, בזמנים קדומים מנהגי אפיית הלחם של העמים ביטאו את אמונות האלוקות שלהם. השוני במנהגי האפיה של העברים השניא אותם על עובדי האלילים: "לפי שאפשר היה בזמן ההוא חק המצרים לעשות הלחמים שלהם מרובעות או משולשות לפי רבוי האלקות שהאמינו... ועשו צורת הלחמים גם כן כוינים להם. וכדי להרחיק מחוקות תועבות של המצרים גם בזה עשו ישראל ההיפוך מהם עשו לחמיהם עגולות דוקא המורה על האחדות. כמו העיגול שאין לו סוף ואין לו תחלה. ואם כדברינו כן הוא אולי נרמז זה בתורה בפסוק בפ' מקץ ויאמר שימו לחם. וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכול את העבריים לחם דייקא לחם ממש כי תועבה היא למצרים ר"ל כי הם אכלו את לחמם טמא שעשאו דוגמת תועבתם כפי אמונתם בשניות או בשלישות וכו' ולחם העברים עשאום עגולות להורות על ד' אחד שהאמינו בו כי הוא אחד נעלם ואין סוף לאחדותו".

ג.        רצון ה' לשעבד את ישראל דוקא בידי מתעביהם

כמה מפרשים ביארו את שנאת המצרים כלפי העברים על פי השגחת ה' הנסתרת. הקב"ה סידר את הדברים כך שישראל ישועבדו דוקא בעם אשר מבזה אותם בליבו. זוהי דרכו של בורא עולם לשמור על ישראל מכל עירוב ומגע של זרע חיצוני, לאורך הגלות הארוכה שנכונה להם. הספורנו מבאר כי אלו היו דברי הקב"ה ליעקב, כשחשש מלרדת מצרים: "אנכי האל אלהי אביך. אני הוא שאמרתי לאביך אל תרד מצרימה, אני הוא שאומר אליך אל תירא מרדה מצרימה אתה. וזה כי 'לגוי גדול אשימך שם' –  כי אמנם אם היו בניך יושבים פה היו מתחתנים בכנענים ומתערבים עמהם אבל במצרים לא יקרה זה כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם ובכן יהיו לגוי נבדל כאמרם רז"ל ויהי שם לגוי (דברים כו, ה) מלמד שהיו מצויינים שם (ספרי שם)".

בספר שפתי כהן (לרבי מרדכי הכהן מתלמידי הבית יוסף; בראשית פרשת ויגש) מסביר כי טיעון דומה נקט יוסף כשהסביר לאחיו את התועלת שעלתה מכך שמכרו אותו דוקא למצרים: "ויש תועלת אחרת במכירתי למצרים ולא למקום אחר שאילו היה הגלות למקום אחר לא הייתם יכולין לסבול עול הגלות והייתם מתערבים עמהם וכורתים להם ברית, אבל במצרים לא יקבלו אתכם כי תועבה למצרים כי אפילו הלחם כשנגע בו הישראלי הוא מתועב להם ואינם אוכלים אותו וכל שכן שלא יתערבו בהם".

הבית הלוי מבריסק (שמות א) מרחיב עיקרון זה ומסביר כי שנאת המצרים לעברים היתה משתנה עם התקופות. הקב"ה היה 'מכוון' את רגשי השנאה על פי רמות הצורך לשמור על נקיון זרע ישראל. ואלו דבריו: "במדרש רבה (שיר השירים א, כא) על פסוק 'לריח שמניך טובים' – מה שמן אינו מתערב עם המשקין אף ישראל אין מתערבין עם בני נח (ולעולם נשאר ההבדל על מקומו וקיומו) דהקב"ה נתן התורה והמצוה לישראל כדי שיהיו מובדלין מן בני נח וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כ): 'ואבדיל אתכם מן העמים'. ואם ישראל היו מקרבים עצמם חלילה להם אז הקדוש ברוך הוא היה מחדש ההבדל על ידי זה שמחדש שנאה בלבם, וכל זה היה לטובתן של ישראל כדי שלא יתערבו ביניהם. ומשום הכי אחרי שעשו ישראל מעשה ותחבולה להסתיר ההבדל שנתן הקדוש ברוך הוא ביניהם ובין המצריים ורצו להתקרב להם, אזי הבדילם הקדוש ברוך הוא על ידי זה שחידש והוסיף שנאה בלב המצריים עליהם וכמאמר הכתוב: 'ויקוצו מפני בני ישראל' שפירושו הפשוט דכל כך היו הישראלים מאוסים בעיני המצריים עד שכשהיה המצרי רואה אותן היה קץ בעצמו כדרך מי שרואה דבר מאוס שקץ בו, והקב"ה הטיל שנאה ונתן מיאוס על ישראל כדי שלא יתערבו עמהם.

ועיין בזוה"ק פרשת שמות (ח"ב ט"ו ע"א) שנתן טעם על שהיה הגלות במצרים וז"ל: 'אמר דלמא ח"ו יתערבון בשאר עממין וישתאר פגימותא בכולי עלמין. מה עביד קוב"ה? טלטל להו מהכא להכא עד דנחתו למצרים למידר דיוריהון בעם קשה קדל דמבזין נימוסיהון ומבזין לאתחתנא בהון ולא יתערבו בהדייהו וחשיבו להו עבדין, גוברין געלו בהון נוקבין געלו בהון עד דאשתכללו כולהו בזרעא קדישא'. הרי להדיא דזה שחידש השנאה היה לטובתן שישארו עם קדוש ומובדל בפני עצמם כדי שיהיו ראויים להגאל לבסוף".

נס מציאת החן בעיני המצרים

החתם סופר (תורת משה שמות א, יב) עומד על שני שלבים ביחסי הנפש המצריים לישראל, והוא מראה איך  בכל שלב ההשגחה שמרה את ישראל מעירוב בגויים: "'ויקוצו מפני בני ישראל' – יש לומר שזה שהיו בני ישראל לקוץ בעיני מצרים, עשה הקדוש ברוך הוא כדי שלא יתאוו המצרים לענות את נשי בני ישראל רק שלומית בת דברי היתה מקשטת עצמה בדברים, מה שאין כן שארי הנשים היו כשרות, ועל ידי זה לא שלטו בגופן, ולא כמו שחשבו אומות העולם (כדאיתא ברש"י פ' פנחס כ"ו ה'). ורק אחר כך  כשנתן הקדוש ברוך הוא חן בעיני מצרים כתיב (לקמן י"א ג') האיש משה גדול מאוד, ואז היו יראים מחמת מוראו הגדול להרע כזאת".

פלא גדול ביותר שעליו עמד החתם סופר הוא שדוקא בעת ההפרדה בין ישראל למצרים – ביציאת מצרים, חל מהפך היסטורי בנפש המצרים. כבר בהתגלות הראשונה למשה הודיע לו ה' כי בטרם יצאו ישראל למצרים, יהפוך התיעוב המצרי את העברים למציאת חן (ג, כא): "וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם". הראב"ע (שם) מצביע על הפלא שבדבר "גם זה היה דבר פלא, שמצריים היו מפייסין את ישראל שישאלו מהם, וזה טעם וישאילום. וזה הפך משפט אנשי העולם". כלומר לעומת העולה על הדעת שישראל יגורשו ממצרים בבושת פנים, מתוך התיעוב הקבוע של המצרים כלפיהם, הקב"ה הודיע מראש כי ההיפך הוא יהיה הנכון. ואכן לקראת הוצאת ישראל ממצרים, ברגעים שהיו אמורים לגאות רגשי השנאה מצד מצרים, הופיעה אצלם חיבה לעברים והערצה למשה (יא, ג): "וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם"[1]. מהפך נפשי זה הוא אחד מניסי יציאת מצרים שלא תמיד מבחינים בו.

[1] הרש"ר הירש (ג, כא) מצביע על מציאת החן לבסוף בתור הוכחה לכך שהשנאה רבת השנים של המצרים לישראל, לא היתה טבעית, אלא טופחה באופן מלאכותי. על כן היא סרה בסופו של דבר: "הרי השנאה ליהודי מצרים לא היתה מקורית. מלאכותית היתה, עוררוה וטיפחוה מגבוה".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.