הנהגה ישירה של הקב"ה

מעמד מתן תורה הוא הפסגה של תהליך בריאת עם ישראל בתור עם ה'. יש מקום להביט על התהליך כולו ולבחון את המאפיינים היסודיים שלו.

בפרשות הקודמות המתארות את השלבים הראשונים בתהליך היצירה של עם ישראל, מודגש פעמים רבות כי הם נעשים על ידי הקב"ה בעצמו. התורה מודיעה לנו שהקב"ה יורד כביכול בעצמו אל תוככי המציאות לפעול בה, ואין הוא פועל עליה מרחוק או באמצעות שליחים. אנו מוצאים זאת ביציאת מצרים –  "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (יא,ד); "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" (יב, יב); "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם" (שם, כג). גם בדרך להר סיני אנו את התהלכות ה' לפני ישראל – "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם" (יג, כא), ובשיאו של התהליך, בפרשתנו, במתן תורה עצמו יורד ה' אל הארץ לתת למשה את התורה – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן... כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי... וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר" (שמות יט, ט-כ).

חז"ל מצביעים בהגדה של פסח על החידוש המצוי ביציאת מצרים – "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור בארץ מצרים אני לא ושרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ולא השליח, אני השם, אני הוא ולא אחר".

במדרש שמות רבה (יב, ג) עומדים חז"ל על החידוש העצום שבירידת ה' על הר סיני: "אף על פי שגזר הקדוש ברוך הוא (תהלים קטו): 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם', משל למה הדבר דומה? למלך שגזר ואמר: 'בני רומי לא ירדו לסוריה, ובני סוריה לא יעלו לרומי'. כך – כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, גזר ואמר: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' [ואף על פי כן] כשביקש ליתן התורה, ביטל [את] גזירה ראשונה, ואמר: 'התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר (שמות יט): 'וירד ה' על הר סיני' [ולאחר מכן עלה משה אל ה' - ] וכתיב (שמות כד) 'ואל משה אמר עלה אל ה''...".

'ירידת ה'' אל הארץ – בפעולה ולא רק בידיעה

אם כן, חז"ל עומדים על החידוש הגדול שהתחדש ביציאת מצרים, ויותר מכך במתן תורה, של קרבת ה'עליונים' וה'תחתונים' זה לזה. אך יש מקום לשאול: הן כי כבר מתחילת התורה מוצאים אנו פעולות אלוקיות רבות, כגון הורדת המבול, בלבול השפות, עצירת רחמי בית אבימלך, ברכת יצחק במאה שערים, ועוד ועוד, ומה התחדש אפוא בפעולות האלוקיות שנעשו ביציאת מצרים ובמתן תורה?

אולם התבוננות בתיאורי פעולות ה' בתורה מלמדת על החידוש העצום המצוי בפרשותינו הנוכחיות – בעוד שבפעולות האלוקיות שהתרחשו מבריאת העולם ועד כה נאמר שה' פעל ועשה, כעת נאמר שהוא כביכול יורד למציאות ומניע את הניסים מתוך 'נוכחותו' הקרובה. בגן עדן היתה התהלכות ה' בארץ בגדר המציאות הרגילה – "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" (בראשית ג, ח). אולם מלבד אותה המציאות העליונה, רק בשני מקומות נוספים בחומש בראשית מופיעים ביטויים דומים של ירידת ה' לארץ, וגם הם אמורים לא בהקשר של פעולה אלוקית בארץ, אלא בהקשר של ידיעת ה' את המתרחש בה: המקום הראשון הוא בדור הפלגה – "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל"; המקום השני הוא בסדום – "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה" (בראשית יח, כא).

המבט הכללי על ירידות ה' לארץ מתברר על ידי חז"ל במסכת אבות דרבי נתן (נוסחא א פרק לד), שם סוקרים חז"ל את המקומות בהם יורד ה' אל הארץ. ממדרש זה ניכר כי המוקד המרכזי של ירידת ה' הוא בדור שיצא ממצרים, ומלבדו, הפעמים הבאות תהיינה לעתיד לבוא: "עשר ירידות ירדה שכינה על העולם: אחת בגן עדן, שנאמר: 'וישמעו את קול אלהים מתהלך בגן' (בראשית ג' ח'). ואחת בדור המגדל, שנאמר: 'וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל' (שם י"א ה'). ואחת בסדום, שנאמר: 'ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי' (שם י"ח כ"א). ואחת במצרים, שנאמר: 'וארד להצילו מיד מצרים' (שמות ג' ח'). ואחת על הים, שנאמר: 'ויט שמים וירד' (שמואל ב' כ"ב י'). ואחת בסיני, שנאמר: 'וירד ה' על הר סיני' (שמות י"ט כ'). ואחת בעמוד הענן, שנאמר: 'וירד ה' בענן' (במדבר י"א כ"ה). ואחת במקדש שנאמר השער הזה יהיה סגור ולא יפתח וגו' כי ה' אלהי ישראל בא בו (יחזקאל מ"ד ב'). ואחת שעתידה להיות בימי גוג ומגוג שנאמר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה י"ד ד').

מועד שינוי הנהגת ההתגלות הישירה

לאור האמור עד כה, יש להתבונן – מתי מסתיים המפגש הקרוב של ישראל עם הנהגה אלוקית ישירה זו? האם הקירבה הפלאית של ה' לישראל המתחדשת ביצירתם נמשכת באותה הדרגה לאורך כל ימיהם? התשובה לכך היא שההנהגה הישירה של הקב"ה מסתיימת כאשר ישראל כבר אינם עומדים בכך. לאחר שקירבת ה' גרמה לכך שפרחו נשמותיהם של ישראל, הם ביקשו למתן את עוצמות הגילוי האלוקי – "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו-טז). עם ישראל מבין כי הוא זקוק ל'תיווך' של משה בינם ובין הקב"ה בכדי שיוכלו להכיל בחייהם את קרבת ה'. על כן, למרות שההנהגה העליונה של ירידת ה' להר סיני נמשכת, מיד בהמשך הפסוקים מתוארת התרחקותם של ישראל מן ההר. הם לא שומעים עוד את קול ה' בעצמם, ורק משה ממשיך ועומד על ההר – "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים" (שם, יח).

בקשה זו של ישראל לא פשוטה היתה בעיני משה. בפרשת ואתחנן מתבאר שהקב"ה הודיע למשה כי בקשה זו ראויה ורצויה בעיניו, ומימושה יביא את ישראל לקרבת ה' לאורך ימים – "וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם" כלומר, ישראל אכן זקוקים למרחק ול'תיווך', וכך הם יזכו לקרבת ה' לאורך ימים. בהודעה זו של הקב"ה יש דמיון רב לתיאור הייעוד הכללי של מעמד הר סיני הנאמר מוקדם יותר בפרשת ואתחנן (דברים ד, י): "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת  דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן". ניתן ללמוד מכך עד כמה מתאימה היתה בקשת ישראל, לייעוד האלוקי המקורי של אופן התנהלות העניינים במעמד הר סיני – אכן יראת ה' נבנתה בליבם, ודווקא מתוכה הם ייחלו להנהגה אלוקית שאותה יוכלו הם ובניהם להכיל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.