בין קריעת ים סוף לבין מעמד הר סיני חומש שמות מספר על שורה של מעמדים בהם התרחשו הכנות שונות לקראת קבלת תורה.

ישנו פער עצום ובלתי נתפס בין המצב השפל בו היו ישראל כעבדים נרצעים במצרים לבין המצב בו נדרשו להיות בהר סיני כמקימי 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. כדי לגשר על פער זה, הקב"ה העביר אותם מסע של פיתוח נפשי ורוחני, כך שהם יהיו כלי קיבול מתאים לתורת ה'. נסקור בזה את אבני הדרך של תהליך זה, כפי המודגש בפסוקים. בשורות אלו נעמוד על ההכנות שקדמו לא' לסיון ולהגעת עם ישראל למדבר סיני. ניוכח כי עוד לפני הימים הגדולים של חודש סיון שנועדו במוצהר להתכונן לתורה, התחולל תהליך שלם של הכנה מקדימה.

א.      תרבות אנושית בסיסית

עם של עבדים אינו יכול לקבל תורה. בני ישראל יצאו ממאות שנים בהם הם חיו כפחותי האנשים. חיי השיעבוד גררו איתם בהכרח הרגלי נפש בלתי ממוסדים ואנטי-תרבותיים.

בעוד בני ישראל היו בפועל במצרים, הם היו תחת השלטון המצרי, כך שבני ישראל הוחזקו בדרכי משפט בסיסיים מכח האימפריה. מפרשת שמות אנו יודעים שהסדרים נשמרו באמצעות שוטרים מבני ישראל. ומבחינה זו, דוקא כשישראל יצאו ממצרים חלה הידרדרות: משם והלאה הם החלו לעשות 'איש הישר בעיניו', וברור כי מצב חברתי כזה לא היה כשר לקבלת תורה. הרמב"ן מסביר שלאחר קריעת ים סוף, כשהיו ישראל במרה הקב"ה הקים לישראל נורמות ראשוניות של התנהלות חברתית (טו, כה): "ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שציוה בתורה (דברים כג י): 'כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע'. וכן ביהושע נאמר ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ ב), וכיוצא בהם".

רבנו בחיי (שם) מבהיר שבשלב זה משה העמיד בישראל את חוקי החיים של המדבר: "על דרך הפשט הם חקי המדבר כי משה היה בישורון מלך מנהיג, והיה מוכיח אותם ומצוה עליהם איך יתנהגו במדבר עם הנשים והילדים, גם עם מחנות האומות הבאים שם מארץ מרחקים למכור להם דברים רבים".

החתם סופר (תורת משה שם) פורס את המציאות החברתית הקשה ששררה בישראל עד לאותו המעמד: "ונראה לי עד עתה היו שוללים זה את זה יען שהם שאלו ממצרים כלי כסף וגו', והיו עוד מקטני אמנה ולא האמינו אמונה שלימה שיהי' שלהם כל זאת לחלוטין, ולא קנו איש את כליו ושמלותיו כי לא משך על מנת לקנות וכל הקודם זכה וחטף את חבירו, ועכשיו שהאמינו כדכ' ויאמינו בה' ובמשה עבדו ואמרו שירה על גאולתם, אמר להם שיחזיקו בשלהם בקנין גמור ושוב לא יחטפו זה מזה מאומה.

ב.       ביטחון בהשגחת ה' על היחידים

המוני ישראל חיו במשך שנים בתרבות הרשעה המצרית. עם היציאה ממצרים, היה צורך לצייר מחדש בנפשות את תפיסת העולם האמיתית המכירה בהשגחת ה'. הרש"ר הירש (טו, כה) כותב כי בתחילת המסע במדבר הקב"ה לימד את ישראל לבטוח בהשגחתו גם על היחידים: "יציאת מצרים וקריעת ים סוף הראו לישראל, מעתה ועד עולם, את קירבת ה' המיוחדת ברגעים מיוחדים במינם. אולם, רק במסעם דרך המדבר, שבעצם התחיל רק עכשיו, צריכים היו ללמוד, שיש לבטוח בה' בכל התנאים גם לסיפוק צורכי יום - יום; שגם צורכי האדם היומיומיים והפעוטים אינם קטנים מכדי השגחת ה'; שעין ה' על יראיו ועל כל אשר להם - על כל נשימה ונשימה שבהם". והוא ממשיך וכותב כי ביטחון זה הכרחי לקראת קבלת התורה: "והרי מראש הוגד להם שמטרה גדולה לפניהם, עוד בטרם ייכנסו לתוך הארץ היעודה, וכן נאמר למשה: 'בהוציאך את - העם ממצרים תעבדון את - האלהים על - ההר הזה' (לעיל ג, יב); שם, עם קבלת התורה, יקבלו על עצמם את עבודת ה'. תורה זו, המצווה על האדם לעבוד את ה' בכל רגעי חייו היומיומיים, צריכה ביותר לאותו בטחון במציאותו של ה' בכל זמן ובכל מקום, ולאותה וודאות, שבזכות קיום רצונו יעבירנו שמחים את מדבריות חיינו השוממים ביותר, וימתיק לנו את המרורים שהאדמה תאכילנו. זה היה המבוא לתורת ה', שעליהם ללמוד במדבר".

ג.        פגישה ראשונה עם השבת

השבת ידועה היתה כמושג מפשט כבר מבריאת העולם. במתן תורה היא התגלתה כאחת המצוות היסודיות בתורה העומדת בלב עשרת הדברות. אך הואיל ואין מדובר רק במצוה, אלא בשינוי כל תפיסת הזמן בעולם, הקב"ה הפגיש את ישראל עוד לפני מתן תורה עם סגולות השבת האלוקיות (טז, כט): "רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

ד.       התקרבות לקדושת הר סיני

בסוף פרשת בשלח הקב"ה הוציא לישראל מים מן הסלע דוקא בחורב (יז, ו): "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". כך מסביר זאת המלבי"ם (יז, ו): "הנני עומד לפניך שם. שגם אני אעזר לזה על ידי שכבר אני מכין הכנות שיקבלו התורה בחורב ואני עומד שם ומכין קדושת המקום לעשות שם נסים גלוים ונוראים בעת קבלת התורה שתהיה בקרוב. וכמו שהם ישאבון שם בקרוב מי התורה והדעת כן אכין שם מעיני מים, ולכן בחר שיוציא המים בחורב לא ברפידים".

ה.      הכנת שושלת מסירת התורה בישראל

במעמד הר סיני משה קיבל את התורה באופן ישיר, ומשם והלאה הוא מסר את התורה למעביריה דור אחרי דור. כך שכלי הקיבול של התורה הוא שושלת גדולי ישראל שהעבירו אותה מזה לזה. הראשון בשושלת הוא יהושע: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". והנה גם מבחינה זו מופיעה הכנה לקראת התורה: יהושע מופיע לראשונה בתורה בסוף פרשת בשלח במלחמת עמלק (יז, ט): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". מינוי יהושע סימן אותו בתור תלמיד משה הקרוב אליו ובתור המנהיג הממשיך של משה. ובכך החל משה לכונן את שושלת קבלת התורה בישראל.

ו.        ציווי ראשון של כתיבה בספר לדורות

התורה עמדה להגיע לישראל ולהימסר בידם בתור כתב אלוקי: בתחילה לוחות הברית, ובסופו של דבר ספר התורה כולו. וגם מבחינה זו, דאגה ההשגחה להכנה מקדימה. הקב"ה ציוה בסוף מלחמת עמלק על זיכרון בספר לדורות. זהו מעין גרעין התגבשות ראשוני ומקדים של זיכרון בכתב, לקראת ספר התורה השלם. הרמב"ן (יז, יד) מפרש שהציווי היה לכתוב את מחיית עמלק בספר התורה העתידי: "והנכון בעיני, כי "בספר" ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב (דברים לא): 'לקוח את ספר התורה הזה', יאמר כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, כי מחה אמחה את זכרו ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה (דברים כה): 'זכור את אשר עשה לך עמלק'".

ז.        מערכת משפטית חברתית מחייבת

התורה מטילה על ישראל 'עול מצוות' הכולל את כל אפיקי חייהם. אך לקראת מהפך גדול כל כך, עם ישראל היה צריך להתקדם בהדרגה: עוד לפני מערכת מצוות כוללת, יתרו קידם את הקמתה של מערכת משפט. בתחילת פרשת יתרו מסופר שעד לעצת יתרו היו בעיות ומחלוקות נפתרות רק מכח רצון העם. כאשר היתה שאלה עולה בין אנשים, הם היו באים לשאול את משה והוא היה עונה להם. כלומר לא היתה עדין מערכת מחייבת של חוקים ומשפטים, ורק צרכי השעה הציפו את הקשיים והבעיות שהגיעו אל משה.

אז הגיע יתרו ויעץ למנות שופטים קבועים אשר יכוננו מערכת משפט. בולט כי מבין כל התכונות שקבע יתרו, בבחירת משה מצויינת התכונה 'אנשי חיל'. כלומר התכונה החשובה ביותר היא היכולת לכפות את החוקים בתוקף על העם.

ואכן בחומש דברים מבואר שמינוי השופטים לא נועד רק להקל על העומס של משה כאשר בני העם מגיעים אליו מרצונם. אילו היה כך, לא היה משה נצרך לבקש רשות מן העם. המדובר כאן הוא במינוי מנהיגים חדשים בעלי סמכות משפטית קבועה (דברים א, יג-טו): "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם". בפסוקים אלו מפורש כי לא היו כאן רק שופטים אלא גם שוטרים – כלומר בכפיה. וכן מבאר המלבי"ם ששרי העשרות הם היו השוטרים.

הראב"ע (פסוק כד) מבאר כי מינוי השוטרים לא היה מעצת יתרו. יתרו המליץ על שופטים בלבד, ומשה הוסיף מדעתו את מינוי השוטרים.

נוכחנו כיצד הקב"ה מוביל את עמו צעד אחר צעד, לקראת השינוי הגדול של מתן תורה. הפסוקים מלמדים אותנו כי התורה לא נועדה להמם את ישראל ולדרוש מהם לבצע מהפך בלתי אפשרי בחייהם. התורה נועדה להיות נוחה לישראל ומיושבת בנפשם. לכן הקב"ה העביר את ישראל בשורה של הכנות תרבותיות, נפשיות, חברתיות ורוחניות, כך שהם יהיו קרובים בנפשם אל התורה האלוקית.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.