הבאים - תרגם אונקלוס: דעלו
במקום לשון ההווה שבפסוק, כתב אונקלוס לשון עבר, והטעם נראה מובן, שהרי הפסוק מתאר אירוע שהתרחש בעבר.
ועוד שינוי - במקום הה"א שבכתוב, שהיא לכאו' ה"א הידיעה, כתב דל"ת שמשמעותה "אשר". ואכן זהו שימוש נפוץ בעברית לציין "אשר" על ידי ה"א הידיעה, כגון בברכות שונות - "המוציא לחם" פירושו אשר מוציא, "הנותן לשכוי בינה" פירושו אשר נותן לשכוי בינה. וכיוצ"ב.
בפשטות השינויים האלה אינם בגדר ביאור לפסוק, אלא הם נובעים באופן טבעי מהבדלי הסגנון בין העברית והארמית. אבל יש בהם בכדי לעורר אותנו לקושי שבלשון התורה ולנסות להסביר אותו.
נראה שמצד לשון התורה, "הבאים מצרימה" אינו תיאור של מעשיהם של בני ישראל, אלא תואר של בני ישראל - "ואלה שמות בני ישראל" ובאילו בני ישראל מדובר? בבני ישראל שהם "הבאים מצרימה". לכן הלשון היא לשון הווה המשמשת בשמות תואר, ולכן מופיעה לפני התואר ה"א הידיעה כמנהג.
האם התרגום שכתב בלשון פעולה חולק על ביאור זה? נראה שלא. אלא כך היא דרכו של אונקלוס לשנות מלשון של תואר, הנכתב בה"א הידיעה, ללשון פעולה. כגון "ההולכים אחרי העדרים" (בראשית לב כ) - תרגם "דאזלין בתר עדריא".
נראה שהמקרא מעדיף שמות תואר, משום שהוא מתייחס יותר לעצם הדברים מאשר לאירועים שנעשו להם. ואילו התרגום מעדיף תיאורי פעולה, משום שהוא עוסק יותר בעולם הריאלי.
ענין נוסף - לשונות ביאה בתורה מתורגמים בשני אופנים - א. במובן של התקרבות אל דבר - אתא / אתו וכו'. ב. במובן של כניסה למקום - על / עלו וכו'. כאן נקט התרגום לשון כניסה - עלו, כי המדובר הוא בכניסה של בני ישראל לתוך מצרים.
נראה שהמקרא לא מחלק בין שני המובנים, כי גם ביאה במובן של התקרבות אינה מתארת את מהלך ההתקרבות, אלא את ההגעה עד לדבר, וזה נתפס כאילו המתקרב נכנס לתחומו של הדבר שאליו התקרב. לכן לשון ביאה שייכת בזה כמו בכניסה למקום. הסתכלות זו היא לפי בחינה מופשטת של הדברים, כאילו נוכחותו של הדבר כוללת גם את המרחב סביבו. אבל התרגום שמתייחס להיבט הריאלי של הדברים, מבדיל בין כניסה בפועל לתוך המקום לבין ההתקרבות כנ"ל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.