התחשבות אלוקים בחומריות האדם

ביציאת עם ישראל ממצרים כתוב (שמות יג יז): "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". רש"י שם מסביר את הסיבות לכך: "כגון מלחמת 'וירד העמלקי והכנעני' וגו'. אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעקם אמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה', אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה". בתוך פירושו של רש"י טמונות שלוש סיבות שונות:

הסיבה הראשונה – "אם הלכו ישר היו חוזרים", ד' יודע שאיננו מושלמים ומשום כך מתחשב בנו ולא מוליכנו בדרך ישרה לישראל. זו גם הסיבה שהוא אינו בא עם ברואיו בדין מידי על מעשיהם אלא מענישם בצורה הדרגתית. בנוסף, אינו מצווה אותם בדברים שידוע לו שלא יצליחו לעמוד בהם, ומכך למד הרמב"ם (הלכות ממרים ה ב): "לעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה". מכאן מוכח שכל ציווי שד' מצווה – אפשרי, שהרי הכל מגיע מתוך התחשבות בנו.

העולם הזה הינו עולם הדרגתי, כמו שכתוב במסכת אבות (אבות ה א): "בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד היה יכול להיבראות... ליתן שכר טוב לצדיקים שמקימין את העולם שניברא בעשרה מאמרות". ד' ברא את העולם בהדרגה כדי שיהיה מתאים לנו, ומשום כך הוא אינו תובע ממנו להיות צדיקים בבת אחת אלא בהדרגה.

ד' רוצה שעולם זה יתנהג בצורה הדרגתית ולכן עושה את מעשיו בהדרגה. בשעה שאמר אלקים "יהי אור" (בראשית א ג), העולם לא הוצף אור בבת אחת אלא בצורה הדרגתית, כפי שמסביר שם רש"י: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא". כלומר, האור המלא שמור לצדיקים לעתיד לבוא, ובינתיים האור הינו חלקי וזורח אט אט, "כי אורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד יח).

זוהי הסיבה  שהותר לחייל במלחמה לקחת אשת יפת תואר. דבר זה הינו מושחת מהיסוד, וכיצד יתכן שדבר זה נכתב בתוך התורה האלוקית? אלא, ד' יודע שבמצב שהחייל נמצא, המציאות כמעט בלתי אפשרית ומשום כך התיר זאת. כפי שכבר באר שם רש"י (דברים כא יא): "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ב"ה מתירה, ישאנה באיסור, אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו כי תהיינן לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו".

כל אחד יכול לקיים

אמנם למרות שהתורה טרחה להתייחס ולתת מקום למצוות דין אשת יפת תואר, עדיין הפרשנים הסתייגו מכך ודבר זה דורש ביאור. ספר חסידים (שעח) מסביר כך: "יש דברים שהתירה תורה ואם יעשה האדם יבא לדין עליהם, שיש לו לדם לחשוב שלא התירה התורה אלא כנגד יצר הרע כגון יפת תואר". אפשר ללמוד מכאן שלמצוות יש שני צדדים: הצד האלוקי – ציווי ד', והשפעת המצווה עלינו – הקדושה, כפי שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". ישנם דברים קדושים שלעם קשה לעמוד בהם, ומשום כך הם אינם נאסרים. עם זאת, במצוות אלו חסר צד הקדושה, וכשאדם מתעלה הוא מבין שדברים אלו, מלבד שאינם מביאים קדושה הם אף מביאים טומאה.

לכל אדם יש מסוגלות להתעלות מעל טבעו ולהגיע למדרגות עליונות ביותר. מסופר על רב ספרא שהיה לו חפץ אחד למכור, בא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע ואמר לו: תן לי את החפץ בכך וכך דמים ולא ענהו, מפני שהיה קורא קריאת שמע. חשב אותו אחד שלא היה רוצה לתת לו את החפץ בדמים הללו והוסיף ואמר: תנהו לי בכך וכך יותר. לאחר שסיים קריאת שמע אמר לו רב ספרא: אמכור לך את החפץ בדמים שאמרת לי בראשונה, שבאותן דמים היה בדעתי לתנו לך (רש"י מכות עד א). למרות שיכול היה למכור את החפץ במחיר גבוה יותר ללא כל רמאות, הוא ביקש שישלמו לו כפי מה שכבר הסכים בליבו, וזו מעלה גבוהה יותר, מעלת "דובר אמת בלבבו".

ישנו סיפור נוסף על רבי יהושע בן לוי שאליהו הנביא חדל להתגלות אליו לאחר שמסר לרומאים אדם מסוים שהיה מבוקש על עבירה שעשה. רבי יהושע לא הבין מדוע הוא הפסיק להתגלות, שהרי זו משנה מפורשת. השיבו לו שזו אינה משנת חסידות. כלומר, יש מדרגה של אדם פשוט ויש מדרגה יותר גבוהה ויותר אידיאלית מדרגת חסידות, ולשם גילוי אליהו לא מספיק להתנהג על פי כללי ההלכה היבשים.

אם כן, האידיאל הוא שנהיה קדושים וטהורים, אך מכיוון שד' יודע את הקושי שלנו להתגבר על היצר החומרי, הוא לא חייב אותנו בכל המידות העליונות שמביאות רוח הקודש, אלא רק בדברים שכל אחד ואחד מסוגל לקיים. אם כן, היסוד הראשון שרש"י מלמדנו הוא שד' מתחשב בנו, ומשום כך כל מה שד' ציווה אנו מסוגלים לקיים.

גבורה לאומית

הסיבה השנייה – ד' רוצה לתת לעם ישראל את ארץ ישראל, ומשום כך עליהם ללמוד להילחם. כל עם, על מנת שיוכל לשבת בשקט בארצו צריך לדעת להילחם, וכפי שכתוב בתורה (במדבר א ג): "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא". המלחמה איננה אידיאלית אלא הכרח, איננו רוצים להרוג ואיננו רוצים שיהיו פצועים, הרוגים, אלמנות ויתומים, אך המציאות היא כזאת וצריך להיות מוכנים אליה. אמנם בעתיד המצב יהיה (ישעיה ב ד): "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת", ואז "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", אך עד אז, עלינו להקים צבא חזק שיוכל לשמור על המדינה.

היו שחשבו שכשנחזור לארצנו אחרי הגלות יהיה שלום, שהרי תמיד אמרו שהשנאה ליהודים נובעת מכך שאנו נמצאים בארצות של עמים אחרים, אך אלו חלומות. שלום אינו דבר פשוט, במיוחד לאור זאת שמדינתנו ממוקמת בין יותר משלוש מאות מליון אויבים המנסים להכחידנו. אך עכשיו אנו נלחמים על חירותנו ומשום כך נאמר בגמרא (מגילה יז ב): "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא". לעת עתה המציאות איננה כשירה לשלום, בני האדם אינם מוסריים דיו וישנם עדיין אנשים מושחתים ומשום כך יש צורך להילחם על מנת לחזק את הטוב.

מותם של בני אפרים

הסיבה השלישית – הפחד כשיראו את בני אפרים. בני אפרים טעו במניין השנים שצריך להיות במצרים ויצאו לפני הזמן, כפי שמספר מדרש רבא (כ יא): "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, למה? אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' ריבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה שנאמר בני אפרים נושקי רומי קשת לולי שטעו לא יצאו. מי היה חפץ להוציא אל הרג בניו, אפרים שנאמר (הושע ט) ואפרים להוציא אל הורג בניו והרגום פלשתים שנאמר ובני אפרים שותלח והרגום אנשי גת, והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקב"ה אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים, למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה וביקש לילך למדינתו הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה עד שמתה אשתו קברה על פתח המדינה ואח"כ נשא אחותה אמר המלך הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה, מה עשה סיבבה מאחורי המדינה, כך אמר הקב"ה יהיו מסבבים את הדרך כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים, מה עשה הקב"ה נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול שנאמר: מדוע אדום ללבושך, אמר הקב"ה איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים שנאמר ולא נחם אלהים".

בני אפרים טעו, אך זו טעות של צדיקים, טעות של גיבורים. הם לא חטאו ביציאה זו, לא כתוב שהם חטאו, אלא שהם טעו. הם היו צדיקים וגיבורים, לאחר שהם הגיעו להבנה (המוטעית) שהגיע הזמן לצאת ממצרים, הם לא פחדו ויצאו בגבורה עליונה, וגבורה זו הטביעה את חותמה על עמנו. כך גם קרה עם בר כוכבא, שאמנם נפל לבסוף, אך גבורתו הלאומית האיתנה הטביע את חותמה וחיזקה אותנו, וחוזק זה התגלה בימינו במלחמת יום העצמאות ובשאר מלחמות ישראל.

צריכה להיות אבחנה בין גישה המוטעית מיסודה לבין גישה נכונה עם טעות. ישנם אנשי מדע שטעו, הם עושים דברים חשובים, מקדמים את המדינה, ולמרות הטעויות הגישה הינה נכונה. לעומת זאת, ישנם אנשי פסדו-מדע, מדע שקרי, שגישתם איננה נכונה מיסודה. כך בני אפרים, העיקרון נכון אך כאן הם טעו. אך ההטבעה של האומץ, הגבורה ואהבת ד' שהייתה בתוכם לא נעלמה, זו אשתו הראשונה של ד', כפי שאמר במדרש, ומשום כך טבל בגדו בדם גיבורים, דם בני אפרים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.