ואתה תצוה

כפי שהסברנו בשיעור בשבוע הקודם, עניינה של הפרשת תרומה הוא בית המקדש שיסודו הוא נדבת הלב, התשוקה הפנימית של האדם לעבודת ד' "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"(שמות כה,ב) .לעומת זאת, בפרשת 'תצוה' התורה עוסקת בכהנים, האנשים המיוחדים העובדים במקדש. הכהנים הם אנשים קדושים, אנשים שתפקידם לחבר את העם אל המקדש.

" וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(שמות כז,כ)

 למה דווקא בלשון צווי? משום שבבית המקדש לא עובדים על פני נטיית הלב, זה לא "תכנית כבקשתך", זה צו אלוקי. זה הצווי הראשון שנאמר בתורה ביחס לעבודת המקדש והוא גונז בחובו את המטרה של העבודה ואת הדרך של העבודה.

שמן למאור

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז,כ)

 התפקיד הראשי של הכהנים הוא להרבות אור. בבריאת העולם אלוהים אמר "יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"(בראשית א,ג). רבש"ע ברא את העולם כדי שיהיה בו אור. אמנם אחרי אמירת "ויהי אור" לא כתוב "ויהי כן". רש"י (שם פס' ד') מסביר שזה משום שהאור נגנז לעתיד לבוא. בינתיים יש אור וחושך המשמשים בערבוביה, ולאט לאט האור הולך ומופיע בעולם. אור החכמה, אור החסד, אור התורה, אור האמת, אור המידות. זה תפקידם הראשי של הכהנים, להוסיף אור 

כתית

האור הוא לא דבר שזוכים בו מן ההפקר, אלא על ידי השמן, לא סתם שמן, אלא "שמן זך כתית". הכהנים צריכים להיות אנשים זכים וטהורים, אם הם לא יהיו כאלה הם לא יכולים להיכנס למקדש. הנביא מלאכי "מתמרמר" על מצב הכהונה, הוא אומר שהכהן צריך להיות מלאך ד':" כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ יְהוָה צְבָאוֹת הוּא. וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת", הכהן צריך להיות מלאך ד' בצורת אדם.

חז"ל אמרו במסכת מועד קטן (יז ע"א) שגם הרב צריך להיות דומה למלאך ד' צבאות:"אמר ר' יוחנן מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא? אם דומה הרב למלאך ד' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו". גם להיות דומה למלאך ד' צבאות זה לא דבר שזוכים לו מן ההפקר, צריך "שמן זך כתית". כמו שהשמן צריך לעבור תהליך ארוך של זיכוך, עד שהופך להיות "שמן זך כתית", כך גם האדם. האדם צריך לזכך את עצמו, את השכל, את הרגש, את המעשים. זה תהליך ארוך שעלול לכלול בתוכו עליות וירידות.

כאשר מסתכלים על זיתים, הם לא נראים דבר שאפשר להוציא ממנו שמן. זה הוא יסוד האופטימיות. כך על האדם להסתכל על עצמו, כזית קשה. המן הזית הזה נוציא שמן? כן! אבל בשביל זה צריך לעבור תהליך ארוך וקשה. השמן כבר נמצא בזית, אבל הוא גנוז. כך הוא בכהונה ואצל תלמידי חכמים וכך הוא באומה כולה. לכל אדם מישראל יש צד כהונה, לכן אנו נקראים "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים"(שמות יט,ו). כך גם בכל אדם מישראל יש צד של תלמיד חכם גם אם הוא לא תלמיד חכם. כיוון שבכל אחד מהאומה גנוז צד של כהונה אז אפשר שיהיו אנשים שמופיעים את הכהונה בפועל, כי אין בפרט אלא מה שיש בכלל. 

בספר ה'כוזרי'(מאמר א' ס' לא), החבר מוכיח שעל גבי ארבעת המדרגות של הדומם, הצומח, החי והמדבר יש מדרגה חמישית שהיא מדרגת האומה הישראלית, סגולת ישראל. כיצד הוא מוכיח זאת? הוא מספר למלך כוזר על משה רבנו שארבעים יום וארבעים לילה היה בתוך האש, לא אכל ולא שתה.

אך יש להקשות, כיצד אפשר להוכיח ממשה רבנו על כל עם ישראל, וכי עם ישראל הוא במדרגת משה רבנו?! וכי שאר העם גם יכולים לצום ארבעים יום וארבעים לילה כמשה רבנו?!

תשובה: משה רבנו אינו אדם פרטי, אלא התמצית האידאלית של עם ישראל. כל כוחם של הצדיקים הוא מתוך התנוצצות כוח הכלל המופיע בהם(אורות ישראל פ"ח סעי' ג). או כלשון הרב ב'אדר היקר'(עמ' כא):"רוח האומה יתגלה בגדוליה", כלומר, גדולי ישראל מבטאים את מה שגנוז באומה. אם משה רבינו יצא מעם ישראל, סימן שהתכונות של משה רבינו גנוזות בעם ישראל. כמו שאי אפשר לגדל הדס בעץ תפוחים. אמנם כתוב "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה " (דברים לד,י), אבל הרמב"ם כותב שכל אדם יכול להיות צדיק כמשה רבנו :"כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו"(הלכות תשובה פ"ה ה"ב).אמנם הרמב"ם לא אמר שכל אדם ראוי להיות נביא כמו משה רבינו או חכם כמו משה רבינו, אלא צדיק כמשה רבינו.

יש שחושבים שתלמידי חכמים נולדו כך, יצאו מרחם אמם, פתחו גמרא והתחילו ללמוד... אך זה לא כך, הם עמלו קשה בשביל להגיע לאן שהגיעו. אמנם משה רבינו שנולד קדוש מבטן, כך פירש רש"י על הפסוק (שמות ב,ב) "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב" -"כשנולד נתמלא הבית כלו אורה". פילון אלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו כתבו שמשה רבנו היה קדוש עוד מילדותו. כיצד הם ידעו זאת? או שהם המציאו זאת מליבם, או שהיתה מסורת כזאת, או שהם אמרו זאת מסברא. בכל אופן גם משה רבנו עמל לזכך אישיותו בלהוסיף עוד יותר אור,  יותר קדושה, יותר טהרה. זה עמל עצום, "כתית".

הקשיים המלווים את התשובה

כמובן, כל מה שאנחנו אומרים הוא לא לפי שיטת ה"ניו אייג'"(ה'עידן החדש'). שיטה זו אומרת שהאדם צריך "להיפגש עם עצמו באמצעות עצמו", "לזרום", "להתחבק עם האור" וכן הלאה. כלומר האדם לא צריך לעמול לזכך אישיותו. אך כדי לקבל שמן כתית למאור, צריך לכתוש את הזיתים (רש"י שם). כך גם באדם, הכתישה, כלומר שברון הלב הפנימי של האדם, הוא המביא לבסוף הארה פנימית. בספר 'אורות התשובה' מבואר, שלמרות שהתשובה עלולה להביא עמה צער, הצער הזה הוא זמני. התשובה כרוכה במאמץ וויתורים. האדם עלול לחוש שהוא חותך חלקים מעצמו. אמנם לפי האמת הם לא הוא, הם לא גנוזים בעומק אישיותו. כל התהליך הזה עלול פעמים רבות להיות מלווה בצער. אך הצער הזה הוא זמני, בניגוד לצער הנובע מן החטאים שהוא צער נצחי ונורא. ב'מוסר אביך'(ב,ב) מרן הרב קוק מצטט את דברי 'חובות הלבבות':"תנאי גדול התנה החסיד ב"חובות הלבבות" עם הנפש שתתרצה לקבל מרירות הסם". מי שלא מוכן לטעום את טעם הסם המר (הבא לאדם בעקבות זיכוך מדותיו ומעשיו) לא יוכל להתעלות. בהמשך הוא אומר שלא מוכרח שהתרופה תהיה מרה כל כך וגם יש הרבה תרופות מתוקות, אך גם אם התרופה מרה, בסוף היא תהיה מתוקה. בכל אופן, אדם צריך להיות מוכן לא להתייאש מהקשיים שעלולים להיות לו בעבודת ד'.

מי שרוצה לזכות להארה פנימית? אז צריך כתישה. כמובן לא אמרנו שמי שלא כותש עצמו לא נקרא שהוא לא עובד את ד', אך בכל זאת זה לא "מהדרין מן המהדרין". אדם לא צריך ללכת לקיצוניות הפוכה של יאוש מעצמו.

אסור להתייאש

אצל החסידים הבחינו בין מרירות לעצבות, הם אמרו שעצבות היא פסולה, אך מרירות היא טובה כיוון שהיא מובילה לתשובה. אדם שעצוב הוא מיואש, שוכב על המיטה בדיכאון, אך אדם שיש לו מרירות, הוא לוקח אחריות ועושה תשובה.

אסור לאדם להיכנס למצב שהוא מיואש מעצמו, דהוא אומר לעצמו "לעולם לא אצליח...למה להתאמץ? ניסיתי כל כך הרבה פעמים ולא הצלחתי...". אמר על כך המגיד ממזריטש, היצר הרע לא אומר לאדם לעשות עבירות, אלא הוא מייאש אות! כמה זמן כבר יש לאדם לעשות עבירות? לכן לשכנע אותו לעשות עבירות זה אסטרטגיה לא מוצלחת עבור היצר הרע. אלא היצראומר לאדם:"אתה לא תצליח, אתה תיכשל. כבר כל כך הרבה פעמים נכשלת. חבל לנסות, הרי ממילא אתה לא תצליח". ברגע שהאדם משתכנע מעצת היצר ונכנס למצב של יאוש –גמרנו.

צריך לעבוד את ד' בכל המצבים. גם כאשר אדם לא מרגיש שיש לו"הארה פנימית". אין להתייאש. אך יש לדעת שבשביל לזכות להתחבר לרשב"ע צריך "כתית", כתישה. השכינה לא שורה, במקום חסר, צריך הרבה זיכוך כדי שהיא תשרה על האדם.

התלהבות בעבודת ד'

"לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" 

פירש רש"י:"מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". אדם עובד את ה', רוצה שתהיה לו שלהבת, התלהבות, השתלהבות. יש כאלה שכאשר הם לא רואים שהשלהבת מגיעה מעצמה "עולה מעליה", הם מתחילים להמציא כל מיני דרכים להעלות "שלהבת". הם מציעים לנגן בהלל, לרקוד באמצע התפילה... הם רוצים להעלות את השלהבת באורח מלאכותי. יש שנוסעים להודו, חושבים ששם תהיה להם חוויה רוחנית. יש לשאול אותם: אתם עובדים את ד' לשם הויה או לשם חוויה?! באמת אין לחפש את השלהבת, היא לא תמצא, מכיוון שהיא "עולה מאליה", מופיעה רק מתוך עמל ומסירות.

כאשר חתנו של מרן הרב כתב לו שאינו מרגיש את "השלהבת" בלימוד התורה, הרב השיב לו:"למה זה בני יקירי ירפו ידיך, למה תתאונן על חסרון ההתקדמות ועשיית פרי בתלמודך, לא כן בני, לא בדרך מורגש מתראה פרי השקידה, הנני מלומד מנסיון, כי פעמים רבות יעברו זמן זמנים טובא ואין הלב מרגיש מה שפעל ובמה הוסיף לקח". הרב מעיד מתוך נסיון, שלוקח הרבה זמן עד שמרגישים את ה"שלהבת" בלימוד, אמנם בסוף האדם ירגיש את השלהבת. הרב ממשיל זאת לילד שאינו מודע לכך שהוא גדל:"כשם שאין הילד מרגיש שהוא הולך וגדל, אבל מפרק לפרק בא חזיון חדש, חדש לגמרי, הידיעות מתלקטות לאט לאט ומצטרפות לחשבון גדול, הלימודים הנרדמים מאד חוזרים וניעורים, וההבנה מתרחבת בהרחבה פנימית עד שהאדם ההוגה נעשה בריה חדשה בעזה"י, וזה יקרך גם אתה חביבי, אל תדאג כלל וכלל" (מובא ב'גנזי הראיה').

הרמח"ל ב'מסילת ישרים' אומר שמי שאין לו דחף פנימי, יכול לעורר את המנוע הפנימי על ידי זריזות חיצונית:"מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך"(סוף פרק ז'). ודאי כדי לעבוד את השם צריך דחיפה פנימית, טבעית או מלאכותי. אין סתירה בין זה למה שאמרנו מקודם בשם ה'עידן החדש'. ב'עידן החדש' האדם מחפש שכתוצאה מהמצוה תהיה לו התלהבות עצומה, על כך אמרנו שזה לא בא בחינם. עכשיו עסקנו בדחיפה לקיים את המצוה,  הדחיפה "לכתות את הזית", את הדחיפה "להדליק את הנר". אדם לעמל יולד, זה תהליך ארוך שככל שהאדם יתאמץ השמן שלו יותר יזדכך ויאיר. בפרק א' של 'מסילת ישרים' הרמח"ל אומר שהאדם בעולם הזה נמצא במלחמה. ”לכו לחמו בלחמי"(משלי ט,ה), זו מלחמתה של תורה(חגיגה יד ע"א). על הפסוק "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר"(שה"ש ה יג) חז"ל דרשו במסכת שבת(ל ע"א)"אל תקרי מור עובר אלא מר עובר אל תקרי שושנים אלא ששונים", לאדם "מר" בלימוד התורה. אבל הרי צריך ללמוד בשמחה? אומרת הגמרא שזה מדובר בתלמיד שבתחילת דרכו, כלומר אחר כך מגיע שלב של שמחה והזדהות, אך בתחילת הדרך יש מרירות.

יש שתי דרכים קיצוניות שאין ללכת בהם:

• אדם שהוא מלא תשוקה, אך לא עושה כלום. זו שיטת הנצרות. בנצרות אומרים הרבה ולא עושים כלום. הנוצרים אמרו, מי שנותן לך סתירה, תגיש לו את הלחי השניה. מי יכול לעמוד בזה!? אמנם ישעיהו הנביא אמר "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים"(ישעיהו נ ו), אבל סתם אדם לא מסוגל לעמוד בזה. בכל אופן, ממילא כאשר הנוצרים אמרו את זה הם לא אמרו בשביל לקיים... אם השאיפה לא באה לידי ביטוי, זה סתם מילים באוויר, חסרות משמעות.
• אדם שעושה מעשים טובים אך הוא עושה את הכל בלי תשוקה, עושה כי חייבים. כמו חברה בקבלנות, עושה את העבודה והולכת הביתה. כך לפעמים יש שמבקשים ממני שאומר להם את ה"הלכה היבשה", שלא אוסיף להם טיפת "לחות". זה אדם שהוא לא אוהב את התורה ואת ההלכה, אבל הוא מקיים כי הוא ממושמע. גם זו דרך שלילית. כמו בעל שאשתו מבקשת ממנו שישטוף את הכלים ועונה בקוצר רוח:"אוף...נו...טוב, אני אשטוף כלים"- "אל תשטוף!  לא רוצה לא צריך".

עם ישראל חולה אהבה אל ד'

"דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי"(שה"ש ב,ט). למה דוקא לצבי? צבי מלשון רצון, בארמית "צבי" תרגומו "רצה". למה דומה רבש"ע? למה שאני רוצה, כלומר למה שאני מתגעגע וכוסף אליו, לזה זה דומה. מפורסמת התשובה לשאלה, איפה אלוהים נמצא? איפה שנותנים לו להיכנס. כלומר ככל שהאדם יותר מתגעגע לריבונו של עולם,  ריבונו של עולם מגיע אליו. כאשר נפלו באומה הגעגועים לרבש"ע, נפל בית המקדש.  אך בית המקדש השלישי לא יפול, כי כל זמן שיש סיכון שיפול אז הוא לא יבנה, מכיוון שהבית שלישי הוא כולו אש. כך מבואר בספר 'משכני עליון' לרמח”ל, הוא אומר שם שהבית השלישי יהיה כולו אש בוערת בלבבות ומתוך כך הוא לא יחרב.

"אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי"(שה"ש ח,ד).

 אומות העולם הם לא חולי אהבה אל רבש"ע, התופעה הזו לא קיימת אצלם. הם לא חולים על המצוות אלא חולים בגלל המצוות, בגלל המוסר שעם ישראל מופיע בעולם. ניטשה כתב שהיהודים בלבלו את העולם המערבי, לא רק שהם החדירו בו מוסריות, אלא גם החדירו התלהבות אל המוסריות. אך דבריו אינם נכונים, אין אצלם התלהבות, המוסר מהוה עבורם מטרד. הם שונאים את החוק ואת המוסר. לעומת זאת בעם ישראל חולי אהבה אל רבש"ע. אם יש הלכה, מוסיפים עליה חומרות, עם ישראל הוא בית חרושת בלתי פוסק לחומרות ומידת חסידות, כל זה נובע מהתשוקה אל רבש"ע. זה מזכיר את השיר של רבי יהודה הלוי :"קשה עלי פרידתך, כי אהוב עלי פרי דתך". אנחנו מאוהבים, חולי אהבה, את זה הגויים לא מבינים.

דחפים נגד התשוקה אל ד'

בנפש האנושית טבועים געגועים אל ריבונו של עולם, קל וחומר בנפש של האדם מישראל. אמנם יש דחפים נגדיים, כגון דחף האדם לממש את עצמו. לכן קמו כל מיני פשרות, כגון המושג "האלוהים שבי", שזה מן דייסה מיסטית של חוויה .הם אומרים: "יש גם אלהים וגם אני, כי אלוהים זה אני". המציאו חוויה דתית בלי חובות מעשיות, אך כמובן זה שקר. לעומת זה, בית המקדש זה עבודה, "השב את העבודה לדביר ביתך". זו העבודה בה"א הידיעה.

כאשר לאדם יש תשוקה פנימית לעבודת ד', הוא מוכן ל"כתית".הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה( פ"ג הי"ב) כותב שהתורה לא מתקיימת במי שלומד מתוך עידון, יושב על כסא מרופד, רגל על רגל, מיץ תפוזים ביד ימין, טלפון ביד שמאל ומדפדף בספר ביד ימין:"אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן. ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה. אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה. ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי". כמו שאמרנו, צריך מאמץ.

בימינו יש אנשים שרוצים להתגייר בלי מאמץ. הרבה גוים הגיעו בשנים האחרונות למדינת ישראל, למה? כי מדינת ישראל היא גן עדן עלי אדמות. להתגייר זה לא רק לומר כלפי חוץ "אני מתגייר", צריך  גם לקיים מצוות. כאשר רות אמרה לנעמי שהיא רוצה להתגייר, נעמי דחתה אותה:"אני מכירה את הדיבורים האלה". אבל אחרי שנעמי ראתה שרות מתאמצת "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת"(רות א יח), היא כבר לא דחתה אותה. כמו שבשביל להתגייר צריך להתאמץ, כך גם בשביל ללמוד תורה צריך להתאמץ.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.