כל זמן מאיר בתכונתו

בפרשתנו אנו נפגשים עם מצוות אכילת מצה בפסח. הסיבה לכך מוזכרת בספר דברים, שם נאמר (דברים טז ג): "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". אם כן, כל סיבת אכילת מצות בפסח נובעת מכך שבני ישראל לא הצליחו להתפיח את בצקם קודם יציאתם ממצרים.

אמנם קצת קשה על פסוק זה, שהרי בפרשתנו, עוד לפני יציאת עם ישראל ממצרים, אנו מצווים (שם יב ח): "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". בנוסף, בשעה שהגיעו המלאכים להציל את לוט מסדום, פסח היה (כפי שביאר שם רש"י, בראשית יט ג), ומשום כך לוט מגיש להם מצות. יתרה מזאת, גם כשהמלאכים מגיעים אל אברהם אבינו הוא פונה לשרה ואומר לה (שם יח ו): "מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת". כלומר, אברהם מאיץ בה על מנת שהלחם לא יספיק לטפוח. ממקורות אלו נראה שסיבת אכילת המצות בפסח כלל אינה נוגעת ליציאת בני ישראל ממצרים, שהרי עוד קודם נהגו האבות לאכול מצות בפסח.

המהר"ל, בספרו דרך ד' (פרק ח), מסביר ש"כל זמן מאיר בתכונתו". כלומר, לנו נראה שאין הבדל בין הזמנים, אך באמת הזמנים אינם זהים כלל, יש הבדל בין הימים ובין החודשים. כפי שישנם הבדל בין מקומות שונים, כך יש הבדל בין זמנים שונים, וכמו שהאדם הולך ממקום אחד למשנהו, כך האדם מתהלך בזמן. אך יש הבדל קטן: ההליכה במקום הינה בחירית וההליכה בזמן אינה בשליטה אנושית, אך עם זאת הזמן זז ואנו מתהלכים בתוכו.

ישנם זמנים של תשובה, כגון ראש השנה ויום הכיפורים, "דִרְשׁוּ ד' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה ו). ד' קרוב באותו זמן לא בגלל מקרה שקרה, אלא שזמן זה מיוחד לתשובה. לעומת זאת, בחנוכה מופיע זמן שונה, וכן בפסח וכו'. כל חג מופיע את תכונת הזמן שלו. אברהם הגיע להכרה זו ברוח הקודש ומסר ידיעה זו ללוט, ועל-פי זה מבואר מדוע אברהם ולוט אכלו מצות בפסח.

אם כן, מדוע התורה אומרת שהסיבה לכך היא היציאה בחיפזון ממצרים?

אלא, צריך להסביר שיציאת מצרים בחיפזון אינה הסיבה לאכילת המצה, אלא סימן לכך שזה הזמן הנכון לאוכלה. כלומר, תכונת הזמן היא לאכול מצות, ומשום כך ד' סידר שנצא באותו הזמן בחיפזון על מנת שנאכל מצות. ד' כיוון את יציאתנו דווקא לי"ד בניסן, מכיוון שלזמן זה יש תכונה רזית שמתאימה לכך, ויציאתנו ממצרים גילתה את הסגולה הפנימית של הזמן והופיעה אותו.

לא תמיד זוכים להופיע את סגולת הזמן, לפעמים מחמיצים זאת, כפי שמסביר המהר"ל שט' באב הינו תאריך שהתפספס, שהיה צריך להופיע בתור חג אך לא הצלחנו להופיע אותו ומשום כך אנו צמים באותו היום (נצח ישראל פרק נה), אך לעתיד לבוא עתידים הצומות להפוך לחגים, כנאמר בזכריה (ח יט): "כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים". זמנים אלו היו אמורים להופיע כחגים אך החמצנו זאת.

עומק ההכנעה

אם כן, ראינו שיש קשר ישיר בין אכילת המצה לזמן היציאה ממצרים, לחירות עם ישראל. מצה היא לחם של חירות. אמנם מצה איננה טעימה כל-כך, אדרבא, מצה זה מאכל של עניים, "הא לחמא עניא" (הגדה של פסח), הוא יבש ובלי שום תוספות, רק קמח ומים. אלא שזהו סוד החירות: יש צד באדם שהוא פועל, מחדש חידושים, יוזם פרויקטים ומתפרסם בכל העולם, ויש צד נוסף באדם, שזה הצד השקט, העניו והצנוע, הצד בו האדם מתבטל מול ריבונו של עולם.

שני צדדים אלו מופיעים כבר אצל האבות בצורה חדה: אברהם אבינו הוא שיא הפעלתנות, הולך ומודיע את שם ד' בעולם, פותח אכסניה, מגייר אנשים, נלחם מלחמות ואינו פוסק לרגע מעבודה. לעומתו, יצחק אבינו הוא שיא הנפעלות, הוא עם עולם פנימי עמוק, הכל קורה, אך בצורה פנימית.

המצה היא ללא שמרים, ללא שאור, ללא מלח או טעמים נוספים, היא אינה מגדילה את עצמה אלא מבטלת את עצמה ואת הטעם שלה. היא מופיעה את הצד השקט שדווקא בו מופיעה החירות, דווקא על ידי ההתבטלות. ד' אינו מעוניין בשאור, בתסיסה, "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב יא). אדרבא, הוא מעוניין בהתבטלות עצמית, שנבין עד כמה איננו כלום לפניו יתברך, כמו יצחק אבינו שהסכים שאביו יקריבו למען ד', זו התבטלות שלמה. זהו עניין הקרבנות, לבטל את עצמנו, להקריב את עצמנו לד', אך במקום להקריב את עצמנו אנו מקריבים קרבן. (נתיב העבודה למהר"ל פרק א)

העבודה הפנימית היא גדלות

תכונת הפסח היא השקטת שאון החיים, הורדת התסיסה החיצונית שבחיים. כפי שמסבירים חז"ל שהדבר היחידי שמונע ממנו לעשות תשובה הוא השאור שבעיסה (ברכות יז א): "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב – שאור שבעיסה", ורש"י שם מבאר: "מי מעכב אותנו מלעשות את רצונך – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו". זה הדבר החשוב ביותר, ההכנעה בפני הרצון האלוקי.

בחברה המודרנית קשה להבין זאת. האנשים המוערכים כיום הם דווקא היזמים, הפועלים ושאר אנשי המעשה. כמובן שאיננו שוללים זאת, ישנה חשיבות רבה ליזום, להילחם ולבנות, רק כך מדינת ישראל תתפתח, אך חשוב לזכור שזאת רק חצי מלאכה. כשחסרה העבודה הפנימית, כשאין עוז וקדושה פנימית העיקר חסר מן הספר.

זהו הסוד הגדול: ההבנה שמי שכנוע בפני ריבונו של עולם אינו כלום, אינו קטן, אלא אדרבא הוא האדם הגדול. בספר הזוהר כתוב (זוהר כ"ג קסח א): "מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר". כלומר, מי שקטן הוא גדול, ומי שגדול הוא קטן. "אל תיקרי חרות אלא חירות" (עירובין נד א), החירות האמיתית היא הביטול העצמי כלפי ריבונו של עולם. זה מה שנקרא עבודת פנים, שהרי צריך גם עבודה פנימית וגם עבודה חיצונית. לימוד תורה זה עבודת חוץ, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ ב), ותפילה היא עבודת פנים. ברורה לכולם החשיבות בעבודת החוץ, בפעלתנות ובבניה, אך יש צורך להזכיר את החשיבות שקיימת בעבודת הפנים, בזיכוך תכונות הנפש, באהבת ד', דביקות בד', עוונה וכו'.

עבד ד' הוא לבדו חופשי

ד' הוציא את עם ישראל ממצרים כדי למלוך עליהם. עם ישראל עבד את מצרים וכעת הוא עובד את ד', "עֲבָדַי הם אשר הוצאתים מארץ מצרים" (ויקרא כה נה). אמנם עבדות ד' אינה באה לגזול מאתנו את חירותנו, אלא להיפך, עבדות זו מגדלת אותנו ורק דרכה אנו מגיעים לחירותם האמיתית, כפי שרבי יהודה הלוי כותב: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ד' הוא לבדו חופשי... חלקי ד' אמרה נפשי".

לימוד העבדות במצרים היה הכרחי על מנת שנלמד כיצד לעבוד את ד'. אין זה פשוט לדעת לעבוד את ד', אפילו לאחר מאתים ועשר שנות עבדות עם ישראל אינו מקבל את מרות ד' בקלות. משום כך היה הכרחי שבתחילה, כתרגול, בני אדם ישעבדו אותנו, ולאחר מכן ד' לקחנו להיות לו לעם. הדרגתיות זו מופיעה גם בדברים נוספים: כיצד נדע את הדרך להגיע לאהבת ד'? מתוך אהבת מיני מתיקה, אהבת הורים, אהבת אשה, וכך נבין מהי אהבה ונעתיק זאת לאהבת ד'. כך גם ביראת ד', כפי שאדם מפחד מכלבים וממורים ואח"כ מעתיק זאת ליראת אלוקים. אם האדם לא מכיר את ההרגשות הללו מעולמו, הוא אינו יכול להרגישם כלפי אלוקים.

אנו רואים בהגדה של פסח שהיא מתחילה בגנות ומסיימת בשבח (פסחים קטז א), והמהר"ל מסביר שהסיבה לכך היא מכיוון שהשבח שמופיע בסוף מגיע מתוך הגנות (נצח ישראל א). הקושי במצרים להיות עבדים הוא זה שבנה בנו את היכולת להיות עבדי ד'. הרי ד' מראש אמר "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו יג). ד' כיוון זאת לתועלת עם ישראל, שרק כך ידעו כיצד לעבוד אותו באמת.

העבדות אינה דווקא חיצונית, אדרבה, עיקר עבדות האדם מתבטאת בעולמו הפנימי, בנפשו. יכול להיות אדם שהוא שליט על עבדים רבים אך נפשו עבדותית. הוא עבד ליצר הכבוד, לתאווה, למוסכמות החברה, לעשיית רושם וכדומה. הוא אינו חופשי לעשות כרצונו. מצד שני, יתכן שיהיה אדם שהוא עבד אך רוחו חופשית בקרבו והוא חופשי מתאוות העולם הזה. עם זאת, כמובן שהאידיאל הוא להיות אדם חופשי בעל רוח חופשית. משום כך הגמרא מדייקת (עירובין נד א): "אל תיקרי חרות", במובן של הלכות והדרכות, "אלא חירות" (על הלוחות), שהדרכותיה של התורה מביאות לחירות אמיתית.

אמונה עד כדי מסירות נפש

לפני יציאת עם ישראל ממצרים, העם היה צריך להעתיק את שעבודו למצרים לשעבוד לד', ומשום כך הוא קיבל ציווי להקריב בשביל הפסח צאן, לשים מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ולאוכלו צלי אש ולא מבושל. ציווי זה אינו סתמי, הוא נועד לגרום לבני ישראל להשיל מעליו את הפחד ממצרים ולקבל עליו את מצוות ד'. הצאן היו אלוהי מצרים, וכל משפחה הייתה צריכה לשחוט אחד, לא להחביא זאת, לצבוע את הפתח של הבית בדם הצאן ובנוסף לא לאכול ממנו "נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש" (שם יב ט), על מנת שריחו יתפשט למרחקים. דבר זה דורש הרבה אומץ ומסירות נפש, שהרי בזה הם לוקחים את אלוהי מצרים ושוחטים ואוכלים אותם בצורה גלויה לכל, להראות שאין אנו עבדי מצרים יותר כי אם עבדי ד'. זו הייתה מסירות נפש עצומה שהעידה כאלף עדים שאנו מקבלים על עצמנו את ד' למלך ומורדים בשעבוד מצרים.

זו הייתה מסירות נפש של פעם אחת, מכה אחת. אך יש צורך במסירות נפש ארוכה יותר על מנת שדבר זה יוטבע בעם ישראל בצורה יותר חזקה. משום כך לקחנו ד' דרך ים-סוף, ששם היה צורך במסירות נפש עצומה. יש החושבים שהגענו לים סוף והים מיד התחלק לשבילים ועברנו בתוכו, אך זה לא היה כך. עם ישראל ברח ממצרים והגיע לים סוף, לא היה יותר לאן לברוח, העם הסתכל על משה לראות מה הוא אומר, ומשה, מאחורה, מסמן להתקדם קדימה לתוך הים. במדרש כתוב (שמעוני תהילים רמז תשצט): "בשעה שעמדו ישראל על הים, היו השבטים נוצחין זה את זה, זה אומר אני ארד תחלה, וזה אומר אני ארד תחלה... אמר רבי יהודה לא כך היה המעשה, אלא זה אומר איני יורד תחלה, וזה אומר איני יורד תחלה" אפשר להסביר שכלל אין מחלוקת, אלא יש הבחנה בין שלב הדיבורים לשלב המעשים. בשלב הדיבורים כל אחד מתלהב ואומר שהוא יכנס ראשון, אך לא כך בשלב המעשה, כשהגיעו, כל השבטים פחדו להיכנס עד שקפץ נחשון בן עמינדב לתוך המים. אך המים לא נבקעו, משה המשיך לסמן קדימה, כולם מתקדמים והמים מגיעים עד הכתפיים ומשה מסמן להתקדם. המים סוערים, יש "רוח קדים עזה" (שמות י יג), ממשיכים להתקדם. כשהמים מגיעים לפה, כולם כבר מבינים שהולכים לטבוע, ואז המים שמול הפה זזים. אך רק מול הפה, אין שבילים, הכל מים, רק מול הפה המים זזים, אפשר לנשום. רק לאחר שעברנו כל המים נחלקו לשבילים, כמבואר במדרש (שמעוני רמז רלג): "ראה הים וינוס", ראה וינוס, זו לא מסירות נפש חד פעמית, כל צעד קדימה היה כרוך במסירות נפש, "המים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד כב), זה תוך כדי המעבר במים.

על מסירות נפש גדולה זו של המעבר בים נאמר (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח ג): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא", אנו עשינו כפי יכולתנו, האמנו באמונה שלמה ומה שלא יכולנו לעשות ד' השלים. זה פחד עצום, אי אפשר לדעת מה יקרה בהמשך, אולי הים יחליט להיסגר פתאום? כל ההליכה בתוך הים דורשת מסירות נפש עצומה. על כך נאמר (שמות יד לא): "וַיַּאֲמִינוּ בַּד' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", דרושה כאן אמונה עצומה. כמובן שאחר כך שוב חזרו הספקות, אך מסירות הנפש שלהם ואמונתם הייתה בכך שהקשיבו לציווי ד' ולמשה עבדו, נטבעה בהם לדורות.

מכך לומדים את השינוי שעם ישראל עבר, שהחליף את שעבודו למצרים בשעבוד לד', בביטול פנימי לכל דבר ד' עד כדי מסירות נפש מלאה בשחיטת הפסח וההליכה בים.

השפעת המחשבה הפנימית

למדנו שעיקר עבודת האדם צריכה להיות על פנימיותו, על מידותיו ומחשבותיו. דבר זה אינו רק מצד האדם אלא גם מצד השפעת האדם כלפי חוץ. ההשפעה הפנימית משפיעה יותר מהשפעה חיצונית של מנהיג זה או אחר, כפי שרואים לאורך כל ההיסטוריה שהמשפיעים הם לאו דווקא המלכים או הפוליטיקאים אלא הפילוסופים ואנשי הרוח.

דוגמא לכך אפשר לראות מתרזה מליזיה: לפני כמאה שנה הייתה נזירה במנזר הכמליתים בצרפת, תרזה מליזיה, היא נפטרה בגיל עשרים וארבע ולא יצאה מהמנזר אפילו פעם אחת. למרות זאת היא השפיעה רבות ועשתה מהפכה בכל הנצרות על ידי כתיבת יומן. במנזר, המדריכה הרוחנית שלה הנחתה אותה לכתוב יומן, ולאחר מותה קראו את היומן והרבה מהנוצרים הזדהו עם דבריה וכל הכמרים והבישופים שניסו לעצור את התפשטות כתביה לא הועילו, ולבסוף נאלץ האפיפיור להכריז עליה כקדושה, ושהיא גדולת הדקטורים של הכנסיה. רואים שבזכות מחשבותיה וכתביה היא הצליחה להשפיע על שני מיליארד אנשים וכל זאת למרות שלא יצאה פעם אחת מהמנזר!

דוגמא נוספת להשפעה הגדולה שיש למחשבות ודיבורים: הייתה פולניה אחת, פוסטינה בוקובסקי, שעבדה במנזר באפיית לחמים. היא בקושי ידעה לכתוב אך לאחר מותה השאירה כתבים שונים שלאחר מותה התגלו. הבישופים לא אהבו את הדעות שיש לה ומשום כך ניסו להחרים את הכתבים, אך זה לא הצליח, אהבו כל כך את כתביה עד שביקשו שיהפכו אותה לקדושה, והכמרים והבישופים ניסו לטעון שהיא לא כתבה את זה, אך כלום לא עזר. אי אפשר לעצור דעות ומחשבות, כל הנצרות לא יכלה לעצור את מה שכתבה, ולבסוף גם האפיפיור הפולני, פאולוס השני, הושפע מפולניה זו.

כך, להבדיל, כשנפטר הרב עובדיה יוסף זצ"ל הגיעו כחצי מליון איש להלוויתו, ולא הבינו מה גרם לכל כך הרבה אנשים להגיע להלוייתו. יש הטוענים שזה מכיוון שהתפרסם בכך שהיה הנשיא של ש"ס, אך בהלווייתו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך באו מיליונים שכלל לא הכירו אותו, הרי הוא ישב בישיבה ולמד. החילונים לא הבינו מיהו בכלל, אך למרות שבאמת נחבא אל הכלים והיה עניו, הייתה לו השפעה עצומה על כל העולם.

המצה באה לבטא את העולמות הפנימיים של האדם, ללא תסיסה חיצונית וללא פרסומים. זהו הפרדוקס הגדול, ההכנעה, הענווה, הצניעות הפנימית, הטהרה וכל הזיכוך הפנימי של האדם אלו עולמות פנימיים עצומים שלא נראים כלפי חוץ. אדם שמפגין את מידותיו מבחוץ מעורר עליו צחוק ולעג ודומה הדבר לצדיק נסתר מפורסם, שאם הוא מפורסם, כבר אינו נסתר. הצדיק פועל מתוך עולמו הפנימי, זה אינו נראה כלפי חוץ, רק רבש"ע מכיר בכך. אך אנו, רק אם נשתדל נוכל אולי לנחש את עולמם הפנימי של אנשים שונים, ולשם כך צריך לראות את מעשיו ובמה הוא דבק.

משום כך בסוף הפרשה הזו, שעוסקת ביציאת מצרים, התורה מביאה את מצוות התפילין (שמות יג ט) משום שתפילין הינו סמל לחירות, עבד שאדונו הניח לו תפילין יוצא לחירות (גיטין מ א). משום כך עכשיו, כשאנו יוצאים ממצרים, כשאנו משתעבדים לד', אנו נהפכים לבני חורין ומקבלים על עצמנו עול מלכות שמים. התפילין משפיעות פנימה לתוך האדם, לתוך נפשו, הופכות אותו לאדם חירותי.

פסח הוא "זמן חירותנו" (תפילת שלושת רגלים). החירות, יציאת מצרים, קבלת עול מלכות שמים, כל אלו גנוזים בתוך הזמן הזה. משום כך אנו מצווים לאכול מצות, ללא השאור, ללא התסיסה החיצונית. היינו במציאות של הכנעה, של השתעבדות מאתיים ועשר שנים, לא הופענו את עצמנו בצורה חיצונית ומתוך כך הצלחנו לעבור לדבקות בד'.

אמנם לכאורה חירות אמיתית היא שאני איני משועבד לדבר, אני יכול לעשות כרצוני, לישון, לעשן וכדומה. אך באמת אין זה חירות אמיתית אלא שיעבוד להנאות, זוהי עבדות. בן חורין הינו מי שנאמן לטבע שלו, רצונו חופשי לגמרי, הוא מחליט מה לרצות ורצונו אינו משועבד להנאות או תאוות אחרות. כפי שאומר רבי שמחה בונם מפשיסחא: מה יעשה אדם שלא עובד את ד'? ירצה לעבוד את ד'. ואם הוא לא רוצה? שירצה לרצות. ואם לא רוצה לרצות? ירצה שירצה לרצות.

האדם יודע מה הוא רוצה, אך הוא אינו שם, הוא מעוניין לרצות בדברים אחרים ומשום כך עליו לעבוד על הרצון. אמנם זוהי עבודה קשה ואיטית, אך זה אפשרי. לשם כך צריך להשתמש בשכל, להבין מדוע השאיפה נכונה ולקדם את הרצון עד שיש הזדהות בין ההכרה לרצון. משל לכך – רכבת. הקטר היא ההכרה, והרצון הוא הקרון. אם הקטר (ההכרה) אינו מצליח לדחוף את הקרון (הרצון), עלינו להוסיף עוד עצים (לימוד) על מנת לחזק את הקטר ולעזור לו לקדם את הקרון.

"אם אין יראה אין חכמה" (אבות ג יז). בהתחלה עלינו להשתמש במעט היראה שיש לנו על מנת להתחיל ללמוד ולקבל חכמה, לאחר מכן "ראשית חכמה יראת ד'" (תהילים קיא י), הלימוד מחזק את היראה וכך אט אט גדלה היראה וגדלה החכמה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.