עשרת הדברות – חובה אלוקית

"וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר", - זהו הפסוק המקדים לעשרת הדיברות.

אומר רש"י על הפסוק: "אין 'אלוקים' אלא דיין. וכן הוא אומר 'אלוקים לא תקלל' ותרגומו - דיינא. לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם, מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהן פורענות. יכול אף עשרת הדיברות כן? תלמוד לומר: 'וידבר אלוקים'- דיין להפרע".

רש"י מסביר שעשרת הדברות נאמרו בשם 'אלוקים' דווקא, שהוא שם של דין ומשפט, כדי לומר שעשרת הדיברות הן חובה ודין, ויש עונש למי שעובר עליהן.

אכן, ישנם חלקים בתורה שהם לבחירתו של האדם. רוצה - מקיים, לא רוצה - לא מקיים. ההחלטה היא שלו. הוא חופשי. אם הוא רוצה להתרומם, להתקדש ולהתעלות - הדרך פתוחה בפניו לקיים את אותם חלקים שבתורה, אך לא מכריחים אותו. זה חשבונו של האדם, מה הוא רוצה בחייו. אבל עם זאת, יש דברים שהם חובה. דברים שאם אדם לא עושה הוא ייתן עליהם את הדין. כמו שכתוב במסילת ישרים פרק א': "חובת האדם בעולמו"- ואם הוא לא ממלא את חובתו, - יתן את הדין.

כמובן, שני הדברים האלה אינם מודרניים. כי בעולם המודרני, כלומר המערבי, לא אוהבים חובה. אומרים שחובה זה מציק - רוצים עולם של מילוי הנאה, לא של מילוי חובה. לשיטתם, אין דבר שמחייב. אני מחליט מה לעשות בחיים. או החברה האנושית מחליטה לעצמה. וכן לגבי החלק הראשון, חלק הרשות, אינם מסכימים. הם לא מאמינים בהתרוממות ובקדושה. לא נכון שאדם מתרומם, מתקדש ומתקרב אל ד' אם מקיים דברים מעבר לחובתו הרגילה. אלא, זו חוויה, זו הרגשה, זו התחברות. אבל לא שאדם הולך ומתקדש.

חובה ורשות בתורה

על כל פנים אנו אומרים שיש דברים שהם רשות בתורה, אין חובה על האדם לעשותם. למשל, לגור בירושלים, זה לא חובה, מותר לגור בתל-אביב. אך יש בכך מעלה גדולה ומצווה, שאדם יכול לקיים.

עוד דוגמא לדבר שאינו חובה: "הנעלבין ואינם עולבים  שומעים חרפתם ואינם משיבים - עליהם הכתוב אומר: ואהביו כצאת השמש בגבורתו" (יומא, כ"ג). הפסוק משבח את אותם אנשים שנעלבים, אך אינם מגיבים לעולב בהם. אך שעל פי הדין, אם מעליבים אדם - מותר לו להעליב בחזרה. אומר ספר החינוך, במצווה של"ח: התורה לא ציותה על בן אדם שיהיה 'כאבן שאין לה הופכין', שלא יגיב להקנטות. אבל עם זאת, הוא לא חייב להגיב. הוא יכול לבחור להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים. לבחור בחלק הרשות, במדרגה הגבוהה יותר.

עוד דוגמא לדבר, שמביא ה'אור שמח', בתחילת הלכות תלמוד תורה: האם אדם חייב ללמוד בישיבה? לא. זה לא כתוב בשום מקום. אמנם אדם חייב לקבוע עיתים לתורה, אך כמה חייב? פסוק אחד, בבוקר ואחד בלילה. אבל כמובן- כל המרבה הרי זה משובח. התורה לא מכריחה ללמוד תורה, אבל כל התורה מלאה בדברים שמלהיבים, מאמצים, ומחזקים את האדם ללמוד תורה. אבל עם זאת, אדם לא חייב. הוא חייב רק לקבוע עיתים, ביום ובלילה. אבל אדם שבוחר כן ללמוד הרבה ולעסוק בתורה - הוא מתקדש. לומד שעה ביום, עשר שעות, עשר שנים, עשרים שנה, לומד ולומד, וזוכה להתקדשות והתעלות. אבל אי אפשר להכריח. לא כל אחד בנוי לעשות מעבר לחובתו הרגילה. לא בנוי גופנית, וגם לא בנוי נפשית.  

בספר מסילת ישרים, הפרקים הראשונים, עד פרק י"ב, הם חובתו של כל אדם - זהירות, זריזות ונקיות. מפרק י"ג והלאה - זה תחום הרשות, תחום ההתעלות הגבוהה יותר, שתלויה ברצון האדם ובהתנדבותו.

אם כן, ככה התורה מחולקת: דברים שהם חובה גמורה, חובתו של האדם בעולמו, ודברים שתלויים בנדבת נפשו של האדם. עשרת הדברות זה חובה, זה לא לבחירתו של האדם. ועשרת הדברות זה כולל את כל התורה כולה.

כל התורה כולה היא פירוט של עשרת הדיברות

בסוף פרשת משפטים אומרת התורה: "ויאמר ד' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה" (שמות כ"ד י"ב). אומר רש"י: "את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם - כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד, לכל דבור ודבור מצות התלויות בו".

עשרת הדברות כוללות בתוכן את כל תרי"ג מצוות. רבינו סעדיה גאון סידר ופירט את כל תרי"ג מצות על סדר עשרת הדיברות. כל אחת מעשרת הדיברות כוללת מצוות רבות בתוכה. עשרת הדברות - הן תמצית כל התורה כולה. עד כדי כך, שהמינים אמרו: רק עשרת הדברות מהשמיים, כל השאר זה המצאות על גבי הדיברות.

אנו אומרים - אלו לא המצאות, אלא זה מתפצל ומתפרט מתוכן. עשרת הדברות זה החלק המיוחד, כי ניתנו בלוחות, מן השמיים, והם תמצית כל התורה כולה. ויתר על כן - יש תמצית אף לעשרת הדברות. מהי התמצית? אומר הפסוק: "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה”. רש”י: "מלמד שאמר הקב"ה, עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן". במילה אחת אמר הקב"ה את כל עשרת הדברות. כלומר, כל עשרת הדברות, התמצית שלהם היא הדיברה הראשונה: "אנוכי ה' אלוקיך". זו תמצית עשרת הדברות, שהן תמצית כל התורה כולה.

נלמד מכאן, שהתורה היא לא אוסף של פרטים. באוסף של פרטים אדם הולך לאיבוד. וגם אינו אוהב זאת, ולא מתחבר. אבל התורה היא לא כך, היא לא אוסף של פרטים, אלא כלל אחד גדול.

כמו שמסופר על אונקלוס, שלפני שהתגייר, העלה באוב את בלעם, את טיטוס ואת אותו האיש. אמר אחד מהם: 'מילייהו נפישין'- הדברים שלהם מרובים. כלומר לעם ישראל יש כל כך הרבה מצוות, איך תעמוד בזה אם תתגייר? זו התפיסה הגויית, שרואה עוד פרט ועוד פרט בצורה מפורדת, ואם כך – קורסים מעומס. אך אנו אומרים - לא, כל תרי"ג מצוות הם כלל אחד, הם עשר, עשרת הדיברות. וכן כל עשרת הדברות הם הדיברה הראשונה, וכל הדברה הראשונה מסתכמת במילה אחת: "אנוכי". זו המילה הראשונה. זה יסוד כל התורה כולה.

"אנכי" – שורש התורה והעולם

תרי"ג מצוות, יש אלפי אותיות, אבל יש אמירה אחת בכל התורה כולה. כמו שיש ספר, שאומר המון דברים, אבל שואלים - מה הוא אומר במילה אחת? מה הנקודה? מה ה'וורט' של הספר הזה?

"אנוכי ה' אלוקיך", "אנוכי"- זה התוכן של כל התורה כולה, וזה מתפצל באופנים שונים. ואמנם לא כל אחד יכול לומר 'אנוכי'. אדם לא יכול לומר 'אני'. יש רק אחד שיכול לומר "אני" - ריבונו של עולם.

כדברי הרמב"ם בתחילת משנה תורה, שהקדוש ברוך הוא ממציא את כל הנמצאים, וכל הנמצאים אינם נמצאים אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא לא המציא את כל הנמצאים, כל הנמצאים אינם יכולים להימצא. אבל אם יעלה על הדעת שכל הנמצאים לא נמצאים, הוא לבדו יכול להימצא. כי כל הנמצאים צריכים לו, והוא לא צריך לנמצאים, ועל זה נאמר: "ה' אלוקים אמת".

לכן בקריאת שמע אומרים: ד' אלוקיכם אמת. ריבונו של עולם הוא באמת קיים, כי הוא יונק את מציאותו מעצמו ולא תלוי בכלום. אבל אדם, נולד מתוך מכלול של גורמים, ומציאותו תלויה בהרבה גורמים. כלומר מציאותו של האדם, האני שלו, מונחים על קרן הצבי. וגם חלק מהאני שלו מורכב ממה שחינכו אותו והחדירו לו מבחוץ. לכן אין אדם מעז לומר אני. הקב"ה הוא היחיד שיכול להגיד אני, "אנכי".

"אנכי" הוא השורש של 'אנכי הד' אלוקיך', והשורש של כל עשרת הדיברות.

על פי העיקרון הזה, נבין שאמונה בד', דבקות בד', הן הבסיס של כל עשרת הדיברות. כי אם 'אנכי ד' אלוקיך'- אז ודאי ש'לא יהיו לך אלוקים אחרים על פני'. וגם ודאי ש'לא תישא את שם '' לשווא', וגם - תשמור את השבת, כי השבת אומרת שד' ברא את העולם, את כל ההוויה, וגם שהוציא אותך ממצרים. ובנוסף לכך זה אומר שצריך לכבד את ההורים, שהם השלוחים של הקב"ה לבריאתך. וכן זה אומר שאם ד' ברא יצורים, אתה לא יכול לקחת מהם את החיים - 'לא תרצח'. וגם את אשתו של האחר אסור לקחת, כי גם אשתו היא החיים, וממילא - 'לא תנאף'. וגם את כספו, כי גם בכך תלויים החיים - 'לא תגנוב'. וגם - 'לא תענה ברעך עד שקר' כי אתה לוקח לו את המעמד, את היושר. וגם - 'לא תחמוד', לקחת את מה שד' חילק לאחר.

זאת אומרת, אם אני מבין את משמעות "אנוכי ד' אלוקיך", אז אני מבין את כל עשרת הדברות, אני מבין את כל התורה כולה. הכל מתומצת בזה. אם האידיאל של אדם הוא להדבק ברבש"ע, הדיברה הראשונה, ממילא יגיע לקיים את כל התורה.

אנכי ד' אלהיך – השגחה פרטית אוהבת 

אי אפשר לכפות אנשים לקיים את ההלכה אם הם לא רוצים, אבל אפשר לגדל את האמונה, את הדבקות בד', את אהבת ד', עד שבסופו של דבר, מ'אנוכי ה' אלוקיך' מגיעים לעשרת הדברות ומשם מגיעים לקיום כל התורה כולה. מתוך אידיאל, מתוך אמונה, מתוך דבקות בד', באופן טבעי זה יזרום, כל עשרת הדיברות וכל תרי"ג מצות.

כל זה, כמו שאמרנו, לא מודרני. כי זה לא מודרני לרצות חובות. חובות זה מצמצם, זה מדכא, זה מעצבן, ויוצר נקיפות מצפון. אומר האדם המודרני - אני רוצה אויר חופשי, אני רוצה להחליט. אדם אוהב להתחבר, להרגיש, אוהב הנאות וחוויות. ופה, נותנים לו רק חובה.

תשובתנו לכך היא: כתוב בתורה: "אנוכי ה' אלוקיך". כלומר- אני האלוקים שלך. יש לי אתך קשר אישי, קשר אוהב, השגחה פרטית, אהבה.

מה אנו אומרים כשאנו קמים בבוקר? "אדון עולם". אדון עולם מתחלק לשני חלקים: "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא"- מעל העולם, לא צריך את העולם. אלוקים, הוא הכל יכול לכלות, אין הוא תלוי בכך. הוא לא צריך אותנו.  הוא מעל הכל, ולפני הכל.

אך החלק השני: "והוא אלי"- 'אלי', שלי פרטי. "וחי גואלי, וצור חבלי בעת צרה"- כשאני בצרה הוא איתי. "והוא ניסי ומנוס לי, מנת כוסי ביום אקרא, בידו אפקיד רוחי, בעת אישן ואעירה"- כשאני הולך לישון אני מפקיד רוחי בידו, והוא מחזיר לי בבוקר. מחזיר לי בהשגחה פרטית את נשמתי האישית. האם התעוררת פעם בבוקר וקיבלת נשמה של מישהו אחר? לא, הקב"ה מסדר זאת תמיד. "בידו אפקיד רוחי, בעת אישן ואעירה, ועם רוחי גוויתי, ה' לי ולא אירא".

לעומת החלק הראשון, העוסק ברוממות ד', כל החלק השני עוסק בקשר האישי עם רבש"ע. כלומר-  יש לי קשר אישי עם רבש"ע, הוא מכיר אותי אישית. יש מיליארדים של בני אדם, והוא מכיר כל אחד אישית. כשרבש"ע איתך, הוא אוהב אותך הכי הרבה. והוא תמיד אתך, אז תמיד הוא אוהב אותך הכי הרבה. אנכי ה' אלוקיך - שלך. זה לא תיאור של אלוקות רחוקה ומנותקת מן העולם, כמו אצל אריסטו, שלשיטתו אין השגחה פרטית. לשיטתו יש השגחה כללית, אבל אלוקים לא מכיר אותך אישית. אתה יכול להתפלל אליו אבל הוא לא שומע. בתורה זה לא ככה, ולכן הריבוי הגדול של חובות לא מרחיק את האדם, אלא מקרבו ומחברו, לקשר עם רבש"ע, לדבקות אלוקית.

אז נכון, זה לא עולם חופשי שכל אחד עושה מה שהוא רוצה, אלא עולם של חובה. אחרת יהיה חורבן, חורבן הפרט, חורבן הכלל, חורבן העולם, חורבן ההוויה. אבל יחד עם זאת, רבש"ע מכיר כל אחד, אוהב כל אחד, מתעניין בכל אחד. יש השגחה פרטית לכל אחד ואחד. "אנוכי ה' אלוקיך".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.