לאחר שבפרשות תרומה-תצוה נצטווינו בפירוט רב כיצד להקים את המשכן, וכיצד צריכים להכין את כלי המשכן ואת בגדי הכהונה - בפרשות ויקהל-פקודי ישנו תיאור מפורט כיצד קיימו בני ישראל את הציווי. בפשט הפסוקים אין כמעט הבדלים בין שני התיאורים, מה שמעורר שאלה מתבקשת, מדוע התורה חוזרת בפירוט רב כל כך על אופן ביצוע הציווי.

אומר על כך הנצי"ב בתחילת פרשתנו (לו, ח):

...אבל האמת נמצא במעשה מעט חידושים שיש ללמוד בהם לשעה ולדורות... וכלל גדול הוא... כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה... וסוד ה' ליראיו, ואין דבר ריק בתורה.

נתבונן בשינוי אחד בפרשתנו, בין לשון התורה בציווי לבין לשונה בתיאור העשייה – שינוי שחוזר על עצמו חמש פעמים בהקשרים שונים.

 בפרשת תרומה נזכר חמש פעמים הביטוי 'אשה אל אחותה', ביחס לחלקים שונים במשכן: יריעות המשכן צריכות להיות חוברות 'אשה אל אחותה'. הלולאות שבכל חוברת יריעות - צריכות להיות מקבילות זו לזו, ובהתאם לכך גם שתי חוברות היריעות מחוברות באמצעות הקרסים אשה אל אחותה. גם בקרשי המשכן נאמר שידות הקרשים צריכות להיות משולבות 'אשה אל אחותה'.

 קודם כל יש להבהיר את משמעות הביטוי הזה. המלבי"ם מבאר (לדוגמה ב'תורה אור' בתחילת חומש ויקרא), שיסוד המילה 'איש' הוא המילה 'יש', שמבטאת מציאות, קיימות, ולכן הוא מוזכר לא רק ביחס לאדם, אלא גם ביחס למלאכים, לבעלי חיים ואף לדוממים, כמו בפרשתנו – כיוון שגם הם נמצאים, קיימים במציאות. על פי זה, הצירוף 'איש אל אחיו', או 'אשה אל אחותה', מורה על כך ששני הדברים מכוונים זה מול זה.

בכל ההקשרים שראינו בפרשת תרומה - כאשר בפרשתנו מתוארת עשיית המשכן, משתמשת התורה בלשון 'אחת אל אחת', ולא בלשון 'אשה אל אחותה'! מדוע?

אומר הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' (לו, י ו יב): בפרשת תרומה, הציווי מתייחס גם להקמת המשכן, ושם היה נצרך הכיוון של כל החלקים בצורה מדויקת אחד מול האחר. אך פרשתנו מתארת רק את עשיית הדברים, ולכן הם אמורים רק בלשון הכללית 'אחת אל אחת'.

עד כאן דיברנו לגבי הביטוי 'אשה אל אחותה', שכאמור משתנה בפרשתנו לביטוי 'אחת אל אחת'.

אך הביטוי 'איש אל אחיו', מופיע גם בפרשת תרומה וגם בפרשתנו, ביחס לכרובים, שצריכים פניהם להיות 'איש אל אחיו' (כה, כ), וכך אכן עשו אותם (לז, ט). עפ"י דברי הנצי"ב מובן מדוע: מכיוון שבניגוד לחלקי המשכן האחרים שנאמר עליהם 'אשה אל אחותה' – הכרובים לא נעשו משני חלקים שרק בחיבורם הסופי הם צריכים להיות פניהם איש אל אחיו, אלא נעשו מקשה אחת, לכן גם בתיאור עשיית הכרובים בפרשתנו, נאמר עליהם הביטוי 'איש אל אחיו'.

 מה משמעות היות הכרובים מכוונים זה כלפי זה, אם הם לא מתחברים יחד כמו היריעות, הלולאות והקרשים? אומר הנצי"ב – הדבר מלמדנו שד' משגיח על ישראל בעין יפה ובאהבה. נראה להשלים את דבריו גם לצד השני, שכמו שד' משגיח על ישראל ודואג להם באהבתו אותם – כך ישראל מכוונים מעשיהם לעשות רצון ד', ומתאימים את דרכיהם לרצונו.

 על פי זה מובן מה שיישבו חז"ל בבבא בתרא (צט ע"א), את הסתירה שעולה לכאורה מהפסוקים בצורת הכרובים. שכן בפרשיות המשכן נאמר שהכרובים היו פונים 'איש אל אחיו', ואילו בדברי הימים (ב ג, יג) נאמר שפניהם לבית, דהיינו שפניהם מכוונים אל האולם. מיישבת הגמ' – בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, פניהם איש אל אחיו, ובזמן שאין עושים רצונו של מקום – פניהם אל הבית. לפי מה שהתבאר מובן מדוע הביטוי 'איש אל אחיו' מתאים דווקא לזמן שבו ישראל עושים רצונו של מקום, שכן אז הם כביכול פונים אל ד', וגם ד' פונה אז אליהם להיטיב להם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.