פרשת 'תרומה' נפתחת ברשימה מפורטת של החומרים הדרושים למלאכת המשכן. בתחילתה מנויות בזו אחר זו, שלוש מתכות: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות כה, ג).
בראש הרשימה – הזהב, שהוא החומר החשוב ביותר, אחריו הכסף, ואחריו הנחושת, הפחותה משניהם. כך עולה מדברי חז"ל במדרשים שונים (על חומרי המשכן, וגם ביחס לחלום הפסל שחלם נבוכדנצר (דניאל ב, לב-לג), שהיה עשוי מחומרים אלו ומחומרים נוספים), ומדברי ראב"ע ומפרשים נוספים שביארו ששלוש מתכות אלה מנויות לפי חשיבותן. זו גם המשמעות הפשוטה העולה מפסוקים נוספים, כמו לדוגמה: (ישעיהו ס, יז): "תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל...".
ההדרגה לפי הערך של המתכות הללו, ניכרת במשכן. כל הכלים הפנימיים שבתוך המשכן – הארון, השולחן, המנורה, מזבח הזהב ועוד – נעשו מזהב ממש, או שהיו מצופים בזהב; הכסף שימש לאדני המשכן ולְוָוִים לעמודיו; ואילו הנחושת הייתה המתכת הנפוצה בכל חצר המשכן, החל במזבח וכלה באדנים וביתדות העמודים שלה, שהיו כולם עשויים מנחושת.
כאשר מתבוננים במשמעות הלשונית של שמות החומרים הללו, מבינים יותר גם את סיבת ההדרגה הזו, ואת המשמעות המיוחדת של כל אחד מהם:
המהר"ל מתייחס לכסף ולזהב ב'נתיב העושר', מכיוון שבדרך כלל בהם ניכר עושרו של אדם, והוא מבאר שם את משמעות שמותיהם בהתאם למהותם:
השם 'זהב', הוא הרכבה של שתי מילים: 'זה הב', והוא מורה על דבר שרצוי מצד עצמו, האדם רוצה אותו מחמת יופיו, להשתמש בו לייפות ולפאר חפצים שונים.
לעומת זאת הכסף, מלשון 'לכסוף', לא מבטא את הדבר הרצוי לכשלעצמו, אלא את נטיית אהבת הממון והעושר, שדוחפת את האדם לאסוף עוד ועוד ממון. במילים אחרות – הזהב הוא התכלית המבוקשת, והכסף הוא האמצעי.
מה מייחד את הנחושת ומה משמעות שמה?[1]
במקומות רבים ניכר שלעומת הזהב והכסף שהם 'צמד' חומרים שנזכרים פעמים רבות יחד, ומורים על עושר כדברי המהר"ל - הנחושת נזכרת פעמים רבות יחד עם הברזל. לדוגמה: "כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כב); "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט). מתכות אלו פשוטות ומצויות יותר מכסף וזהב, ונחשבות פחות יפות מהן, אך הן הרבה יותר חזקות ושימושיות. לכן שריון עשוי מנחושת (כמו השריון של גלית) וכלי מלחמה עשויים מברזל (כמו 'רכב ברזל').
רש"י מביא בפרשתנו, בפירושו לפסוק "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ (את המזבח) נְחֹשֶׁת" (שמות כז, ב), פסוק נוסף שנזכרים בו נחושת וברזל יחד, ובו ניכרת תכונת החוזק והקושי שלהן - "מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה." (ישעיהו מח, ד), וקושר אותו לטעם ציפוי המזבח בנחושת: "לכפר על עזות מצח". משמעות זו מצויה בלשוננו במילה 'נחישות' בשימושיה השונים.
המהר"ל מבאר במקומות רבים שנחושת מורה על קושי ועזות, ומוסיף (ב'נר מצוה' חלק א, ביחס למלכות יוון) שעזות זו מביאה לידי זריזות:
'והמלכות הג' ראה אותו נחושת, על ידי שהיה עז וזריז לילך ולכבוש ארצות למרחוק. ולכך מלכותו שהיה תקיף ועז כמו נחושת, שהוא עז, וקראו אותו נמר, שהוא עז פנים'.
לפי דרך זו, ניתן להציע לבאר את השורש נ'ח'ש', שהוא מורכב מצירוף נ'ח' וח'ש' – נ'ח' מבטא את העזות, הקושי והתקיפות, שכן הם גורמים למנוחה הקבועה, וח'ש' מבטא את הזריזות שמתאפשרת על ידי תכונות אלו.
הערה לסיום – התמקדנו בנחושת ולא בברזל, שלא נזכר בפרשתנו. מדוע לא? הרי כאמור הוא דומה לנחושת ופעמים רבות נזכר עמה, והיינו מצפים שגם כאן לא יפקד מקומו!
המהר"ל מבחין בין קושי הנחושת, שמורה על עזות, לבין קושי הברזל שמשמש להשחתה. נראה שזו הסיבה שלא רק שלא היה ברזל בכלי מהמשכן, אלא אפילו לא השתמשו בו במלאכת המשכן, כמו שנאמר בספר דברים ביחס למזבח (דברים כז, ה), וכפי שמתואר בספר מלכים (א, ו) "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ".
[1] כמובן שיש קשר בינה לבין הנחש, וכן לפעולת הניחוש, ועסקו בכך מפרשים רבים, אך לא נרחיב כאן בקשר זה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
