בפרשת 'ויקהל', משה אומר לבני ישראל "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'..." (שמות לה, ה), כפי שאמר לו ד' בתחילת פרשת 'תרומה': "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב). בהמשך הפרשה מתוארת גם הנתינה בפועל: "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ..."; "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם...". הנדבה היא ביטוי של רצון טוב, עשיית טוב מתוך רצון חופשי לעשות טוב, כפי שמבאר רש"י (בשמות כה, ב). לפי זה, נראה ש'לב' מבטא את מקור התעוררות רצונו של האדם. ניתן להביא לכך ראיה כבר מחומש 'בראשית', שם רואים שהיצר מקומו בלב: "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (שם ח, כא. וכעין זה לפני כן, שם ו, ה);). גם בתחילת חומש 'שמות', משמעות הכבדת הלב של פרעה ושל עבדיו היא אי-הרצון לשחרר את ישראל. גם את מצוות "ואהבת... בכל לבבך", דרשו חז"ל על היצרים (ברכות נד ע"א).
אך בפרשות הקודמות, וכן בפרשתנו, רואים שהלב הוא גם מקום החכמה, שכן מתבאר בפסוקים: "...תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" (שמות כח, ג); "...וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות לא, ו); "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ..." (שמות לה, י). האם אין הדברים סותרים? ובכלל, מה מוסיף לנו הייחוס של הנדבה והחכמה ללב, מדוע אין די בתיאור האנשים כנדיבים וחכמים?
הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ח"א פל"ט) אמר ש'לב' הוא 'שם משתתף' (משותף), שמורה לפעמים על המחשבה, לפעמים על הרצון, לפעמים על העצה, ולפעמים, כמובן, על האבר 'לב'. הרמב"ם מבאר שבאבר זה נמצא בסיס החיים, ומסיים הרמב"ם: "מאמר ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, פירושו אצלי בכל כחות לבך, כלומר כחות הגוף כלם, כי התחלות הכל מן הלב, והעניין שתשים תכלית פעולתך כלם השגתו". באופן דומה מסביר רש"י את הפסוק "קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם" (שמות טו, ח), שפירושו 'בחוזק הים, ודרך המקראות לדבר כן, "עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד יא); "בְּלֵב הָאֵלָה" (שמואל ב יח, יד), לשון עקרו ותקפו של דבר'.
לבו של האדם, אם כן, הוא עיקרו ותקפו. עפ"י זה מסבירים המפרשים, שבנדבה למשכן לא היה די בכך שמעשה התרומה יהיה נדבה, אלא שייעשה מתוך רצון גמור, 'מכל הלב'. וכפי שאומר ריה"ל בספר הכוזרי, שהיה זה אחד משני 'עמודי התורה' שהוצרכו להקמת המשכן (ג, כג): 'והשני שתהיה מקובלת בלב נאמן מהקהל. והמשכן היה ממצות האלקים והיה מעשהו מכל הקהל, כמו שנאמר: "כל איש אשר ידבנו לבו", בתכלית החפץ והרצון...'.
גם החכמה איך להכין את הכלים, הייתה חכמה מיוחדת, שהתחילה מהלב, כפי שמבאר הרמב"ן (שמות לה, כא): 'כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שיאמן בהם ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן ויגבה לבו בדרכי השם לבוא לפני משה לאמר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר'. הנצי"ב מדגיש שחכמת הלב התבטאה בביטחון אישי של כל אחד מעושי מלאכת המשכן, שיצליח לעשות מה שצריך, למרות שלא למד את המלאכה מאיש.
המלבי"ם מסביר באופן מיוחד עד כמה עיקרית הייתה נדבת הלב, לעומת הנדבה בפועל. הפסוק המסכם את נדבת ישראל הוא "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה, הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'" (כט, לה). המלבי"ם מבאר, שכוונת הפסוק לומר שעיקר מה שהביאו בני ישראל לד', לא היה הנדבה בפועל למשכן, אלא האנשים, שלבם נדב אותם להביא כל מה שצריך בשביל המשכן, אף שבפועל היו עניים ולא הביאו כלום – 'האיש הזה והאשה הזאת היו עקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאלו ישראל מביאים אותה אליו באשר זכו שימצא ביניהם ישרים וצדיקים כאלה', 'כי כל לבבות דורש ה''.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
