בפרשת 'תרומה' מפורטות תבנית המשכן ותבנית רוב כליו.
שמותיהם של חלקי המשכן ושל אחדים מכליו הינם בעלי משמעות כללית, שאינה ייחודית לתפקידיהם, וחלקם הם שמות שייחודיים למשכן. ננסה להתבונן בקצרה, בחלק משמות מרכיבי המשכן וכליו, על סדר הפרשה, ועל הקשר בין שמותם למהותם ולתפקידיהם במשכן:
שם העצם 'ארון' אינו ייחודי לארון שהיה במשכן: בפסוק האחרון בספר בראשית, נזכר שיוסף, אחרי מותו הושם בארון. בשבת שעברה קראנו בהפטרת 'פרשת שקלים' (מלכים ב יב, יא), על ארון ששמו בו כסף. המשמעות שיש לכל הארונות, לכאורה, היא היותם מקום אחסון, ששמים בתוכם דבר מה כדי לשמור עליו. האם יש קשר בין השורש הלשוני של המילה 'ארון', לבין תפקיד זה?
בירושלמי (ברכות ד, ה) מובאת מחלוקת בין האמוראים בדבר השם ארון. "ר' חייא רובא ור' ינאי: חד אמר שמשם אורה יוצאה לעולם וחרנה אמר שמשם ארירה יוצאה לעולם". [המהר"ל מבאר בכמה מקומות כדברי רבי חייא רובא, שהארון נקרא כך על שם האור: "אבל בקודש הקדשים היה התורה והארון שהיא האור עצמו. ולכך נקרא ארון מלשון אור, שהתורה היא האור' (חידושי אגדות לשבת כא ע"ב. וכעי"ז ב'נר מצוה', חלק ב – ענייני חנוכה, ד"ה 'ודבר זה')]. בביאורים אלה יש חידוש שכן הם נוגעים לכאורה רק לארון שהיה במשכן ובמקדש, ולא לשאר הארונות. ייתכן שפירושים אלה הם בדרך הדרש ולא בדרך הפשט. אך אולי ניתן לומר שהשם המקורי הוא שם הארון ששימש במשכן לשימת העדות בתוכו, וממנו נלקח השם 'ארון' לבטא מקום אחסון בכלל.
שם העצם 'כפורת' ייחודי לכפורת הארון שבמשכן, אך השורש כ'פ'ר' מצוי בכמה הקשרים במקומות רבים בתנ"ך. הרחבנו במשמעות שורש זה בדברינו בפרשת האזינו.
כאן נציין בקצרה שישנן שתי דרכים אצל המפרשים, ביחס בין שם העצם 'כפורת' לשם הפעולה 'כפרה':
הדרך הפשוטה של המפרשים היא שמשמעות כ'פ'ר' היא לשון כיסוי, והכפורת נקראת כך כי תפקידה לכסות את הארון, וכל כפרת חטא נקראת 'כפרה' משום שהיא כביכול מכסה את החטא.
אך במדרש תנחומא (פרשת ויקהל אות י) מתבאר בדרך הפוכה. המשמעות היסודית של השורש כ'פ'ר' היא של כפרת החטא, ולכן נקראת כך הכפורת: "למה נקרא שמה כפרת - שהיתה מכפרת על ישראל".
בדומה לארון, גם השם 'שולחן' נמצא בתנ"ך לא רק ככלי מקודש אלא גם בהקשר של חול; כמה פעמים נזכר 'שלחן המלך', וכן אצל אנשים פשוטים נזכר שולחן. בכל המקומות השולחן משמש לאכילה עליו.
בדומה לכפורת, נראה ברור השורש של שולחן - אותיות ש'ל'ח'. אך כאן קשה יותר להבין, מה הקשר בין משמעות השולחן לשורש זה.
רבנו בחיי שואל מה תפקיד השולחן, ומתוך תשובתו מתבארת גם משמעות שמו:
"'על דרך הפשט הוצרך השלחן בבית ה' בלחם אשר עליו להיות שרש דבר שתחול הברכה בו, והלחם אשר עליו היה נאכל לכהנים משרתי המקדש, והיה מספיק לרבים מהם מעט ממנו, וכענין שאמרו רז"ל: (יומא לט א) כל כהן שהיה מגיעו כפול היה שבע, ועל כן נקרא "שלחן" שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלחת בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם".
אך גם כאן יש לשאול מדוע שולחנות אחרים נקראים גם הם בשם זה? כאן ניתן לומר, נוסף לדרכים שהצענו קודם בארון, שכיוון שמקור ברכת המזון והשובע מגיע מהשולחן, נקראים כל מקומות אכילת המזון המבורך על ידו, בשמו.
כמבואר בפסוקים וכפי שניכר בשם 'מנורה', המנורה היא כלי שייעודו הנרות ששמים בו.
הרש"ר הירש מבאר (כדרכו בביאור שורשים רבים בלשון הקדש) שיש קשר בין השורשים: י'ר'ע', כ'ר'ע', ג'ר'ע', שכולם משמעותם מיעוט וצמצום: ג'ר'ע' – מיעוט המספר. כ'ר'ע' – מיעוט הגובה. י'ר'ע' – מיעוט המרחב. לכן המילה 'יריעה' לא מציינות 'שטיח' או פיסת בד בשטח כלשהו, אלא דווקא יריעות אהל, שבאות לצמצם ולהגביל מקום מסוים מהמרחב שבסביבתו.
מעט מפתיע לגלות שמלבד מקום אחד בספר יחזקאל, לא נזכרים בתנ"ך קרשים שאינם קרשי המשכן.
האותיות ק'ר' משותפות למילים 'קורה' (כמו בפסוק "קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים" (שיר השירים א, יז), שבאמת דרשו אותו חז"ל ביחס לקרשי המשכן) ו'קיר' ו'קרת' (תקרה), שמשמשות כולן ליצירת מחיצות חזקות ואטומות של בתים. הרש"ר הירש אומר שק'ר'ש' קרוב בעניינו לשורשים ג'ר'ש' וי'ר'ש', שכן 'הוא מורה במיוחד על מחיצת קרשים, ה"מגרשת" ו"מורישה" את מי שאין לו זכות וחזקה על המקום ומפנה אותו לבעל הזכות. הקרשים "פינו מקום" למשכן.
יש להעיר שאור החיים הקדוש אומר בדרך רמז, שהקרשים הינם קשרים, "אין קרשים אלא קשרים שבאמצעותו יתקשרו ויתיחדו כל בחינות הקדושה עליונים ותחתונים".
גם הפרכת ייחודית למשכן (כפי שמציינים הראב"ע וה'כתב והקבלה'), אך שורשה – פ'ר'כ' – מצוי בהקשר נוסף: עבודת פרך מציינת עבודה קשה במיוחד המוטלת על העבד, כפי שמסופר בפרשת שמות "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג) וכפי שבפרשת בהר (ויקרא כה, מג ו מו) נאסר לנהוג בעבד עברי: "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". אך יש לעיין מה הקשר בין הפרוכת, שעניינה מחיצה והפסקה, כמפורש בפסוק (כו, לג) שתפקידה להבדיל בין הקודש ובין קודש הקודשים – לבין משמעות קושי העבודה שמציינת המילה 'פרך'.
שתי דרכים במפרשים:
מפרשים רבים מבארים שעבודת פרך היא עבודה ש'מפרכת ומשברת את הגוף', ומביאים סימוכין למשמעות זו מלשון חז"ל בכמה מקומות, ש'מפרכין קטניות', וכן מתרגום אונקלוס ל'גרש כרמל'. ע"פ הבנה זו מבאר רבנו מיוחס שהפרוכת נקראת כן 'על שם שנגללת ונפרכת'. יש בכך חידוש, שכן אף אם הפרוכת יכולה הייתה להיגלל ולהתקפל[1] – אין זה לכאורה תפקידה העיקרי, אם כן מדוע היא נקראת כך? אולי ניתן לבאר לפי דרך זו, שהיא נקראת כך משום הפעמים שהיו גוללים אותה, שכן הייתה לכך חשיבות מיוחדת, כפי שאומרת הגמ' ביומא נד.: "אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה".
אך ר' שלמה פפנהיים, ובעקבותיו 'הכתב והקבלה', מבארים את עבודת הפרך דווקא על פי הפרכת: לדבריהם, שורש פ'ר'כ' עניינו הפסקת דבר מה בשביל להתחיל דבר אחר, ומובן מאד מדוע נקראת הפרכת בשם זה. ועבודת פרך, הקושי שבה לא היה קושי פיזי אלא קושי נפשי, שהיו מפסיקים אותם מעבודה אחת ומעבידים אותם בעבודה אחרת, ויש בזה עינוי נפשי גדול, שלא מסיימים את העבודה שהתחילו בה.
ואולי ניתן לבאר בפשטות, עפ"י הביאור הפשוט שעבודת פרך מציינת עבודה שמשברת את הגוף – שפ'ר'כ' עניינו חילוק דבר אחד לשניים, וכמו שעבודת פרך שוברת את הגוף האחד – כך הפרוכת 'שוברת' ומחלקת את המשכן האחד לשני חלקים, קודש הקודשים והקודש.
רש"י (כו, לו) מבאר את עניינו ושורשו של המסך: "וילון שהוא מסך כנגד הפתח, כמו (איוב א י) שכת בעדו, לשון מגן". מפרשים אחרים מביאים דוגמאות אחרות ששורש ס'כ' משמש להגנה, כמו שניכר במילים סוכה וסכך. כבר בפרשתנו (מ, ג), נאמר "וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת". [ויל"ע מדוע רש"י הביא ממרחק לחמו, פסוק באיוב, שגם הוא לא נכתב בדיוק באותו אופן, אלא בחילוף ס' בשין שמאלית.]
שורש השם 'מזבח' הוא כמובן ז'ב'ח', ומתאים מאוד שם זה לתפקידו של המזבח, להקריב ולזבוח עליו קרבנות שונים.
יש להעיר שבדרך רמז דרשו חז"ל את המזבח בדרך נוטריקון, על שם הטובות הנמשכות על ידו לעם ישראל: 'מחילה, זכות, ברכה, חיים'.
שם העצם 'חצר' אינו ייחודי לחצר המשכן, ונראה ששורשו קשור למילה 'חוץ', שכן החצר היא המקום החיצוני למקום העיקרי – כך בחצר הבית, שהבית הוא עיקר המגורים והחצר חיצונית ושולית ביחס אליו, וכך גם במשכן, המשכן עצמו הוא העיקר, והחצר נמצאת מסביבו, מחוצה לו.
כמובן שיש מקום להרחיב בשמות חלקים נוספים שהיו במשכן, אך קצרה היריעה... נציין רק מילים שיש לעיין במשמעותן: עדות (שניתנה בארון); כרובים; בדים; חלקי המנורה השונים: גביע, כפתור, פרח, קנה, נר. חלקי השולחן – זר, מסגרת, קסות, מנקיות, ועוד רבים.
[1] נראה שהפירוך אינו שבירה לכמה חלקים נפרדים, אלא יותר כעין כיפוף וקיפול מהצורה הישרה. ויש לעיין כיצד בדיוק מפרכין את הקטניות..
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
