הכינוי הנפוץ לעם ישראל, בתורה בכלל ובתחילת ספר שמות בפרט, הוא 'בני ישראל', ועם זאת, הקב"ה אומר למשה שכאשר יבוא אל פרעה בדרישה לשחרר את העם, יאמר לו בשם ד': "שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי" (ד, כג), ו"כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי" (ז, כו), וכיו"ב. נראה שהסיבה שד' מכנה אותם בכינויים אלה – ולא רק בכינוי 'בני ישראל', שדי בו כדי להבהיר לפרעה במי מדובר – היא כדי לבאר לו מדוע ד' מצווה עליו לשחררם: מכיוון שבני ישראל הם בניו של מקום, הם עמו, לכן הוא מוציא אותם ממצרים ולוקח אותם אליו.
אך פעם אחת בפרשת 'וארא', כאשר ד' מדבר עם משה, הוא מקדים תיאור נוסף לבני ישראל: "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (ז, ד). גם בפרשת 'בא', לאחר תיאור יציאת בני ישראל ממצרים, אומרת התורה פסוק שהוא מעין תיארוך וסיכום של היציאה, ולמרבה הפלא נזכר בו רק כינוי זה: "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, מא).
מה משמעות תואר זה לבני ישראל, שהם צבא ד'? ואם נדייק בכינוי – בנ"י הם לא רק צבא ד', בלשון יחיד, אלא הם צבאותיו, ואפילו כל צבאותיו!
בלשוננו כיום, צבא משמעו ריכוז של חיילים, שנועד להילחם בצבאות ובעמים אחרים – בין אם לצורכי הגנה ובין אם לצורכי התקפה. משמעות זו נפוצה גם בתנ"ך, כמובן. אך בתנ"ך אנו פוגשים גם צבאות בעלי תפקידים אחרים.
הצבאות הראשונים המוזכר בתורה, הם צבאות השמים והארץ, הנזכרים בפרשת 'בראשית': "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א). נמצאנו למדים שיש 'צבא השמים' ו'צבא הארץ'. יעוין במפרשים (ראב"ע, רמב"ן ועוד) את מי ואת מה כולל כל אחד מהצבאות האלה.
גם בספר 'במדבר' אנחנו פוגשים צבא שאינו עסוק כלל במלחמה: בפרשות 'נשא' ובהעלותך, אנו למדים שהלויים העובדים במשכן נקראים 'צבא' על שם תפקידם הייחודי בעבודת ד'.
מה משותף לכל הצבאות הללו?
'הכתב והקבלה' בפרשתנו (יב, מא) מגדיר מהו צבא: 'אמנם צבא הונח עליהם ע"ש התאחדותם והתחברותם זה עם זה בחפץ לבם וברצון נפשם להיות מקובצים בעשיית דבר כאיש אחד חברים'.
בהמשך דבריו, מבאר הכוה"ק שאותיות 'צב' מורות על חיבור והצטרפות דברים יחד, כמו במילה
"הַצְּבָתִים" בדברי בעז (רות ב, טז), שעניינה אגודת שיבולים. אמנם, בניגוד לצירוף המוחשי של השיבולים יחד ב'צבת' – החיבור של החיילים בצבא הוא ברצון המשותף לכולם לעשיית דבר אחד יחד. כעין זה מתבאר בדברי ר' אברהם בן הרמב"ם בפרשת 'בראשית' ביחס לצבאות השמים והארץ, שכתב שם: 'שכל הנמצאים בהיותם משועבדים לחפצו יתעלה ולרצונו, הם צבאותיו כצבאות המלך המוכנים המשועבדים לרצונו וחפצו'. ומובן לפי זה גם מדוע צבא הלויים נקרא צבא, שכן הם יחד עושים את עבודת המשכן.
לפי זה, היות ישראל 'צבא ד', מלמד על היותם מיוחדים ביתר שאת מכל הברואים לעשות יחד את רצון ד', שמאחד אותם.
עם זאת, בפסוקים מבואר, שמלבד שעם ישראל נקרא צבא ד' – הוא עצמו מורכב מצבאות. כך לדוגמה בפרשתנו, פרשת 'בא', נאמר "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יב, יז). וכעין זה במקומות נוספים. אולי לכן גם עם ישראל נקרא 'צבאות ד', ולא 'צבא ד'. מי הם אפוא הצבאות הללו?
רש"י (בשמות ו, כו) מפרש ש'על צבאותם' הכוונה 'כל צבאם לשבטיהם'. כעין זה מבואר גם בפסיקתא בפרשתנו (יב, נא), שיצאו לצבאותם פירושו 'למשפחותם לדגליהם'. דהיינו - כמו שצבא גדול מורכב מחֵילות רבים, מעין צבאות קטנים, שכל אחד מופקד על תפקיד מיוחד – כך רצון ד' הכללי שעם ישראל מאוגד סביבו, מתגלה על ידי השבטים השונים, שכל אחד מרוכז סביב הדגל שלו, העניין המיוחד שהוא נועד לפעול בו, וכולם מאוחדים לעשות יחד את רצון ד'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
