פרשת משפטים נפתחת בדיני עבד עברי: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב). הביטוי 'יצא לחפשי', נשמע לנו מובן, אולי כי הוא שגור בלשוננו גם כיום, אך כאשר מתבוננים בו מבחינה לשונית, רואים שאינו פשוט כלל:

המילה 'חופש', שלא נזכרה עד כה בתורה, ונזכרת בפרשתנו ארבע פעמים, מתארת מצב של חירות (מילה זו אינה נזכרת בתנ"ך), ללא שעבודים וחובות מעיקים. אפשר לומר ש'חופש' הוא ממש היפוכה של 'עבדות', כפי שנאמר במשלי: "עֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו" (משלי ג, יט).

האות י' שבמילה 'חופשי', נוספת ל'שם העצם' המופשט 'חופש'. לכאורה, תפקידה הוא לתאר את העבד. תוספת זו מצויה בשמות תואר, המתלווים לנושא המשפט או למושאו. זה תפקידה של ה-י' הנוספת לדוגמה במילים: חיצוני, פנימי, קדמוני, וכן להפיכת 'שם מספר', כגון שלוש, ל'מספר סודר' - 'שלישי', ארבע ל'רביעי' וכיו"ב. בלשון המפרשים נקראת ה-י' הנוספת: 'יו"ד היחס'. ואכן, אונקלוס מתרגם את הביטוי 'יצא לחפשי' בפסוקנו – 'יפוק לבר חורין'.

לפי הבנה זו, לכאורה האות ל' במילה 'לחפשי' מיותרת, שכן גם בלעדיה הפסוק מתאר את עובדת היות העבד חופשי. ואכן במקומות רבים אחרים בתנ"ך, נאמר שעבד יוצא 'חופשי', בלי ל': בפרשת ראה, בדיני הענקה לעבד בצאתו מרשות אדוניו, נאמר שלוש פעמים על שחרור העבד, שהוא משולח חופשי, ללא האות ל' (דברים טו, פסוקים יב, יג ויח). כך נאמר גם חמש פעמים בירמיהו, בפרק העוסק בשילוח העבדים (פרק לד).

נשאלת השאלה, אם כן, מדוע נוספת בפסוקנו, האות ל' לפני המילה 'חופשי'?

שאלה זו נשאלת גם בשני פסוקים נוספים בתנ"ך שנאמר בהם 'לחפשי' – שניהם בהמשך פרקנו: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ:" (שמות כא, כו-כז).

כמה מפרשים אומרים שה-ל' הזאת היא 'אות יתירה', כמו שמצינו בפסוק בדברי הימים, שעוסק בבני דוד, שבו נאמר: "הַשְּׁלִשִׁי לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה", אף שהכוונה ברורה שם שאבשלום היה הבן השלישי של דוד, וכאילו נאמר 'השלישי אבשלום'. (ראב"ע, חזקוני, רא"ם)

  רש"י מבאר במילה אחת קצרה את המילה 'לחפשי': 'לחירות'. במבט ראשון, היינו חושבים שרש"י בא רק לפרש מהו חופש, שכן כאמור זו הפעם הראשונה שהמילה 'חופש' נזכרת בתורה. אך אם נדייק, נראה שיש בדבריו חידוש נוסף: רש"י היה יכול לומר 'בן חורין', וכנראה כך היה מפרש אם היה כתוב בפסוק 'חפשי' ללא ל'. אך רש"י מפרש 'לחפשי – לחירות', דהיינו: פירוש המילה חופשי הוא חירות, ולא 'בן חורין' או 'חירותי'! ואכן, הרא"ם מדקדק כך בדברי רש"י, ומסביר כיצד מתבארת המילה 'לחפשי' לפי דרכו:

"כאילו אמר 'לחופש', בלא יו"ד, והיו"ד נוסף כיו"ד "בְּנִי אֲתֹנוֹ" (בראשית מט, יא), כי לא יתכן לפרשו ביו"ד, כי אז יהיה פירושו שיצא לבן חורין, ואין יציאתו לבן חורין, אלא לחירות."

בדוגמה של "בְּנִי אֲתֹנוֹ" שמביא רא"ם, כתב רש"י במפורש שיו"ד זו היא יו"ד יתירה, וז"ל שם:

"אסרי – כמו אוסר", דוגמתו: "מקימי מעפר דל" (תהלים קיג ז), "היושבי בשמים" (שם קכג א), וכן "בני אתונו" כעניין זה.

לכאורה, אין כל כך הבדל, מה זה משנה, או שהל' יתירה או שהיו"ד יתירה. אך הרא"ם מסביר מדוע בחר רש"י לבאר את  הביטוי 'יצא לחפשי' במובן של יציאה לחירות, ולא של יציאה כשהוא בן חורין:

"והרב בחר שיהיה היו"ד נוסף, יותר ממה שיהיה הלמ"ד נוסף, מפני שמלת "יצא" מורה שיצא מעניין לעניין, או ממקום למקום, ופירושו פה שיצא מעניין העבדות לעניין החירות."

הסברו של הרא"ם מתאים לפסוק הראשון בפרשתנו, שבו נאמרה על שחרור עבד לשון 'יציאה', לעומת כל המקורות שהזכרנו לעיל, שבהם נאמרה לשון 'שילוח'. לפי דבריו, כאשר נאמר בהמשך הפרק 'לחפשי ישלחנו' – ייתכן שהמשמעות היא שונה, והל' היא היתירה.

אך דבריו אינם מתאימים לכאורה לאמור בפסוק ה, שם נאמר שעבד שאינו מעוניין להשתחרר אומר: "לא אצא חפשי", בלי ל'. הרי שמצינו, שאף בלשון 'יציאה' נאמר 'חופשי' בלי ל', אף שיציאה זו איננה מעניין לעניין.

נוסף לכך, יש לעיין עדיין, מדוע בניגוד לשאר המקומות בתנ"ך שנאמר 'חופשי' כתיאור העבד, שלוש פעמים נאמר בפרשתנו 'לחופשי', בתוספת ל' - ביחוד אם הדבר משנה את משמעות המילה לחירות ולא לבן חורין, כפי שמבאר רש"י בתחילת הפרשה. בהערה הצענו כיוון לתשובה, בדרך דרש[1].

נחתום בבקשה מתפילת יום כפור קטן, שלשונה מתבססת על פסוקנו:

"ירושלים עירך בנה ועריה מקצה,

אסורים רצוצים פתח ולחפשי הוצא,

וערבה לד' מנחתם כימי עולם ותשוב ותרצה

עוד פנות אל המנחה"

[1] שמא יש לומר, שהדיבור על החירות, שאיננה תואר שמיוחס לאדם, עוסק בחירות רחבה ואמיתית יותר מהחירות המיוחסת אליו, דהיינו היותו בן חורין. חירות זו, היא החירות האמיתית, שאליה יצאו ישראל ממצרים, ב'זמן חירותנו'.

חירות זו פחות מיוחסת לאדם, שכן מצד יחסו הוא צריך דווקא להתנהג בעבדות מסוימת, לקבל עול תורה ומצוות, 'עבדי הם' אומר ד'. אך היא החירות האמיתית, אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

מדגישה התורה בפרשתנו כאן, בשנה הראשונה ליציאת מצרים, הן לגבי עבד עברי בתחילת הפרשה, והן לגבי עבד כנעני היוצא בשן ועין, שהם יוצאים לחירות הישראלית, דהיינו חירות של עבדי ד' בחיי תורה ומצוות, ולא לחופשיות של האדם, שהוא חופשי מכל עבדות, כולל מעבודת ד'. לא כן, חופשיות כזו היא רק 'במתים חפשי', רק כאשר מת אדם, נעשה חופשי מהמצוות.

[אך כאשר אומר העבד 'לא אצא חופשי' – לא נאמר 'לחופשי'. קודם כל, אין צורך בהדגשה זו כיוון שכאן מדובר בשלילת החופש. אך מלבד זאת, ייתכן שנרמז בכך שבאמת גם כאשר הוא עבד לאדונו, אף שיש חסרון בכך שהוא מוסיף אדון לעצמו, כמו שאמרו חז"ל ש'הלך זה וקנה אדון לעצמו' – סוף סוף הוא עדיין שייך לחירות האלוקית, הוא חייב בתורה ומצוות ככל ישראל. רק ביחס לאדונו הוא יכול לבחור אם להיות חופשי ממנו או לא. ובאמת בספר דברים, שם נאמר כל הזמן 'חופשי' – נאמר תמיד 'חופשי מעמך' וכיו"ב.]

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.