בלשון הקדש יש הבדלים רבים בין 'לשון זכר' ל'לשון נקבה': הבדל בצורת המניין; הבדל בצורות היחיד והרבים; הבדל בפעלים המתייחסים להם; הבדל בצורת ייחוס דברים אחרים אליהם; ועוד.

אמנם, הבדל זה קיים לא רק בין זכרים לנקבות, בין גברים לנשים – אלא גם לגבי דברים דוממים ואף מופשטים, שחלקם - משום מה - נחשבים 'זכרים', לעניין הצורה הלשונית הנוהגת בהם; וחלקם נחשבים לעניין זה 'נקבות'.

בדרך כלל ישנה עקביות לגבי המילים, האם הן זכר או נקבה. אך לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, וישנן כמה מילים בלשון הקדש שמשמשות גם כזכר וגם כנקבה. רוב המילים הללו הן מילים שבאמת אין בהן זכר ונקבה 'אמיתיים', כי הם דוממים או מופשטים. רש"י מביא כמה דוגמאות של מילים מסוג זה, בתחילת פרשת וישלח (בראשית לב, ט).

יש לעיין האם יש סיבה לכך שמילים אלו יוצאות מן הכלל, שכן הפשטות של כל המילים, שהן או זכר או נקבה, וצריך להבין מדוע יצאו מילים אלו מן הכלל. ישנם מקומות שבהם שאלה זו מתבקשת במיוחד: כאשר באותו פסוק משתמשים ביחס לאותו דבר גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה – אומר הדבר דרשני. גם כאשר כמעט תמיד משמשת המילה בצורה אחת, זכר או נקבה, ורק במקום אחד או שניים היא משמשת בצורה השניה – יש לעיין מדוע דווקא במקומות אלו היא מתוארת בלשון השניה. וכן כאשר ישנם שני ביטויים זהים, שכל ההבדל ביניהם הוא האם הם נאמרים בלשון זכר או בלשו נקבה – מעורר הדבר להתבונן, מדוע כאן נאמר בלשון זכר וכאן בלשון נקבה.

שתי דוגמאות לכך בפרשתנו. נרחיב באחת, ונשאיר מקום להתבוננות בשניה:

• בציווי על השבת בתחילת פרשתנו, נאמר "ששת ימים תעשה מלאכה". כאן המלאכה נאמרת בלשון נקבה, כפי שאנחנו מכירים אותה בלשוננו, וכפי שמתבקש מצורתה הדקדוקית, שמסיימת באות קמוצה (מנוקדת בקמץ) ולאחריה האות ה, צורה שמתאימה ללשון נקבה.

אך בפרשה שעברה הופיע אותו ביטוי בצורה שונה: "ששת ימים יעשה מלאכה". כאן, למרבה הפלא, נקראת המלאכה בלשון זכר. מה טעם הדבר?

הרצי"ה קוק זצ"ל (בשיחות הרצי"ה לספר שמות, עמ' 380), מסביר את משמעות השינוי הזה, על ידי התבוננות בהקשר השונה של הפרשיה בה נמצא הפסוק:

בפרשת כי תשא, הנושא הוא עדיין הציווי האלוקי למשה רבנו על מלאכת המשכן: הציווי על השבת מופיע בחיתום כל הציווי על עשיית המשכן. לעומת זאת בפרשתנו, הנושא הוא הביצוע בפועל, כאשר משה מקהיל את ישראל ומצוה אותם לעשות את כל מה שהצטוה על עשיית המשכן, וכאן פותח משה רבנו את הדברים בציווי על שמירת השבת.

מבאר הרצי"ה: בפרשת כי תשא, כשעוסקים עדיין בציווי האלוקי הכללי – עסוקים במלאכה מצדה המחשבתי הכללי, אפשר לומר מהות המלאכה, ברעיון שלה, ולזה מתאימה לשון זכר. אך בפרשת ויקהל מדובר על עשיית המלאכה בפועל, ובצד הפרקטי המעשי של המלאכה, משתמשים לגביה בלשון נקבה.

• בדרך כלל, 'חצר' היא בלשון נקבה. אך בייחוס לחצר המשכן אנחנו מוצאים לשון מופלאה בפרשתנו (לה, יז): "את החצר, את עמודיו ואת אדניה". רש"י כאן אומר, גם מילה זו היא מילה שנכון לגביה גם לשון זכר וגם לשון נקבה, כמו המילים שהזכרנו לעיל. אך כל כך מפתיע הדבר, שבאותו פסוק, מילה אחר מילה, העמודים מתייחסים לחצר בלשון זכר, 'עמודיו', ואילו האדנים מתייחסים אליה בלשון נקבה, 'אדניה'! מדוע?

המהר"ל בגור אריה (לבראשית לב, ט) שואל זאת לגבי השינוי ביחס למחנה, מילה אחר מילה, בפסוק "המחנה האחת והכהו", ומבאר זאת על ידי יסוד כללי למשמעות החילוק בין הלשונות, וייתכן שהוא מיישב גם את פסוקנו.

ספציפית בפסוק שלנו, התייחסו לכך ה'משך חכמה' והרש"ר הירש.

לעיונכם...

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.