כאשר בני ישראל הולכים במדבר, הם ניזונים באופן ניסי, כפי שאומר להם ד' בתחילת דרכם:

"הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (טז, ד).

לאחר מכן (שם יג-טו), מתוארת ירידת המן הראשונה: "...וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה:"

  דברי בני ישראל 'מן הוא', הם כנראה הסיבה לקריאת המן בשם זה, כפי שנאמר בהמשך הפרשה:

"וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן" (שם, לא).

  מה פירוש המילה 'מן'?

כמה דרכים במפרשים:

  יש אומרים, שהמילה 'מן' היא כלל לא מילה בלשון הקדש, אלא מילה במצרית, ופירושה 'מה'! לפי פירוש זה, קריאת בני ישראל היתה שאלה, תמיהה, כיוון שלא ידעו מה הוא המאכל המיוחד הזה. כך משמע במכילתא, ומבואר יותר בפסיקתא: 'בלשון מצרי אומרים מה הוא מן הוא', וכן מפרשים. הרשב"ם ופרשנים נוספים. יש להעיר, שבמדרשים רבים נאמר שישראל לא שינו את לשונם במצרים, וקצת קשה לפי זה, מדוע לפתע דיברו בלשון מצרית.

  ישנו פירוש אחר, שדומה במקצת לפירוש הראשון, אך נראה שהוא מבאר שמשמעות המילה היא בלשון הקודש. כך מפרש ר' חיים פלטיאל: 'לשון שאלה הוא, כלומר מאין הוא זה'. וכן מפרש רבנו חננאל, המובא בפירוש רבנו בחיי. ייתכן שלפי פירוש זה, המילה 'מָן' קשורה למילה 'מִן', שמציינת מקור לדבר מה, ולמעשה היא התשובה לשאלה 'מאין'.

  אך מפרשים רבים (בהם רש"י, ראב"ע ועוד) מבארים שהמילה 'מן' היא בעלת משמעות אחרת בלשון הקודש, ואחת הראיות לדבריהם היא פסוק בתהלים (סא, ח) שנזכרת בו מילה זו: "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹקִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ". שם מבארים כל המפרשים, שמשמעות המילה 'מן' היא הכנה והזמנה, כמו שנאמר ביונה (ב, א): "וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה". וכעין זה נאמר בדניאל (א, י): "... אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת מַאֲכַלְכֶם". זו משמעות המילה 'מָנָה', שנזכרת כמה פעמים בתורה ביחס לחלקי קרבנות שונים, שלאחר שנעשית בהם העבודה הדרושה להקרבתם, הם מוכנים ומזומנים למאכל לכהנים, "וְהָיָה לְךָ לְמָנָה". וזו המשמעות גם במצות משלוח מנות, ולכן פוסק השו"ע (או"ח תרצה, ד) שצריך לשלוח 'שתי מנות בשר או של מיני אוכלים' דווקא, וכפי שמבאר שם המשנ"ב (בסק"כ) 'דמשלוח מנות הראוי מיד לאכילה משמע'.

  יש להעיר, שההבדל בין הפירושים השונים משפיע על הבנת המשך הפסוק, בו אומר משה לבני ישראל, "הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה":

  לפי הפירוש הראשון והשני, בני ישראל תמהו מה הוא הדבר הזה, או מניין הוא. ומשה עונה לתמיהתם, שזהו לחם שד' נותן להם במיוחד למאכלם.

  אך לפי הפירוש השלישי, בני ישראל לא תמהו, אלא ציינו עובדה, שהוא דבר המוכן לאכילה, בניגוד ללחם הרגיל שדורש הכנה מרובה. לפי זה, דברי משה רבנו הם לא תשובה לשאלה, אלא באים ללמד אותם – אמנם כן, מן הוא, אך אין להסתפק בהבחנה במיוחדותו, אלא יש להתרומם ולהביט על מקורו האלוקי, ולהכיר בחסדי המקום איתם, שלא רק דואג להם לאפשרות לאכול לחם במדבר, אלא אף מוריד להם לחם שכבר מוכן לאכילה.

[יש להעיר שישנם פירושים נוספים שלא הבאנו מחמת קוצר היריעה: ישנם פירושים נוספים של ה'כלי יקר', המלבי"ם, ו'הכתב והקבלה'. ומומלץ לעיין גם בהרחבות ההסברים בפירוש הרשב"ם ובפירוש אור החיים הקדוש.]

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.