בתחילת פרשת "תרומה", נאמר בייעודן של התרומות שנצטוו בני ישראל להרים (כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ", דהיינו, המצוה היא שמהתרומה שתיאסף, יכינו בני ישראל מבנה שייקרא "מקדש", שעל ידו תשרה בישראל השכינה, כפי שמסיים הפסוק: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". אך בהמשך נקרא אותו מבנה בשם חדש: "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו". הגמרא בעירובין (ב ע"ב) מוכיחה ממקומות שונים ששני השמות שימשו הן את המשכן (שבמדבר) והן את המקדש (שבירושלים), אך ברור שהכינוי הפשוט של מה שהקימו בני ישראל במדבר הוא "משכן", ואילו הבית הקבוע שנבנה בירושלים נקרא "מקדש", כפי שמורגל בלשוננו.
כאן מתעוררת שאלה פשוטה: מדוע המשכן – שהלך עם עם ישראל במדבר, והיה איתם גם בראשית חייהם בארץ ישראל – נקרא בשם "משכן", ואילו בית המקדש שבירושלים – נקרא "מקדש".
עוד יש לעיין, מדוע לפני בניית המשכן – עוד לפני שנזכר השם "משכן" אפילו פעם אחת! – מופיע דווקא השם "מקדש", שחריג ביחס למשכן?
ה'שם משמואל' מביא בשם אביו[1] פירוש שמבוסס על התבוננות במשמעות השמות וההבדלים ביניהם:
השם המובן והמתבאר יותר בפסוקים, הוא השם "משכן"', שכן הוא נובע מייעודו המפורש בפסוק שבו פתחנו: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". שם זה, מסביר ה'שם משמואל', מבטא את השראת השכינה במשכן, שהיא 'מלמעלה למטה'.
לעומת זאת את השם "מקדש" הוא מבאר, שהוא נקרא "על שם התוועדות ישראל בבית אחד לעבוד לפני ה' אחד... מקדש, היינו שהוא מקום שישראל מתקדשים ומזמנין עצמן בו למקום (לקב"ה)". כלומר, שם זה מבטא את ייחודו של המקום, מצד פניית ישראל אל ד', שהיא 'ממטה למעלה' בלשונו. המקום נקרא "מקדש" לפי פירושו, על שם שישראל מתקבצים שם, במקום ההוא, מתוך התכוננות משותפת לקראת ההתוועדות בו במטרה לעבוד את ד'. בכך הולך ה'שם משמואל' בדרכו של ה'חזקוני', שמפרש את השם "מקדש": 'לשון בית מועד', והוא מביא למשמעות זו דוגמא מדברי ד' למשה בפרשת 'בהעלותך' (במדבר יא, כ): "וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ (התכוננו) לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר", וכן מצינו משמעות זו גם בפרשת יתרו (שמות יט, י), כאשר לקראת מתן תורה אומר ד' למשה: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר", ומפרש רש"י כאונקלוס: 'וזימנתם, שיכינו עצמם היום ומחר'.
לפי דרך פירוש זו, נראה לבאר שהשם "משכן" מבטא את המציאות היסודית של השראת השכינה שיש בו, שהיתה גם במשכן שבמדבר, ואילו מציאות ההתקבצות והתוועדות האומה בזמנים מיוחדים לעבודת ד', מכוונת בעיקר לבית המקדש בארץ ישראל, שכן במדבר, עם ישראל חנו תמיד מסביב למשכן שהיה מרכז חייהם כל הזמן.
ועדיין: מדוע בציווי על עשיית המשכן, שבפתיחת פרשתנו, משתמשת התורה דווקא בכינוי "מקדש"? על פי הסבר 'אור החיים הקדוש' (על הפסוק) יש לומר, שמכיוון שכאן מצווה התורה על בניית המקדש, כפי שלומד הרמב"ם מפסוק זה ב'הלכות בית הבחירה', ולא רק על המשכן - היא נוקטת בלשון שכוללת את הציווי על בניית בית המקדש במקום אשר יבחר ד' בארץ ישראל. לכן לא השתמשה התורה בשם "משכן" בהתחלה, כי הציווי היה עלול להתפרש כזמני, לזמן המדבר בלבד. רק אחרי הציווי הכולל את העתיד, משתמשת התורה בשם "משכן", המתאים יותר לתקופת המדבר שבה נמצאים ישראל עכשיו.
יש להעיר, שדרך זו במשמעות המילה 'מקדש' מעט מחודשת. מדברי מפרשים רבים[2] נראה שהשם "מקדש" מבטא מציאות של קדושה נבדלת, שמייחדת את מקומו משאר המקומות, ולא התכוננות עם ישראל לקראת הגעתם אליו.
לפי דרכם, נראה שמציאות הקדושה מתקיימת בשלמותה דווקא בארץ ישראל, שכן רק שם יכולה להתגלות 'קדושת המקום', ואילו במדבר, שבו כל הזמן בני ישראל נוסעים ממקום למקום, הקדושה שהייתה במשכן הייתה מצד השראת השכינה ולא מצד קדושת המקום, ועל כן נקרא המשכן במדבר 'משכן'.
[1] האדמו"ר מסוכוטשוב. פקודי תרע"ג, ויקרא תרע"ו.
[2] ר' לדוג' פירושי רש"י, ראב"ע ורבנו בחיי על פסוק זה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
