השורש מ'ל'א' נזכר בפרשתנו פעמים רבות, בהקשרים שונים:

• בתחילת הפרשה (כח, ג) ד' אומר למשה: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה...".
• בהמשך מדובר על החושן שנעשה משבצות ממולאות באבנים (רש"י מבאר בתחילת פרשת תרומה (כה, ז), שמשום כך הן נקראו כבר שם 'אבני מלואים'), ובלשון הכתוב: "וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן... מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם" (כח, יז-כ).
• בחלקה השני של הפרשה, מתואר סדר 'ימי המלואים', שנקראים כך משום שבאותם ימים משה 'מִלֵּא את ידם' של אהרן ובניו, כפי שנאמר לו: "וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו". לכן גם האיל שהקריבו באותם ימים נקרא: 'אֵיל הַמִּלֻּאִים'.

פעולת המילוי כפי שמובן בלשוננו כיום, מתייחסת לאיזשהו כלי קיבול, המתמלא בדבר מה. על פי משמעות זו, אפשר להבין את שני הפסוקים הראשונים בפרשתנו שבהם נזכרה פעולת המילוי: בחושן מדובר במילוי גשמי – ממלאים את החושן באבנים. ובתחילת הפרשה נאמר שד' מילא את החכמים (או את ליבם) ברוח חכמה. האיש, או לבו, הוא ה'כלי קיבול', ורוח החכמה היא הדבר שבו התמלא.

אך מה משמעות הביטוי 'מילוי יד' שבו נצטווה משה על אהרן ובניו, ציווי העומד ביסוד כל שבעת ימי המלואים והעבודות בהם?

מבאר רש"י (כח, מא):

כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי.

ובלשון לעז, כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גנ"ט בלעז [כפפה], ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה ריוישטי"ר בלעז [להסמיך] והוא מלוי ידים:

הרא"ם והגור אריה מבארים את המנהג שמזכיר רש"י, שבשעת מינוי אדם לתפקיד, היו נותנים לו להחזיק כפפה, כסמל להיותו בעל סמכות, וזה נקרא 'מילוי יד', כי היד היא המחזיקה את הכפפה. בהתאם לזה הם מפרשים את דברי רש"י 'כל מלוי ידים לשון חנוך', שכוונתו שהמתמנה מתחיל כעת 'למלא את ידיו', כביכול, בתפקיד שעליו הוא ממונה.

 לעומת רש"י, הראב"ע והרמב"ן מבארים באופן אחר את הביטוי 'מילוי יד'. לדבריהם, לפעמים פעולת המילוי מורה על השלמת הדבר. הרמב"ן מביא לכך ראיות מדברי יעקב ללבן "כִּי מָלְאוּ יָמָי" (בראשית כט, כא), שכוונתו שהשלים את הימים שהתחייב. וכן במגילת אסתר נאמר "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה" (א, ה), והכוונה בהשלמתם. אף כאן, הכוונה להשלמת ידי הכהנים. דרך זו מתפצלת לשני אופנים, מהי 'השלמת ידי הכהנים':

 הרמב"ן מסביר שהשלמת ידם של הכהנים היא בכך שכעת הם יכולים לעשות דברים שלא יכלו לעשות קודם: 'כי הזר אשר לא תשיג ידו בטהרתו להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות, הנה ידו חסרה בעבודה ההיא, וכאשר יכשר לעשות כן הנה ידו שלימה, ראויה לכל העבודות והמלאכות.'

 הראב"ע מסביר את ה'השלמה' באופן אחר, לפיו, השלמת היד פירושה התרגלות בעבודה: 'הלא תראה כי בימי המלואים למד הכהן המעשה להרגיל ידו בעבודה אז תהיה שלמה במעשיה ולא חסרה.' דהיינו לפני שהתרגל האדם לעשות דבר מה, הוא עושה אותו בצורה חסרה, ואחרי שהתרגל הוא עושה אותו כראוי, בשלמות.

 מפתיע לראות שבמקום אחר (לעיל כה, ז) הרמב"ן אף מוסיף ומבאר את שני המקומות הראשונים בפרשתנו בהם נזכר פועל זה, במובן ה'ההשלמה' של הפועל! לדבריו, אבני החושן נקראות 'אבני מלואים' משום שהיו צריכות להיות אבנים שלמות, ללא חיתוך וסיתות. גם ביחס לרוח החכמה, מבאר הרמב"ן שם שכוונת הכתוב לומר שד' השלים אותם בחכמה. הרמב"ן מציין שכך מבואר כבר בתרגום אונקלוס, שמתרגם בכל המקומות הללו את הפועל מ'ל'א' במשמעות של שלמות, ולא במשמעות מילוי כפי שמתרגם במקומות אחרים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.