השלב הבא בפרשתנו לאחר סיום עשיית כלי המשכן ובגדי הכהונה, הוא ציווי ד' למשה להקים את המשכן, ולהניח בו את כל כליו. בהמשך הפרשה נאמר שמשה עשה מה שנצטווה, ומפורט באריכות כיצד עשה זאת.

  הן בציווי ד' והן בתיאור קיומו בידי משה, בולט השימוש בשתי לשונות, שלכאורה הן בעלות אותה משמעות: לשון 'נתינה' לצד לשון 'שֹימה'. בשתיהן הכוונה היא להנחת כל כלי וכלי במקומו. בציווי ד' מופיעה שלוש פעמים לשון שימה ("וְשַׂמְתָּ") וארבע פעמים לשון נתינה ("וְנָתַתָּ"), ובתיאור הקיום בידי משה מופיעה לשון 'שימה' ("וַיָּשֶׂם") שמונה פעמים, לעומת שבע פעמים לשון 'נתינה' ("וַיִּתֵּן"). האם יש הבדל בין הפעלים 'לתת' ו'לשים', ואם יש – מהו? התבוננות במשמעות המילים הללו במקומות נוספים, ובשורשי המילים – תסייע לנו לעמוד על ההבדל ביניהן, ועל ידי כך נוכל לנסות להבין את סיבת השימוש פעם בזו ופעם בזו.

  לפעמים כדי לעמוד על הבדלים דקים בין פעלים נרדפים, אפשר לבדוק מהו הפועל ההפוך מהם.   

במקרה זה, הפועל ההפכי של פעולת הנתינה, הוא לקיחה, כפי שמבואר לדוג' בדברי איוב המפורסמים: "ד' נָתַן וַד' לָקָח יְהִי שֵׁם ד' מְבֹרָךְ" (איוב א, כא). וכבר בספר בראשית בולט היפוך זה בהצעת שכם לבני יעקב, "בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם" (בראשית לד, ט), וממשיך הדבר בכל הפרשיה שם. שני הפעלים מציינים העברת דבר מסוים בין אחד לשני, כאשר ב'נתינה' מי שפועל את המעבר הוא המוציא את הדבר ממנו לאחר, וב'לקיחה' מי שפועל את המעבר הוא המכניס ומביא את הדבר אליו.

  לעומת זאת בפעולת ה'שימה', אמנם כל מה ששמים ניתן אחר כך להרימו, להזיזו או להסירו; אך קשה 'לזהות' פועל שממש הפוך לה. בכל אופן, לעומת הנתינה, השֹימה לא עוסקת במעבר מאחד לשני, אלא עוסקת יותר בסידורו של הדבר במקומו, כפי שמבארים כמה מפרשים[1], ולכן גם הפעולות שהזכרנו, שקצת הפכיות לשֹימה – עניינן הוא בשינוי מקומו של הדבר, ולא בלקיחתו.

  אחד המקומות שאפשר ללמוד מהם על החילוק הזה בין שתי הפעולות, הוא בפסוק  בפרשת וירא (כא, יד) שבו מתואר שילוח אברהם את הגר ובנה, ושם נאמר: "וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ". המעבר של הלחם והחמת מאברהם להגר – מתואר בלשון נתינה. אך הסידור שלהם במקום המיועד להם - שכמה של הגר – מתואר בלשון 'שימה'.

  ר' שלמה פפנהיים מבאר, ששורשו של הפועל 'שם' במילה 'סם', שמופיעה בתנ"ך רק ברבים, 'סמים', שהם מינים שונים המסודרים כל אחד במקומו. מהם מגיע השם 'אסם' למקום המיועד לשמירת המזון, כמו שנאמר בברכות בפרשת כי תבוא (דברים כח, ח): "יְצַו ד' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".[2]

  עד כאן החלק הלשוני. אמנם, יש להעיר שהבנה זו היא רק 'כלי' ראשוני להבנת פרשייתנו, שכן ביחס להנחת כלי המשכן במקומם, בכל מקרה נעשה גם 'מעבר' של הכלים, ממשה למקומם המדויק במשכן, וגם סידורם במקומם. ואם כן, מדוע משתנה הלשון בין 'נתינה' ל'שימה' ? ועוד, לפחות בשלושה מקומות השינוי ממש מעורר שאלה:

• בפסוק יח נאמר: "וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו". מדוע דווקא בקרשים נאמר "וישם"?
• מדוע השולחן ניתן באהל מועד (מ, כב), ואילו המנורה שכנגדו הושמה באוהל מועד (מ, כד)?
• בשלושה כלים (שני המזבחות והכיור), ד' ציווה את משה בלשון 'נתינה', ואילו בקיום משה את מצות ד' נאמרה בשלושתם לשון 'שימה'!

הרש"פ עונה על השאלה הראשונה, הנצי"ב על השאלה השניה, ונביא קצת כיוון, קצה חוט, לשאלה השלישית.

• הרש"פ ('יריעות שלמה' חלק שלישי יריעה ב (עמ' 714-715)) מביא את הפסוק הזה כדוגמא להבדל שבין הפעלים! וז"ל:

'המשל בזה, אמר "ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו", שהבריחים והאדנים לא היו צריכים סדור וערך, כי היו שוים זה לזה, אמר בהם לשון נתינה, שלא היו צריכים סידור רק נתינה גרידא. אבל הקרשים היו צריכים סדור בין קרש לחבירו, שלא יהיה ביניהם ריוח כלל, וכמ"ש בגמ' שבת קג., שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו..'

• לגבי השאלה השניה, יש להביא קודם כל את לשון התורה, גם כאן וגם בפרשת תרומה:

בפרשת תרומה (כו, לה) נאמר:

"וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן".

אצלנו נאמר לגבי השולחן בפסוק כב:

"וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת"

ולגבי המנורה בפסוק כד:

"וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה".

אומר הנצי"ב בפרשת תרומה, על הפסוק הראשון:

'לשון ושמת ולא ונתת מלמדנו שיהא בשום לב ותיקון עמידה במקום הראוי והוא כפרש"י, משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה והוא ביומא דל"ג ב', אכן עיקר ההקפדה היה משום המנורה כדמוכח להלן מ' בפרשת המעשה דכתיב וישם במנורה ולא בשלחן, והטעם דבמנורה היה לדקדק להרחיק מן הכותל כי היכי דלא לתווסן מאניה מעשן המנורה כדאי' ביומא דנ"ב א', וממילא הרחיק כמו כן השלחן, וכתיב ושמת על שניהם יחד'

ויש להוסיף על פי דבריו, שאולי לכן מתארת התורה את מיקומו של השולחן רק לאחר שמתארת את נתינת המנורה בדרום – כיוון שרק בגלל שהיא מושמת בדרום, גם הוא מכוון במקומו בצפון.

ולענ"ד כיוון נוסף, מעט שונה:

קודם כל, יש לשים לב שבפרשת תרומה, נאמרה ביחס לשולחן גם לשון שימה וגם לשון נתינה, והמנורה מובלעת באמצע, ונסמכת על לשון 'ושמת' של השולחן שבתחילת הפסוק. ואם כן, השאלה מתחילה כבר שם, מה פשר החילוק בין הלשונות, ואצלנו השאלה מדוע דווקא לשון הנתינה של סוף הפסוק ולא לשון השימה שבהתחלה.

התבוננות נוספת בפסוקים, מצביעה על הבדל בין סדר תיאורי המקום של השולחן לבין אלו של המנורה:

בשולחן – מוזכר קודם המיקום ה'גיאוגרפי', בצד צפון, ואחריו המיקום בתוך המשכן – מחוץ לפרכת. ואילו במנורה – הפוך, קודם כל נזכר המיקום במשכן, נכח השולחן, ורק אח"כ נזכר המיקום 'נגבה'.

הבדל זה מעורר לשים לב שבפסוק בפרשת תרומה, חלוקה זו הרבה יותר חריפה, כפי שהעירו המפרשים שם: הדבר ממש מפליא, מדוע נאמר בתחילה לשים את השולחן מחוץ לפרכת, אח"כ המנורה, ואז חוזרים לשולחן, בציווי לתת אותו על צלע צפון. עסק בכך הנצי"ב שם ומפרשים נוספים. בכל אופן, מעורר הדבר כיוון לענייננו: ביחס למיקום הגיאוגרפי, נאמרת לשון נתינה: גם בפסוק בפרשת תרומה, וגם בפרשת פקודי בשולחן, שמוזכר בו קודם כל המיקום הגיאוגרפי, צפונה. לעומת זאת במיקום הפנימי, בסידור הכלים שבתוך המשכן, נאמרת לשון שימה: גם בתחילת הפסוק בפרשת תרומה ביחס לשולחן, וגם בפרשתנו ביחס למנורה, שבה נזכר קודם המיקום הפנימי, שהיא נוכח השולחן!

  הבחנה זו יכולה להתבאר לפי דברינו לעיל: מאחר והשימה מתייחסת לסידור הדבר במקומו, יותר מאשר לעצם נתינתו – היא נאמרת ביחס למקומו של הכלי ביחס לכלים האחרים במשכן. לעומת זאת ביחס למיקום הכללי, הנושא הוא עצם הנחת הכלי שם, לא ביחס לכלים האחרים, ולכן מתאימה לו לשון נתינה.

אך עדיין צריך ביאור, מדוע יש חילוק כזה בין השולחן והמנורה?

שמא יש לומר – כיוון שהשולחן תמיד קודם למנורה – כאשר הוא מושם באהל מועד, הוא נמצא שם לבדו, ועל כן פחות שייכת לגביו לשון שימה, כי אז עדיין אין שם את המנורה, רק את הארון והפרוכת שבקדש הקדשים (שבאמת לגביהם נאמרת גם לשון שימה על השולחן בפרשת תרומה), ואם כן המיקום הגיאוגרפי הוא העיקרי בשלב זה. אך המנורה, שמתייחסת לשולחן, נכח השולחן, וניתנת כשהשולחן כבר באהל מועד – היא מיוחסת לשולחן, ועל כן לשון השימה נוכח השולחן העיקרית בה.

• קודם כל יש להעיר, שלהשלמת הבירור צריך להתבונן גם בפעלים נוספים שמופיעים בפרשתנו: הבאה והקמה.

גם ביחס לשולחן וגם ביחס למנורה, נאמרה בציווי לשון הבאה, לא "ונתת" ולא "ושמת".

כמעט ביחס לכל חלקי המשכן, אנחנו מוצאים הבדל בין לשון הציווי ללשון הביצוע!

ברשימה הבאה, נציין תחילה את לשון הציווי ואח"כ את לשון הביצוע:

המשכן – תקים/ויקם

הארון – ושמת/ויבא

הפרוכת – וסכת/וישם ויסך

השולחן – והבאת/ויתן

המנורה – והבאת/וישם

מזבח הזהב – ונתתה/וישם

מזבח העולה – ונתתה/שם

הכיור – ונתת/ וישם

החצר – ושמת/ ויקם

מסך שער החצר – ונתת/ויתן

זאת ועוד, ישנם דברים שמפורטים רק בביצוע, ולא הוזכרו כלל בציווי.

בפסוק יח מפורטת בהרחבה הקמת עמודי המשכן, אף שלא הוזכרה במפורט בציווי.

בפסוק יט מפורטת פרישת האהל ומכסהו, למרות שלא נזכרו בציווי אלא בציווי הכללי של הקמת המשכן.

ובפסוק כ מתוארת נתינת העדות אל הארון, שלא הוזכרה בציווי כאן.

מסתבר שיש סיבה כללית לכל השינויים הללו, שנובע מההבדל בין אופי הציווי לביצוע:

ציווי יכול לתאר את המבוקש באופן כללי, לעומת הביצוע שדורש פעמים רבות המון מעשים ופרטים.

כך גם בענייננו, הלשון נתינה, יש בה משמעות כללית יותר, של עצם הכנסת הכלי למשכן. לעומת זאת לשון שימה, מתארת את הדיוק שנעשה בפועל, שכל דבר הושם במקומו המדויק בתוך המערכת הכללית.

ויש לעיין בכך עוד, ליישב את כל שאר פרטי השינויים.

נסיים במספר הערות, להתבוננות במקומות נוספים:

• ד' מצוה את משה "ושמת את החצר סביב". נראה שלשון נתינה כלל לא שייכת כאן, שהרי החצר היא הקרקע, אין אפשרות לתת אותה מסביב למשכן. גם הלשון שימה מחודשת, אך ניתן להבין שהנושא הוא סידורה סביב המשכן.
• ר' שלמה פפנהיים (ב'יריעות שלמה', עמ' 410 בהוצאת מוסד הרב קוק), מיישב על פי משמעות השימה, קושיה של תוס' ביומא, איך נאמר בספר במדבר "ושמו בדיו", הרי אסור היה להסיר את הבדים מהארון. ומציע הוא לבאר ע"פ דרכו, שהשימה היא סידור הבדים במקומם, לאחר שזזו מעט בתוך הטבעות. (ויע"ש בהסברו מדוע תוס' מיאנו בתירוץ זה.)
• מדוע בתפילה אנו אומרים "ותן חלקנו בתורתך", לעומת בקשתנו "ושים חלקנו עמהם"?

[1] ר' שלמה פפנהיים ב'עמודי שלמה', יריעות שלמה, חלק שלישי יריעה ב (ואף שבתחילת דבריו שם נראה שמשווה בין המילים, סוף דבריו מלמד שכוונתו שבעניינן הכללי הן שוות, אך לא שאין הפרש ביניהן);

המלבי"ם ב'אילת השחר' שפו, ובפירושו לפרשת צו אות יב  (שם כותב המלבי"ם 'כבר השקיפו ע"ז דורשי הלשון. וחז"ל השקיפו על הבדל זה במקומות הרבה', ומביא שמונה דוגמאות לדרשות חז"ל שמבוססות על דקדוק זה.)

הנצי"ב בפירוש 'העמק דבר' לשמות כו, לה.

[2] פירושו מבוסס על הקשר שבין האות ס' לאות ש', שהגייתן זהה או לפחות דומה, ומצינו כבר חילופי אותיות אלו במילים רבות, לדוג' אירושין-אירוסין; בשם-בסם. וראיה לפירושו מדרשת חז"ל, שדורשת את הקשר בין שתי מילים אלו ממש! בקידושין ל:, 'ת"ר ושמתם סם תם נמשלה תורה כסם חיים'..

ושמא יש לומר, שהשורש שֹם, בשין שמאלית, קשור למילה שָׁם, בשין ימנית, שמורה על ציון מקום מסוים. ובאמת מצינו פסוק שבו שתי מילים אלו מוצמדות יחד, בפרשת בשלח (טו, כה): "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט". וקצת נראה שיש שם לשון נופל על לשון, שמהר"ל מסביר לגביה (ביחס לנחש הנחושת, במדבר כא, ט) 'כי השם מורה על העצם הדבר, ומכיון שה'נחשת' וה'נחש' בשם אחד, מורה על כי יש שווי להם בדבר, שלא לחנם נקרא 'נחושת' וה'נחש' בשם אחד. שהרי כתיב (בראשית ב, יט) "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", תראה מזה שהשמות נקראים על פי החכמה, ולא לחנם. ומפני זה ראוי לעשות הנחש מנחושת, כי יש יחוס זה לזה'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.