פרשת 'משפטים' נפתחת בדיני עבד ואמה עבריים.

מלכתחילה היינו מצפים שהשוני בין זכר לנקבה בשם 'עבד' יסתכם בהוספת האות ה', כמו בשמות 'מלך' - 'מלכה', 'עברי' - 'עברייה', 'חכם' - 'חכמה' וכיו"ב. אך לא כן הדבר. איש הוא 'עבד', ואילו אישה היא או 'אמה' או 'שפחה'.

  ממה נובע השוני בשמות, ומה ההבדל בין 'אמה' ל'שפחה'?

העבדים, האמות והשפחות, כולם הם קנייניו של ה'אדון', שהוא מועיד להם תפקידים שונים. נראה שהסיבה להבדל בין השמות נעוץ בהבדל בין התפקידים השונים שמוטלים עליהם:

  המילים 'עבודה', 'עבד', 'עבדות' נגזרות מן השורש ע'ב'ד'. 'עבודה' מציינת בייחוד מלאכה או פעולה המצריכה עמל ויגיעה. ייתכן שלכן שתיים מאותיותיו של שורשה – ע'ב'ד' – הן ע'ב', שמורות על עובי, כובד. משמעות זו של 'עבודה' בולטת מתוך ניגודה ל'שירות', שהיא עבודה פחות קשה, כפי שעולה מפסוק שעוסק בעבודת הלוויים: "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד: וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד..." (במדבר ח, כה-כו). ה'עבד' מיועד לעבוד עבודות קשות, ולכן הוא נקרא כך.

 לעומת יעוד זה של העבד, לאשה יש יעוד אחר. בפירוש 'הכתב והקבלה' (שמות כג, יט) מבואר שלשון 'אמה' ולשון 'שפחה' מורות על חיבור והתאחדות, כפי שניכר במילים הקרובות להן, 'אומה' ו'משפחה', שמציינות אופנים שונים של קבוצות אנשים המתחברים יחד ומתאחדים. האמה והשפחה נקראות כך, מכיוון שהן מצורפות לגבירתן בעשיית מלאכות הבית השונות.  

  אמנם, אף אם השמות 'אמה' ו'שפחה' קרובים זה לזה בתכליתם – מהו בכל זאת ההבדל ביניהם? מוסכם על מפרשים רבים, שתפקיד ה'אמה' נעלה על ה'שפחה'. הרש"פ מבאר ש'אמה' נגזרת מ'אם' [אולי כוונתו כיוון שהיא קרובה בתפקידיה בבית לתפקיד האֵם], ועליה היו מוטלות רק העבודות הקלות בבית וההשגחה על סידורו ותקינותו. זאת לעומת השפחה, שעליה היו מוטלות העבודות הפחותות והקשות יותר. 'הכתב והקבלה' מביא את דבריו אלה בפרשתנו (כא, ז). משמעות זו עולה גם מתוך דברי אביגיל לדוד, שכאשר שלח אליה דוד המלך שליחים לאחר מות נבל לקחתה לו לאשה, היא נענתה לו בהכנעה: "הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי" (ש"א כה, מא).

 עליונות האמה, ניכרת גם בכך שה'אמה' היא גם כינוי לידו של האדם, שעושה את מה שברצונו לעשות, כפי שמבאר הרש"פ[1], ומכאן נולדת גם המידה 'אמה', שאורכה כאמת האדם. היד היא ממש חלק מהאדם, והעובדה שהיא נקראת 'אמה' מלמדת שכינוי זה הוא בעל מעלה וקרבה לאדון או לגברת, אם הבית. לעומת זאת שפחה, היא משורש ש'פ'ח', הקרוב לשורשים ש'פ'פ', שעניינו שפלות ונמיכות, ופ'ח'ת', שמורה על הקטנה וחסר. כמו כן, כאשר מודגשת עליונות הגברת, נזכרת לעומתה דווקא 'שפחה', ולא 'אמה'. נראה שמכאן נולד החילוק המצוי בלשון חז"ל, ש'אמה' היא עברייה ו'שפחה' היא כנענית, למרות שבפסוקים אחדים מדובר באמה כנענית (כגון בפרשתנו, ב'דיני שן ועין', פרק כא פסוקים כ וְ כו) ובאחרים - בשפחה עברייה (כגון בירמיה לד, ט)

  אולי ניתן להציע סיבה נוספת לכינוי ה'אמה' בשם זה, והיא שהאמה מיועדת להיות אם. משמעות יעוד זה של האמה, עולה מהפסוקים העוסקים בדיני אמה עברייה בפרשתנו, בהם מפורטים דיני נישואיה לאדוניה או לבנו, ועוד יותר ניכר כיוון זה בדברי רש"י, שאומר שעל האדון היה 'ליעדה ולהכניסה לו לאשה... כאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד...'. בהמשך דבריו מתבאר שיעוד זה כל כך מתבקש, עד שאם לא עושה כן, נחשב הדבר לבגידה בה (פסוק ח). כמו כן, הכינוי לנישואין אלו של האמה לאדוניה או לבנו בשם המיוחד 'יעוד', מורה על כך שמראש היא מיועדת לנישואין.[2]

[1] אמנם שתי ה'אמות' נכתבות באופן אחר, אך עדיין יש קשר בין משמעויות המילים. הד לקשר זה ניתן לראות בדרשת חז"ל המפורסמת על אמתה של בת פרעה.

[2] יש להעיר, שבמקומות רבים אנו מוצאים שאותה אישה נקראת לפעמים 'אמה' ולפעמים 'שפחה'. הדבר מעורר כמובן התבוננות בטעם הדבר. נראה שבאופן פשוט ההבדל מלמד על הבחנות שונות במעמדה, בין אם זה מצד התיאור שלהן ובין זה מצד הצגתן את עצמן. כך לדוגמה הגר נקראת שפחה בפרשת לך לך, אך בפרשת וירא היא נקראת אמה; בלהה וזלפה נקראות לפעמים שפחות ולפעמים אמהות; וגם חנה ואביגיל, מציגות את עצמן פעם 'אמתך' ופעם 'שפחתך'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.