"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה"

הקדמה

נאמר בפרשתנו (פרק י"ב):

מ. "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלֹשים שנה וארבע מאות שנה.

מא. ויהי מקץ שלֹשים שנה וארבע מאות שנה, ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים".

         נשאלת השאלה: כיצד יתכן שבני ישראל היו במצרים ארבע מאות ושלושים שנה? והרי כפי שהוכיח רש"י לא יתכן שבני ישראל היו במצרים יותר משלש מאות וחמישים שנה[1]!

א. הסבר רש"י

         כתב רש"י (שם, מ): "אשר ישבו במצרים - אחר שאר הישיבות שישבו גרים בארץ לא להם.

שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים: 'כי גר יהיה זרעך' (בראשית טו, יג), ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק".

         לפי רש"י ארבע מאות ושלושים שנה מתחילות בברית בין הבתרים, שאז אמר ד' לאברהם שזרעו יהיה גר ומעונה.

ב. שאלת הרמב"ן ותשובתו

         הרמב"ן (שם) הביא את דברי רש"י והעיר עליהם: "זה לשון רש"י. והוא דעת רבותינו (במכילתא כאן). אלא שאינו מתוקן בפירושו כל צרכו, שהרי כתוב: 'ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן' (בראשית יב, יד), ומעמד בין הבתרים היה אחר כך ימים רבים"!

         כלומר: לפי החשבון שכתב רש"י על פי חז"ל עולה שאברהם אבינו היה בזמן ברית בין הבתרים בן שבעים שנה בלבד, וקשה שהרי ברית בין הבתרים כתובה אחרי שאברהם היה בן שבעים וחמש שנה!

         ענה הרמב"ן: "אבל נצטרך לתרץ הענין כמו ששנו ב'סדר עולם' (פרק א): אברהם אבינו היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה, שנאמר: 'ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים' (פסוק מא). חזר לחרן, ועשה שם חמש שנים, שנאמר: 'ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן' (בראשית יב, ד). ויהיה ענין הכתוב לומר כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו, שלא חזר וראה עוד בית אביו, היה בן שבעים וחמש שנה".

         כלומר: ברית בין הבתרים היתה כאשר אברהם אבינו היה בן שבעים שנה, והיא היתה כמובן בארץ ישראל, כמו שכתוב: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (טו, יח), וכן כתוב: "ודור רביעי ישובו הנה" (שם, טז), אלא שאחר כך אברהם חזר לחרן ויצא ממנה בגיל שבעים וחמש.

ג. שאלות על דברי ה"סדר עולם"

         יש לשאול על דברי ה"סדר עולם" שאלות רבות, ובמאמר קצר זה נתיחס רק לשתי שאלות:

1. הרי פרשת ברית בין הבתרים פותחת במלים: "אחר הדברים האלה היה דבר ד' אל אברם במחזה לאמר: אל תירא אברם, אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאד" (טו, א), והסבירו רש"י והמפרשים שהכוונה היא אחרי מלחמת אברהם במלכים, וב"סדר עולם" בפרק הנזכר (פ"א) גם כן נאמר שמלחמת אברהם במלכים היתה כאשר אברהם אבינו היה בן שבעים וחמש! אם כן כיצד אפשר שברית בין הבתרים היתה כאשר היה אברהם אבינו בן שבעים?
2. מדוע חזר אברהם אבינו לחרן, ומדוע נשתהה שם חמש שנים אחרי שהוא כבר היה בארץ?

ד. תשובת החזקוני לשאלה הראשונה

         תשובה לשאלה הראשונה - הרי פרשת ברית בין הבתרים פותחת במלים: "אחר הדברים האלה" שפירושו אחר מלחמת המלכים - נמצאת בהסבר החזקוני בפרשת ברית בין הבתרים (שם, ז): "ויאמר אליו אני ד' - מ'אחר הדברים האלה' עד כאן נאמר לו בלילה, שכן כתיב: 'במחזה' (טו, א), פירוש: בחזיון לילה. ועוד כתיב: 'וספור הכוכבים' (טו, ה). ומכאן ואילך נאמר לו ביום, שנאמר: 'ויהי השמש לבא' (טו, יב). ונקראת פרשת ברית בין הבתרים, ומוקדמת היא לפרשה שלמעלה ד'אחר הדברים האלה' חמש שנים!

         שהרי כתוב כאן: 'כי גר יהיה זרעך' (טו, יג) - פירוש: מיצחק ואילך - 'בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם, ארבע מאות שנה', וכתיב: 'ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה' - לזמן ברית בין הבתרים - 'יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים' (שמות יב, מא). אם כן נמצאת למד שפרשת ברית בין הבתרים קדמה ללידתו של יצחק שלשים שנה. 'ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו' (כא, ה), נמצא אברהם בן שבעים שנה בזמן ברית בין הבתרים, שהיה כשיצא מחרן פעם ראשונה. ובפעם השניה, כשנאמרה לו פרשה של 'אחר הדברים האלה' היה בן חמש ושבעים שנה.

         דקים לן ב'סדר עולם' (פ"א): בן ארבעים ושמונה שנה היה בהפלגה, ושתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר, ושלש עשרה שנה מרדו, ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר, הרי מהפלגה עד המלחמה עשרים ושש שנים. שים כ"ו אלו על הארבעים ושמונה שהיו לו קודם הפלגה, ויעלו לשבעים וארבע, הרי שמצינו דבשעת המלחמה היה אברם בן שבעים וארבע, או בן שבעים וחמש. ועל זה נאמר: 'ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן' (יב, ד) פעם שנייה, מיד: 'אחר הדברים האלה' - שהרג את המלכים - 'היה דבר ד' אל אברם במחזה לאמר' וגו' (טו, א), אלא אין מוקדם ומאוחר בתורה.

         ונסמכה פרשת ברית בין הבתרים כאן, כדי לחבר את הפרשיות שנתבשר אברהם בזרע.

         וזהו ששנינו ב'סדר עולם' (פ"א): חזר לחרן אחר ברית בין הבתרים, שהיה בא"י, כמו שכתוב בפרשת ברית בין הבתרים: 'לזרעך נתתי את הארץ הזאת' (טו, יח), ונשתהה שם בחרן חמש שנים, ובאותו פרק היה הוא בן חמש ושבעים שנה, ויצא לו מחרן פעם שנייה".

         לפי זה ששת הפסוקים הראשונים של פרק ט"ו אינם חלק מברית בין הבתרים והם נאמרו אחרי מלחמת המלכים, כאשר היה אברהם בן שבעים וחמש. ורק בפסוק ז' מתחילה פרשת ברית בין הבתרים, והיא נאמרה חמש שנים קודם.

ה. תשובת "ספר חרדים" לשאלה השניה

         תשובה לשאלה השניה - מדוע חזר אברהם אבינו לחרן, ומדוע נשתהה שם חמש שנים אחרי שהוא כבר היה בארץ - כתב "ספר חרדים" (מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ב): "מצינו במדרש שהקב"ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל ויראנה, ויחזור, ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור ללכת לארץ ישראל עד חמש שנים.

ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת, והוא אמר זה הפסוק: 'מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה, הנה ארחיק נדוד, אלין במדבר סלה' (תהלים נה, ז-ח) - מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל, ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ. והיה תאב, ומשהורשה כתיב: 'וילך אברם כאשר דבר אליו ד''. וקודם בואו אל הארץ לא היה משתוקק, אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ אז נכסוף נכסף. וממנו נלמוד לדורות אנחנו, יוצאי חלציו, להיות נכספים כמוהו".

         לפי דברי ספר חרדים ד' אמר לאברהם אבינו לחזור לחרן ולהישאר שם חמש שנים, כדי שאברהם אבינו יכסוף וישתוקק לחזור לארץ ישראל!

סיום

         עוד כתב "ספר חרדים" (שם): "וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו. כי תחילת עוונינו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה, שנאמר: 'וימאסו בארץ חמדה' (תהלים קו, כד). ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו' (שם קב, טו). ושם נאמר: 'אתה תקום תרחם ציון' (שם, יד). ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה...

גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה, ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם, כך בחר בארץ ישראל, ויחד אותה להם, ואין נקראין 'גוי אחד' אלא עמה. שכך פירש רשב"י על מקרא שכתוב 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דהי"א יז, כא)...

וכתב רמב"ן במנין תרי"ג מצות ישיבת ארץ ישראל כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה זו, וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה גדולה בה, כדכתיב: 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה' (דברים כח, מז), אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוה התדירה באהבתו אותה"[2].

יהי רצון שנזכה תמיד לשבת בארץ ישראל בשמחה גדולה.

[1] "ואי אפשר לומר בארץ מצרים לבדה, שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה. צא וחשוב כל שנותיו (קל"ג) וכל שנות עמרם בנו (קל"ז) ושמונים של משה, לא תמצאם כל כך! ועל כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים, והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם. הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים. והוזקקת לומר על כרחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון, שנאמר: 'אשר גר שם אברהם ויצחק' (בראשית לה, כז), ואומר: 'את ארץ מגוריהם אשר גרו בה' (שמות ו, ד), לפיכך אתה צריך לומר: 'כי גר יהיה זרעך' - משהיה לו זרע. וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה, וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך".

ועיין ברש"י בפרשת לך לך (בראשית טו, יג) שכתב: "כי גר יהיה זרעך - משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה. כיצד? יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב. ויעקב כשירד למצרים אמר: 'ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה' (להלן מז, ט), הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו, הרי ארבע מאות שנה.

ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת (קל"ג), ושל עמרם (קל"ז), ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים! ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה.

בארץ לא להם - לא נאמר: 'בארץ מצרים', אלא: 'בארץ לא להם', ומשנולד יצחק: 'ויגר אברהם בארץ פלשתים' (להלן כא, לד), וביצחק: 'גור בארץ הזאת' (שם כו, ג), 'ויעקב גר בארץ חם' (תהלים קה, כג), 'לגור בארץ באנו' (בראשית מז, ד)".

[2] ועיין בהרחבה במאמר "זמן ברית בין בתרים והגאולה העתידה" בספרי "הדר העולם".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.