הקדמה: הפסוק הראשון ופירוש רש"י עליו
נאמר בפרשת בשלח: "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלקים: פן ינחם העם בִּרְאֹתם מלחמה, ושבו מצרימה" (יג, יז).
מה פירוש הפסוק?
פירש רש"י: "ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם - ולא נהגם, כמו: 'לך נחה את העם' (שמות לב, לד), 'בהתהלכך תנחה אותך' (משלי ו, כב).
כי קרוב הוא - ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה.
בראתם מלחמה - כגון מלחמת 'וירד העמלקי והכנעני' וגו' (במדבר יד, מה). אם הלכו דרך ישר היו חוזרים. ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו: 'נתנה ראשה ונשובה מצרימה' (במדבר יד, ד), אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה.
פן ינחם - יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב".
רש"י הדגיש שהמלים "ולא נחם" פירושם: "ולא נהגם", ואילו המלים "פן ינחם" אף על פי שהן נראות דומות, משמעותן שונה לגמרי: "פן יתחרטו על שיצאו, ויתנו לב לשוב".
עוד כתב רש"י שהמלים "כי קרוב הוא" משמעותן היא שלכן נוח לשוב באותה הדרך למצרים.
עוד כתב רש"י שהמלים "בראתם מלחמה" משמעותן כל מלחמה שעתידה לבוא אליהם.
א. הסבר התרגום המיוחס ליונתן: בני אפרים יצאו ממצרים לפני הזמן
פירוש אחר לגמרי בהסבר המלים "בראֹתם מלחמה", כתב התרגום המיוחס ליונתן שם:
"והוה כד פטר פרעה ית עמא, ולא דברינון ד' אורח ארע פלישתאי, ארום קריב הוא, ארום אמר ד': דלמא יתהוון עמא במיחמיהון אחוהון דמיתן בקרבא, מאתן אלפין גוברין בני חילא משבטא דאפרים, מאחדין בתריסין ורומחין ומאני זיינין, ונחתו לגת למיבוז גיתי פלישתאי, ובגין דעברו על גזרת מימרא דד' ונפקו ממצרים תלתין שנין קדם קיצא - איתמסרו בידא דפלישתאי, וקטלונון, הינון הוו גרמיא יבישיא דאחי יתהון מימרא דד' על ידא דיחזקאל נביא בבקעת דורא. ואין יחמון כדין - ידחלון ויתובון למצרים".
באר את דבריו ה"כתר יונתן": "ויהי כאשר שלח פרעה את העם, ולא הנהיגם ד' דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר ד': שמא יחרדו העם בראותם אחיהם שמתו במלחמה, מאתים אלף אנשים בני חיל משבט אפרים, אוחזים במגינים ורומחים וכלי זין, וירדו לגת לבזוז מקנה פלשתים. ובעבור שעברו על גזירת מאמרו של ד', ויצאו ממצרים שלושים שנים לפני הקץ - נמסרו ביד פלשתים והרגום. והם היו העצמות היבשות שהחיה אותם מאמרו של ד' על ידו של יחזקאל הנביא בבקעת דורא. ואם יראום כך - ייראו וישובו למצרים".
לפי התרגום המיוחס ליונתן המלים "בראתם מלחמה" אין משמעותן כל מלחמה שעתידה לבוא אליהם, כמו שפירש רש"י, אלא מלחמה שכבר קרתה, שבה נהרגו בידי הפלשתים מאתים אלף איש משבט אפרים, שיצאו ממצרים שלושים שנה לפני שכל בני ישראל יצאו משם.
עוד כתב התרגום שהם העצמות היבשות שהחיה יחזקאל.
יש לשאול על דברי התרגום מספר שאלות:
מנין למד התרגום המיוחס ליונתן את כל הסיפור על בני אפרים? האם יש לכך רמז בתנ"ך? האם זו רק מסורת? בשאלות אלו נעסוק בעזרת ד' בהמשך המאמר.
עוד יש לשאול: מדוע יצאו בני אפרים לפני הזמן?
מדברי התרגום נראה שהסיבה היתה שהם רצו לבוז את מקנה הפלשתים.
אבל יש לשאול על כך: האם בשביל זה הם יצאו ממצרים?! רק בשביל לבוז את מקנה הפלשתים?!
[גם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי אמרו בקיצור דברים דומים: "בראֹתם מלחמה - זו מלחמת בני אפרים, שיצאו קודם לקץ. ושבו מצרימה - שלא יראו עצמות אחיהם בני אפרים, ויחזרו".
המכילתא קיצרה, ולא כתבה מדוע יצאו בני אפרים לפני הזמן. כמו כן היא לא כתבה שהם העצמות היבשות שהחיה יחזקאל.]
ב. הסבר הפסיקתא והגמרא: בני אפרים יצאו ממצרים לפני הזמן מפני שֶׁמָנוּ לקץ וטעו
- הסבר הפסיקתא זוטרתא
הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) על פסוקנו גם כן הסבירה את הפסוק על בני אפרים, בדומה לתרגום המיוחס ליונתן, אבל הסבירה אחרת את סיבת יציאתם.
כך נאמר שם: "בראותם מלחמה - אלו בני אפרים, שֶׁמָנוּ לקץ וטעו, ויצאו בלא רשות, ונהרגו, שנאמר: 'בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב' (תהלים עח, ט). מפני מה? ש'לא שמרו ברית ד' ובתורתו מאנו ללכת' (שם, י)".
הפסיקתא הביאה גם כן את הסיפור על בני אפרים, והביאה לו רמז בתנ"ך מספר תהלים!
הפסיקתא גם הסבירה שבני אפרים יצאו ממצרים לפני הזמן, מפני שמנו לקץ וטעו.
מה בדיוק היה המנין שהם מנו, ובמה בדיוק הם טעו? הפסיקתא לא הסבירה.
- הסבר הגמרא
סיפור זה על בני אפרים, בלי התייחסות לפסוק מפרשת בשלח, אלא ביחס למתים שהחיה יחזקאל, ובהתייחסות לפסוקים אחרים בתנ"ך, נאמר גם במסכת סנהדרין, וגם שם נאמר שהם מנו לקץ וטעו, ורש"י שם האריך להסביר את טעותם.
כך נאמר במסכת סנהדרין (צב ע"ב): "מאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל?
אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר: 'ובני אפרים שותלח וברד בנו, ותחת בנו, ואלעדה בנו, ותחת בנו, וזבד בנו, ושותלח בנו, ועזר ואלעד, והרגום אנשי גת הנולדים בארץ' (דברי הימים א ז, כ-כב), וכתיב: 'ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים, ויבאו אחיו לנחמו' (שם, כג)".
פירש רש"י שם: "שמנו לקץ - של יציאת מצרים. וטעו - שלא היה להם למנות גזירת 'ועבדום וענו אותם' (בראשית טו, יג) אלא משנולד יצחק, דהא כתיב: 'כי גר יהיה זרעך' - זה יצחק, דכתיב: 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (שם כא, יב), והם מנו משעת הדיבור לאברהם. ותניא בסדר עולם: אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה היה, ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה שלשים שנה, כדכתיב: 'ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו' (שם, ה), נמצאת אומר משדבר עמו בין הבתרים עד שיצאו ממצרים היו ארבע מאות, ואותן שלשים שמן הדבור עד לידת יצחק טעו בני אפרים. ומניין שבני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו? שנאמר: 'ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת'".
אם כן הטעות שלהם היתה שהם מנו ארבע מאות שנה מזמן ברית בין הבתרים, ולא מהולדת יצחק, ולכן הם חשבו שהגיע זמן הגאולה, ויצאו.
ג. כיצד יתכן שמאתים אלף מבני אפרים מתו לפני שלושים שנה ושבט אפרים לא נכחד?
יש לשאול: איך יתכן שאחרי שמאתים אלף איש מבני אפרים מתו כשלושים שנה לפני יציאת מצרים, בני אפרים היו במנין הראשון שנמנו בני ישראל במדבר ארבעים אלף וחמש מאות (במדבר א, לג)? והרי מאתים אלף מהם מתו כשלושים שנה קודם לכן ביציאתם ממצרים!
יש לענות על שאלה זו על פי דברי חז"ל המובאים ברש"י על הפסוק הבא בפרשת בשלח!
כך נאמר בפסוק: "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף, וַחֲמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים".
כתב רש"י שם: "וחמשים - אין חמושים אלא מזויינים...
דבר אחר: חמושים - אחד מחמישה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה".
יש לשאול: מי היו אותם ארבעה חלקים שמתו בשלשת ימי אפילה?
כתב על כך רש"י בפרשת בא, בהסבר מכת החושך (י, כב): "ולמה הביא עליהם חושך?
שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלושת ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו: אף הן לוקין כמונו".
מפורש ברש"י שאותם ארבעה חלקים מישראל שמתו בשלושת ימי החושך, מתו מפני שלא רצו לצאת ממצרים!
לפי זה יש לומר ששבט אפרים, שביקש לצאת ממצרים לפני הזמן, לא היה כמו אלו שלא רצו לצאת ממצרים ומתו בשלושת ימי החושך. אלא אדרבה, הם ביקשו לצאת ממצרים עוד לפני הזמן! ולכן שבט אפרים לא נתמעט כלל באותם שלושה ימים!
ואף על פי שמתו מהם מאתים אלף איש ביציאתם לפני הזמן, הם היו בערך באותו מספר, פחות או יותר, של שאר השבטים. כיון שמאתים אלף איש זהו המספר הממוצע שמתו מכל שבט בשלושת ימי החושך, לפי החשבון של ארבע חמישיות, על כך שלא רצו לצאת!
שהרי כל ישראל היו כשש מאות אלף איש, כך שבאופן ממוצע היו בכל שבט כחמישים אלף איש, וכנגדם מתו ארבע חמישיות, שהם בממוצע מאתים אלף!
בשבט באפרים היו כארבעים אלף איש, כנזכר לעיל, ומאתים אלף מהם מתו ביציאתם ממצרים, שהם כחמש שישיות! אלא שהם מתו מפני שרצו לצאת ממצרים, ולא מפני שלא רצו לצאת!
סיום
הגמרא במסכת מגילה (לא ע"א) אומרת שבשבת חול המועד פסח מפטירים בעצמות היבשות. הסביר רש"י: "בעצמות היבשות - שיצאו ממצרים לפני הקץ".
כלומר: מזכירים, כמעט כל שנה, בהפטרה של שבת חול המועד פסח את בני אפרים שיצאו ממצרים לפני הזמן!
ארבע החמישיות מעם ישראל שמתו במצרים בשלושת ימי החושך אבדו מעם ישראל לחלוטין, ואילו בני אפרים שיצאו לפני הזמן זכו לקום לתחיה בזמן יחזקאל, ואנו מזכירים אותם בשבת חול המועד.
יהי רצון שנזכה להיגאל בגאולה השלמה בקרוב.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
