א. מדוע האריכה התורה בתחילת פרשת פקודי?

בתחילת פרשת פקודי (לח, כא-כב) נאמר:

"אלה פקודי המשכן, משכן העדֻת, אשר פֻּקד על פי משה, עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן. ובצלאל, בן אורי בן חור למטה יהודה, עשה את כל אשר צוה ד' את משה".

מדוע האריכה התורה לתאר את כל הדברים הללו?

כתב שם הספורנו: "ספר מעלות זה המשכן, שבשבילם היה ראוי להיות נצחי, ושלא ליפול ביד אויבים:

ראשונה: שהיה 'משכן העדות' - שהיו בו לוחות העדות.

שניה: 'אשר פֻּקד על פי משה'.

שלישית: שהיתה 'עבודת הלויים ביד איתמר', כי אמנם משמרת כל חלקי המשכן ביד איתמר היתה.

רביעית: 'ובצלאל, בן אורי בן חור למטה יהודה, עשה את כל אשר צוה ד'', שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו מיוחסים וצדיקים שבדור. ובכן שרתה שכינה במעשי ידיהם, ולא נפל ביד אויבים.

אבל מקדש שלמה, שהיו עובדי המלאכה בו מצור (מל"א ה, טז-כד; ז, יג-מה), אף על פי ששרתה בו שכינה נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית (מל"ב יב, א-יז; כב, ה-ו), ונפל בסוף הכל ביד אויבים.

אבל בית שני, שלא היה בו גם אחד מכל אלה התנאים - לא שרתה בו שכינה (יומא כא ע"ב), ונפל ביד אויבים.

כי אמנם בית שני לא היה משכן העדות, שלא היו בו לוחות העדות (יומא כא ע"ב).

ולא פוקד כי אם על פי כורש (עזרא א, א-ג).

ולא היו שם בני לוי, כמו שהעיד עזרא באמרו: 'ואבינה בעם ובכהנים, ומבני לוי לא מצאתי שם' (שם ח, טו).

ומן המתעסקים בבנינו היו צידונים וצורים, כמבואר בספר עזרא (ג, ז)".

ב. היכן היה יותר זהב וכסף ונחשת?

בהמשך הפסוקים מתארת התורה את כמות הזהב והכסף והנחשת שתרמו למשכן, ומה עשו בהם:

כד. "כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש, ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר, ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקֹדש.

כה. וכסף פקודי העדה מאת ככר, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקֹדש.

כט. ונחֹשת התנופה שבעים ככר, ואלפים וארבע מאות שקל".

כתב הספורנו שם (כד): "העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת שנכנסה במלאכת המשכן, שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון, כמבואר בספר מלכים (מל"א ו, כ-לה; ז, מח-נ). ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס. ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ד' במשכן של משה, ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני.

ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ד' את יראיו ומעשיהם, לשכנו בתוכם".

ג. השראת השכינה במשכן ובבתי המקדש

בסוף הפרשה נאמר:

לד. "ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ד' מלא את המשכן.

לה. ולא יכֹל משה לבוא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן, וכבוד ד' מלא את המשכן.

לו. ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם.

לז. ואם לא יעלה הענן, ולא יסעו עד יום העלתו.

לח. כי ענן ד' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".

כתב שם הספורנו (לו): "וכל כך היתה שריית השכינה קבע במשכן, שלא היה מסתלק כלל משם, עד שהיו ישראל צריכים לנסוע. וזה לא היה בשילה, ולא בבית ראשון, ולא בבית שני.

אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי, יבנה ויכונן במהרה בימינו, כאמרו: 'ואני אהיה לה נאם ד' חומת אש סביב, ולכבוד אהיה בתוכה' (זכריה ב, ט)".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.