השבת - "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם"

הקדמה

         בשתים עשרה פרשות ובחמישה עשר מקומות בתורה נזכרת השבת[1]. במספר מקומות היא נזכרת רק בפסוק אחד[2], ויש שאפילו רק בחצי פסוק[3], אבל במספר מקומות מופיעה פרשה שלמה העוסקת בשבת.

         אחת הפרשות המיוחדות העוסקות בשבת מופיעה בתחילת פרשת כי תשא (לא, יב-יז). בפרשה זו, שעל פניה היא נראית כחוזרת על דברים שנאמרו במקומות אחרים, ומחדשת רק את עונשו של מחלל השבת, התחדשו דברים עליונים ונשגבים בענין השבת, שלא נאמרו בשום מקום אחר.

א. הפסוקים

         כך נאמר בפרשה (לא, יב-יז):

יב. "ויאמר ד' אל משה לאמר:

יג. ואתה דבר אל בני ישראל לאמר: אך את שבתֹתי תשמֹרו, כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם, לדעת כי אני ד' מקדִשכם.

יד. ושמרתם את השבת, כי קֹדש הִוא לכם, מחלליה מות יומת, כי כל העֹשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההִוא מקרב עמיה.

טו. ששת ימים יֵעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון קֹדש לד', כל העֹשה  מלאכה ביום השבת מות יומת.

טז. ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדֹרֹתם ברית עולם.

יז. ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם, כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש".

ב. שאלות על הפרשה

בפרשה זו מרובות הכפילויות, וכבר העירו על כך המפרשים:

1. שאל האברבנאל[4]: "[השאלה השמינית] בכפל המופלג שבא במצוה זו. כי הנה אמר: 'אך את שבתתי תשמֹרו' (יג), וחוזר לומר שנית: 'ושמרתם את השבת' (יד), ואמר שלישית: 'ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לד'' (טו), ואמר רביעית: 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת' (טז)"[5].

האברבנאל שאל על הכפילות בציווי על שמירת השבת, והמפרשים העירו על כפילויות נוספות:

2. מדוע כתובים שלשה נימוקים לשמירת השבת: "כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם לדעת כי אני ד' מקדִשכם" (יג), "כי קֹדש הִוא לכם" (יד), "ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (יז)[6]?
3. מדוע כתוב פעמיים שעונשו של מי שמחלל שבת הוא "מות יומת": "מחלליה מות יומת" (יד), "כל העֹשה מלאכה ביום השבת מות יומת" (טו)[7]?
4. מדוע כתוב פעמיים שהשבת היא לדורות: "אך את שבתֹתי תשמֹרו, כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם" (יג), "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדֹרֹתם ברית עולם" (טז)?
5. מדוע כתוב פעמיים שהשבת היא קֹדש: "קֹדש הִוא לכם" (יד), "קֹדש לד'" (טו)?
6. מדוע כתוב פעמיים שהשבת היא אות בין ד' ובין בני ישראל: "כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם לדעת כי אני ד' מקדִשכם" (יג), "ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (יז)[8]?

כמו כן שאלו המפרשים שאלות נוספות שאינן קשורות לכפילות:

7. מדוע כתבה התורה שהשבת היא לדורות, וכי לא פשוט שהמצוה היא לדורות[9]?
8. מדוע פסוקים י"ג-י"ד נאמרו בלשון נוכח: "אך את שבתֹתי תשמֹרו, כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם, לדעת כי אני ד' מקדִשכם. ושמרתם את השבת כי קֹדש הִוא לכם", ואילו פסוקים ט"ו-י"ז נאמרו בלשון נסתר: "ששת ימים יֵעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון קֹדש לד', כל העשה מלאכה ביום השבת מות יומת. ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדֹרֹתם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם"[10]?

ג. השבת כמעלת עם ישראל, והשבת כעדות עם ישראל על הקב"ה

         כדי לענות על כל השאלות יש לעיין בדברי רש"י.

1. הסבר רש"י

         כתב רש"י (יג): "כי אות היא ביני וביניכם – אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם, בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה". "לדעת – האומות בה כי אני ד' מקדשכם".

         יש לציין שניתן לקרוא את המלה "גדולה" בחולם[11], אך בחומש עם פירוש רש"ר הירש ניקדו את המלה בשורוק, ובחומש עם פירוש "דעת מקרא" כתבו "גדלה" בלא וו, וניקדו את הדלת בקובוץ והלמד דגושה, וכן נראה יותר, כיון שלפי ניקוד זה דברי רש"י דומים למה שתיקנו חז"ל בתפילת מנחה של שבת: "תפארת גדוּלה ועטרת ישועה, יום מנוחה וקדושה לעמך נתת".

         מרש"י שכתב "אות גדולה", ומלשון התפילה "ועטרת ישועה" עולה שהשבת היא כעין כתר שנתן לנו הקב"ה, שבו הוא מכתיר אותנו על כל העמים, וזהו שכתב רש"י בהמשך הפסוק: "לדעת – האומות בה כי אני ד' מקדשכם".

         דברי רש"י אלה דומים למה שכתבו התוספות במסכת חגיגה (ג ע"ב בד"ה "ומי כעמך") על תחילת אותה הברכה: "אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ": "אמרינן במדרש: שלשה מעידין זה על זה: ישראל ושבת והקדוש ברוך הוא.

         ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה.

         ישראל ושבת [מעידים] על הקדוש ברוך הוא שהוא אחד.

         הקב"ה ושבת [מעידים] על ישראל שהם יחידים באומות"[12].

2. כפל הציוויים והנימוקים של "אות"

         לפי רש"י עולה שהנימוק הראשון: "כי אות הִוא ביני וביניכם", איננו הנימוק שכתוב בסוף הפרשה: "ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם, כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", אלא האות הראשון מעיד על מעלת עם ישראל, ואילו האות האחרון מעיד על כך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים[13]!

         על פי זה מיושבת הכפילות בין שניים מהנימוקים, וגם הכפילות באותות (שאלות 6 ו-2 בחלקה): בני ישראל מצווים לשמור את השבת גם מפני שבכך הם מעידים על כך שד' בחר בהם, וגם מפני שבכך הם מעידים על הקב"ה שברא את העולם בששה ימים, וממילא מיושבת גם הכפילות בציווי על שמירת השבת (שאלה 1 בחלקה).

         על פי יסוד זה נראה לענות גם על שאר השאלות שנשאלו:

3. כפל הציוויים והנימוקים של "קֹדש"

         על פי זה ניתן גם להסביר מדוע בפסוק י"ד נאמר: "קֹדש הִוא לכם" ואילו בפסוק ט"ו נאמר: "קֹדש לד'" (שאלה 5). "קדש הִוא לכם" מדבר על קדושת עם ישראל[14], ואילו "קֹדש לד'" מדבר על השבת כמעידה על כך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים.

         אך יש לברר: מה התחדש בנימוק שבפסוק י"ד: "קֹדש הִוא לכם"? והרי כבר נאמר בפסוק י"ג: "כי אני ד' מקדִשכם"[15]!

         נראה להסביר שמהמלים "אני ד' מקדשכם" ניתן היה להבין שד' מקדש את ישראל באופן כללי, ושמירת השבת על ידי עם ישראל ולא על ידי אומות העולם רק מהווה סימן לכך[16]. לכן הוסיפה התורה ואמרה: "קֹדש הִוא לכם", דהיינו שהשבת עצמה גם מקדשת את ישראל כאשר הם שומרים אותה, כמו שאמרו חז"ל במכילתא כאן: "קֹדש היא לכם – מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל". ואף על פי שכל מצוה מקדשת את ישראל, מכל מקום מיוחדת היא השבת שמקדשת את ישראל יותר משאר המצוות[17].

         נראה להוסיף שהמלים "קֹדש לד'" מהוות גם כן נימוק לשמירת השבת, אף על פי שלא כתובה לפניהם המלה "כי". משמעות הנימוק היא שעלינו לשמור את השבת לא רק בשביל להעיד על כך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, אלא גם מפני שהקב"ה קידש את יום השבת. ואמנם הקב"ה קידש את יום השבת מפני שבו הוא שבת מכל מלאכתו, וכפי שנאמר בפרשת "ויכֻלו": "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב, ג), אך משם נראה שאכן זהו נימוק נוסף – שהקב"ה ציווה שנשמור את היום שהוא קידש!

         מה ההבדל בין העדות על כך שד' ברא את העולם לבין "קֹדש לד'"?

         נראה להסביר את הדבר על פי מה שכתב בספר "אזנים לתורה" בפרשת בשלח על הפסוק "ויאמר אלהם: הוא אשר דבר ד': שבתון שבת קֹדש לד' מחר" (טז, כג): "אמנם קבלו כבר את השבת במרה, אבל רק שבת של מנוחה, לנוח בו מעבודה קשה, אבל לא מתחומין וטלטול (ואולי גם לא מהכנת צרכי אכל נפש). ולפיכך נסעו מאילים ביום השבת, כמבואר במסכת שבת (פז ע"א) ועתה נתן להם 'שבת קֹדש', שבת של קדושה, ואסר להם תחומין וטלטול וכל מלאכה"[18]. דהיינו שמטעם עדות שד' ברא את העולם, היה מספיק לשבות ממלאכה באופן כללי, בלי לשבות ממלאכת אוכל נפש, אבל מצד הקדושה שקידש ד' את השבת, איסור המלאכה הוא מוחלט, ואפילו מלאכת אוכל נפש אסורה[19].

4. כפל העונשים

         גם הכפילות בעונש (שאלה 3) מוסברת על פי זה, דהיינו שהעונש הנזכר בפסוק י"ד הוא מצד הפגיעה בקדושת עם ישראל, שכיון ששמירת השבת היא ככתר שנתן לנו המלך, הרי שמי שמחלל את השבת הרי הוא כמחלל את הכתר שנתן לו המלך, שעונשו מיתה[20], ואילו העונש הנזכר בפסוק ט"ו הוא מצד הפגיעה בעדות על כך שהקב"ה ברא את העולם, שהרי הוא ככופר בקב"ה[21].

5. כפל  ה"דורות"

         גם ההדגשה שכתבה התורה שהשבת היא לדורות (שאלה 7), וגם הכפילות בענין זה (שאלה 4) מיושבות. ראשית יש לשים לב לכך שהמלה "לדֹרֹתיכם" בפעם הראשונה כתובה בנימוק: "כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם, לדעת כי אני ד' מקדִשכם", ואילו המלה "לדֹרֹתם" בפעם השניה כתובה בציווי על שמירת השבת: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדֹרֹתם ברית עולם".

         מדוע בפעם הראשונה ההדגשה היא לגבי הנימוק, ואילו בפעם השניה ההדגשה היא לגבי הציווי?

         לגבי הנימוק של קדושת עם ישראל היה אפשר לטעות שרק על הדור שיצא ממצרים, שבו היו משה ואהרן ומרים ושבעים הזקנים, נאמר שהוא קדוש[22], אך לא על הדורות הבאים, ולכן הדגישה התורה: "כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם, לדעת כי אני ד' מקדִשכם", דהיינו שעם ישראל קדוש לכל דורותיו[23].

         לעומת זאת בפעם השניה, בציווי, היה אפשר לטעות שרק הדור שיצא ממצרים, שאכל מן, והיה משוחרר מדאגות של פרנסה הוא שחייב בשמירת שבת, אבל הדורות הבאים, שטרודים בפרנסתם בכל ימות השנה לא יצטרכו לשמור שבת, לכן הדגישה התורה: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדֹרֹתם ברית עולם"[24].

6. לשון נוכח ולשון נסתר

         כמו כן ניתן על פי זה להסביר מדוע פסוקים י"ג-י"ד מדברים בלשון נוכח, ואילו פסוקים ט"ז-י"ז מדברים בלשון נסתר (שאלה 8): פסוקים י"ג-י"ד מדברים על מעלת עם ישראל, ולכן הם נאמרו בלשון נוכח, כאב אוהב המדבר אל בנו האהוב: "אך את שבתֹתי תשמֹרו, כי אות היא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם, לדעת כי אני ד' מקדִשכם. ושמרתם את השבת כי קֹדש הִוא לכם", ואילו פסוקים ט"ו-י"ז שאינם מדברים על מעלת עם ישראל, אלא על עדות עם ישראל על הקב"ה שברא את העולם, נאמרו בלשון נסתר: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדֹרֹתם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם".

7. סיכום

         במאמר זה התבאר שבפרשה מופיעים:

ארבעה ציוויים על שמירת השבת: שניים מצד מעלת עם ישראל, ושניים מצד עדות עם ישראל על הקב"ה שברא את העולם בששה ימים.

ארבעה נימוקים שהם מתפרטים לשני זוגות:

שני נימוקים של "אות": אחד מצד מעלת עם ישראל, ואחד מצד עדות עם ישראל על הקב"ה שברא את העולם בששה ימים.

שני נימוקים של "קדש": אחד מצד מעלת עם ישראל, ואחד מצד עדות עם ישראל על הקב"ה שברא את העולם בששה ימים, וקידש את היום השביעי.

שני עונשים: אחד מצד מעלת עם ישראל, ואחד מצד עדות עם ישראל על הקב"ה שברא את העולם בששה ימים.

8. מבנה הפרשה

         יש לציין שהציוויים, הנימוקים והעונשים מופיעים בצורה מסודרת להפליא, כאשר הפרשה מחולקת לשני חלקים:

         חלק א': מצד קדושת עם ישראל.

         חלק ב': מצד עדות עם ישראל על הקב"ה שברא את העולם.

         כל אחד מהחלקים מחולק לשני חלקי משנה: בחלק המשנה האחד מופיעים ציווי ונימוק של "אות", ובחלק המשנה השני מופיעים ציווי, נימוק של "קדש" ועונש. ארבעת חלקי המשנה מסודרים בצורה כזו שחלק ב' (הכללי) פותח במה שסיים חלק א' (הכללי), דהיינו שהחלק הראשון של חלק ב' הוא חלק המשנה השני[25]:

חלק א: מצד קדושת עם ישראל

1. אך את שבתֹתי תשמֹרו,

כי אות הִוא ביני וביניכם לדֹרֹתיכם, לדעת כי אני ד' מקדִשכם (יג).

2. ושמרתם את השבת

כי קֹדש הִוא לכם,

מחלליה מות יומת, כי כל העֹשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההִוא מקרב עמיה (יד).

חלק ב: מצד עדות עם ישראל על הקב"ה שברא את העולם

2. ששת ימים יֵעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון

קֹדש לד',

כל העֹשה מלאכה ביום השבת מות יומת (טו).

1. ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדֹרֹתם ברית עולם (טז).

ביני ובין בני ישראל אות הִוא לעֹלם, כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש (יז).

בצורה יותר מפורטת מוסברים הדברים בטבלה הבאה:

סיום

         פרשה זו, שבאה להזהיר את בני ישראל שלא יבנו את המשכן בשבת (רש"י), לא רק הזהירה, אלא גם ביארה את מעלותיה העצומות של השבת, כדי שנבין מדוע אפילו המשכן, שענינו גדול ועצום - להשרות את השכינה בישראל, אין מלאכת הקמתו דוחה שבת. יהי רצון שכל עם ישראל ישמור את השבת, ומתוך כך נזכה לגאולה השלמה ולבנין בית המקדש בקרוב.

[1] בראשית (ב, א-ג);

בשלח (שמות טז, כב-ל); יתרו (שם כ, ח-יא); משפטים (שם כג, יב); כי תשא (שם לא, יב-יז; שם לד, כא); ויקהל (שם לה, א-ג);

קדושים (ויקרא יט, ג; שם, ל); אמֹר (שם כג, ג; כד, ה-ט); בהר (שם כו, ב);

שלח (במדבר טו, לב-לו); פינחס (שם כח, ט-י)

וואתחנן (דברים ה, יב-טו).

[2] שמות כג, יב; שמות לד, כא; ויקרא כג, ג.

[3] ויקרא יט, ג; ויקרא יט, ל; ויקרא כו, ב.

[4] בתחילת פרשת כי תשא.

[5] ועיין גם ב"עקדת יצחק" בפרשת ויקהל שער חמשים וחמישה שאלה ב, באלשיך הקדוש בשאלה ט ובשאלה יח, בספר המפתח לספורנו בפרשתנו, וב"אור החיים" הקדוש תחילת פסוק יד, תחילת פסוק טו ותחילת פסוק טז.

[6] אלשיך הקדוש שאלה י ו"מרכבת המשנה" על המכילתא כאן אות ד.

[7] אלשיך הקדוש שאלה יז.

[8] אלשיך הקדוש שאלה כא ו"כלי יקר" פסוק יג.

[9] אלשיך הקדוש שאלה ז.

[10] א. אלשיך הקדוש שאלה יח,  "כלי יקר" פסוק יג, "שפתי כהן" ו"משך חכמה" פסוק טז.

ב. המפרשים שאלו שאלות נוספות רבות (עיין באברבנאל ששאל שש שאלות נוספות, וב"עקדת יצחק" שגם כן שאל שש שאלות נוספות, ובאלשיך הקדוש ששאל חמש עשרה שאלות נוספות), ועל חלקן כבר ענה רש"י, אך הבאנו רק שאלות אלו, כיון שהן נראות השאלות העיקריות, והן גם מתקשרות למהלך אחד, כפי שיבואר בסמוך.

[11] כך משמע מרש"י ביחזקאל כ, יב.

[12] התוספות שם המשיכו: "ועל זה סמכינן לומר 'אתה אחד' במנחה בשבת, אף על פי שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת כמו תפילת ערבית ושחרית". כעין זה כתב הטור באורח חיים סימן רצב, ועיין עוד ב"תורה שלמה" כאן פסוק יז אות צט.

יש לציין שגם המשך הברכה של "אתה אחד": "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה שאתה רוצה בה, יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, ועל מנוחתם יקדישו את שמך", מקורו בפרשתנו, שכן כתב רש"י על המלים "שבת שבתון קדש לד'" (טו): "שבת שבתון – מנוחת מרגוע, ולא מנוחת ארעי. קדש לד' – שמירת קדושתה לשמי ובמצותי". ועיין ב"עיוני רש"י" כאן (לרב אברהם יצחק ברזל, מכון "למען ידעו" בני ברק, קרית ספר תשנ"ח).

[13] כעין דברי רש"י כתבו גם החזקוני, הרלב"ג, "הכתב והקבלה", רש"ר הירש, "דעת סופרים", "דעת מקרא" וכן רש"י ורד"ק ביחזקאל כ, יב ו"ערוך השלחן" (אורח חיים רמב, א) ועיין גם בראב"ע בפירושו הקצר.

גם האברבנאל וה"כלי יקר" פירשו שהאות כאן שונה מהאות שבפסוק יז, אך הם לא פירשו כרש"י, ועיין ב"הכתב והקבלה" שהעיר על האברבנאל שדבריו אינם בדרך הפשט.

ועיין בראב"ע בפירושו הארוך (פסוק יג ופסוק יז) שכתב שהאות הראשון הוא אותו האות שכתוב בסוף הפרשה: שבני ישראל מעידים על הקב"ה שברא את העולם.

[14] עיין "זית רענן" השלם על הילקוט שמעוני כאן (רמז שצ): "ולא עוד וכו' מעיד – וכתבו התוספות בחגיגה: שלושה מעידין זה על זה: הקב"ה ושבת וישראל, ואם כן כשישראל מעידין על הקב"ה גם הקב"ה והשבת מעידין על ישראל שהם עם קדוש, לכן אמר: 'כי קדש היא לכם'". (ב"זית רענן" הנדפס במהדורה הנפוצה של הילקוט שמעוני לא נדפס ענין זה). ועיין עוד ב"תורה שלמה" כאן פסוק יד אות נא ונב.

[15] כאמור, כבר שאלו שאלה זו אלשיך הקדוש שאלה י ו"מרכבת המשנה" על המכילתא כאן אות ד.

[16] עיין ב"ערוך השלחן" אורח חיים רמב, א.

[17] א. עיין ב"מרכבת המשנה" למכילתא שם אות ד ששאל הרי במכילתא משפטים (כ, א) נאמר שכל מצוה מקדשת את ישראל ומה החידוש בכך שהשבת מקדשת את ישראל, ותירץ שכל מצוה מקדשת אבר אחד, ואילו השבת שקולה כנגד כל המצוות ומקדשת את כל האדם. ועיין עוד ב"עולת ראיה" ח"ב עמוד מה וב"עין איה" שבת ח"א פ"ב סימן רעח: "קדושת השבת יש שניים בכוחה: האחד מה שהיא מקדשת ומעלה את ישראל בקדושתה העליונה ומרוממת אותם בעצם קדושת היום למעלה מכל עניני החול ומדבקתם בכבוד עליון וקדושה עליונה. חוץ מזה היא ממשכת גם כן את כח כל ימי המעשה עם כל חילוניותם ושפלותם, שעל ידי מה שהם נזכרים בקדושת השבת הינם מתרוממים".

ב. עיין בהגהות הגר"א שם במכילתא שמחק את המשך המשפט.

[18] עיין עוד בדבריו שם טו, כה; טז, ה; טז, כח; טז, כט.

[19] עיין רש"י כאן (לא, טו) שכתב: "שבת שבתון - לכך כפלו הכתוב לומר שאסור בכל מלאכה, אפילו אוכל נפש, וכן יום הכפורים שנאמר בו: 'שבת שבתון הוא לכם' (ויקרא כג, לב) אסור בכל מלאכה, אבל יום טוב לא נאמר בו כי אם: 'ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון' (שם, לט), אסורים בכל מלאכת עבודה, ומותרים במלאכת אוכל נפש".

[20] עיין ברש"ר הירש בפסוק יג בד"ה "אך את שבתתי תשמרו".

[21] עיין חולין ה ע"א ורש"י שם בד"ה "אלא לאו הכי קאמר", רמב"ם הלכות שבת פ"ל הט"ו ו"מגיד משנה" שם, רמב"ן שמות כ, ח; כא, ב; ויקרא כה, ב; דברים ה, טו, ספורנו כאן פסוק יד, "בית יוסף" על הטור אורח חיים סימן רמב, "חיי אדם" הלכות שבת כלל א סעיף א, "קיצור שלחן ערוך" סימן עב סעיף א, "משנה ברורה" בהקדמה להלכות שבת ועוד.

[22] עיין ספר הכוזרי א, צה.

[23] עיין בספר "שמירת הלשון" ח"ב לפרשת שלח לך (בחלק מהדפוסים צויין שם פרק יט).

[24] ועיין עוד ברש"י שמות יב, יז וב"דעת סופרים" כאן בפסוק יג ובפסוק טז.

[25] הרב אלחנן סמט בספרו "עיונים בפרשות השבוע" (עמודים 262-263) כתב שהפרשה מחולקת לשני חלקים, שבכל אחד מהם שלושה מרכיבים, היוצרים שלושה מעגלים מסביב לציר מרכזי, שהוא פסוק טו. אך לעניות דעתי נראה להסביר אחרת, כמו שהתבאר, שאכן יש כאן שני חלקים, כמו שכתב הרב סמט, אך שני החלקים מסודרים בשני מעגלים בלבד, בלא ציר מרכזי.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.