הקדמה
פסוקים רבים כתבה התורה בתיאור עשר המכות. רוב פרשת וארא וחלק גדול מפרשת בא עוסקים בתיאור עשר המכות. נשאלת השאלה: מדוע האריכה התורה בתיאור זה?
התורה עצמה ענתה על שאלה זו. בדברי ד' אל משה לפני המכות נאמר: "ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אֹתֹתי ואת מופתי בארץ מצרים. ולא ישמע אֲלֵכֶם פרעה, ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאֹתי, את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדֹלים. וידעו מצרים כי אני ד', בנטֹתי את ידי על מצרים" (שמות ז, ג-ה).
כמו כן נאמר: "ויאמר ד' אל משה: בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שִתִי אֹתֹתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אֹתֹתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ד'" (שם י, א-ב).
אם כן מטרת המכות היא שמצרים ידעו "כי אני ד'", ושעם ישראל ידע "כי אני ד'".
כאשר מתבוננים בכל הפסוקים רואים שהתורה מפרטת יותר וכותבת לשונות שונים בענין זה:
'בזאת תדע כי אני ד'' (שם ז, יז)
'למען תדע כי אין כד' אלקינו' (שם ח, ו)
'למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ' (שם ח, יח).
'בעבור תדע כי אין כמֹני בכל הארץ' (שם ט, יד).
'למען תדע כי לד' הארץ' (שם ט, כט).
מה הבדל בין כל הלשונות הללו?
המפרשים האריכו להסביר לשונות אלו, ולמדו מהם לימודים אמוניים רבים. במאמר קצר זה יובאו רק דבריו של ספר "אלה המצוות", בתוספת דברים.
א. עשרת העיקרים שלמד ספר "אלה המצוות" מיציאת מצרים
בספר "אלה המצוות" (לרב משה חגיז[1]) במצות סיפור יציאת מצרים (מצוה כא) האריך בענין וכתב: "חמשים פעם הוזכר בתורה ענין יציאת מצרים, וגם בכל התפילות והברכות אנו אומרים: 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהנס הזה הוא אות ומופת גמור בחידוש העולם, שאנו חייבים בפרסומו, וכמו שכתב אדוני אבי ז"ל..., והמאור הגדול המקובל האלוקי מוהר"ר הרדב"ז ז"ל, בספרו 'מצודת דוד', האריך בפרט זה שהוא משרשי האמונה, ויש רמז נכון במקראות:
- שהוא מצוי[2], שנאמר: 'אני ד'' (שמות ז, יז) [העיקר הראשון משלושה עשר העיקרים לרמב"ם].
- שהוא אחד, שנאמר: 'למען תדע כי אין כמֹני בכל הארץ' (שם ט, יד) [העיקר השני].
- שהוא מחדש נסים ונפלאות בשינוי הטבעים בכל עת שירצה, וזה הוראה גמורה על חידוש העולם, שהוא חידשו והמציאו מהאפס המוחלט בחפצו הפשוט, כאשר עלה ברצונו. וכל המכות יוכיחו, בכל מעשה שמים וארץ, ימים וכל אשר בהם, ששינו את תפקידם בגזרת יוצרם, שהוא עשאם ויכוננם על תנאי זה, וכיון שהוא המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, הוא ודאי קדמון לו [העיקר הרביעי].
- שהוא מנבא את הנביאים ההולכים בשליחותו, שנאמר: 'לכה ואשלחך אל פרעה' (שם ג, י) [העיקר הששי].
- שנבואת משה רבנו למעלה משאר הנביאים, שנאמר: 'ואהרן אחיך יהיה נביאך' (שם ז, א) [העיקר השביעי][3].
- שיש תורה מן השמים, שנאמר: 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה' (שם ג, יב) [העיקר השמיני][4].
- שהוא יודע העתידות שבלבות בני האדם ידיעה שלמה, שנאמר: 'ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה' (שם ג, יט) [העיקר העשירי].
- שהוא גומל ומעניש, שנאמר: 'למען תדע אשר יפלה ד' בין מצרים ובין ישראל' (יא, ז) [העיקר האחד עשר].
- שהוא עתיד לגאול אותנו על ידי נביא, כאשר גאל את אבותינו על ידי משה רבינו עליו השלום, שנאמר: 'ואזכור את בריתי' (שם ו, ה), דהיינו לעתיד, מלבד רמז 'אהיה אשר אהיה' (שם ג, יד) [העיקר השנים עשר][5].
- שהוא ממית ומחיה, מהמטה שנהפך לנחש, וענין ידו של משה שנצטרעה ונתרפאת, ומצורע חשוב כמת [העיקר השלושה עשר]"[6].
ספר "אלה המצוות" מצא בפרשות יציאת מצרים עשרה מתוך שלושה עשר העיקרים! אמנם לא כולם נלמדים מעשר המכות, אך כולם נלמדים מפרשיות יציאת מצרים!
ב. שלושת העיקרים הנוספים
נראה להוסיף על דבריו שניתן ללמוד מפרשות יציאת מצרים גם את שלושת העיקרים הנוספים שלא הובאו בדבריו: השלישי, החמישי, והתשיעי!
את העיקר השלישי, שהקב"ה אינו גוף, ניתן ללמוד מהתגלות ד' אל משה מתוך הסנה הבוער באש (ג, א-ד). וכן מכך שד' הכה ברגע אחד, בחצות הלילה, כל בכור בארץ מצרים, והגוף יכול להימצא רק במקום אחד (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א ה"ח).
את העיקר החמישי, שהוא איסור עבודה זרה[7], ניתן ללמוד מדברי ד' אל משה ואהרן: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (יב, יב).
את העיקר התשיעי, שהתורה נצחית, ניתן ללמוד מדברי ד' אל משה ואהרן: "והיה היום הזה לכם לזכרון, וחגֹתם אֹתו חג לד' לדֹרֹתיכם, חקת עולם תחגהו" (יב, יד).
לפי זה מוצאים אנו בפרשות יציאת מצרים את כל שלושה עשר העיקרים!
סיום
הרמב"ן בסוף פרשת בא (יג, טז), אחרי שביאר שביציאת מצרים התבררו שורשי האמונה, כתב: "ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב, טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט, יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא ע"א): 'אמת ויציב דאורייתא', ממה שכתוב: 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' (דברים טז, ג), ושנעשה סוכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים.
כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה - כבר הודה בחידוש העולם, ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול, לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו. ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א): 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה', שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלקיו.
וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום, יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: 'בריותיך אנחנו'. וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב, ה"א): 'ויקראו אל אלקים בחזקה' (יונה ג, ח) - מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא נצח לבישה[8].
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד. אלא אם יעשה המצוות - יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם - יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון, כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז, א ולעיל ו, ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים, כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב: 'ואמרו כל הגוים: על מה עשה ד' ככה לארץ הזאת, ואמרו: על אשר עזבו את ברית ד' אלקי אבותם' (דברים כט, כג-כד), שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ד' בעונשם. ואמר בקיום: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך, ויראו ממך' (שם כח, י)"[9].
[1] נדפס לראשונה באמשטרדם בשנת תע"ג.
[2] עיין בסידור "איש מצליח" לרב מאיר מאזוז שליט"א בקונטרס "לאוקמי גירסא" שבסוף הסידור (עמוד כד סימן עח במהדורת תשנ"ז) שכתב על העיקר הראשון שצריך לומר: "שהקב"ה נמצא", ולא: "שהקב"ה מצוי", "כי 'מצוי' פירושו שכיח, ואין זו הכוונה פה, אלא שאיננו נעדר ח"ו".
[3] יש להעיר שבפסוק זה לא כתוב בפירוש שמעלת משה גדולה ממעלת כל הנביאים, אלא רק שמעלתו גדולה ממעלת אהרן! ואדרבא, כעת עדיין לא התברר שמעלת משה גדולה ממעלת כל הנביאים, שכן בסוף פרשת בהעלתך מרים השוותה אותו לשאר הנביאים! ורק אחר כך אמר ד' לה ולאהרן שמעלת משה גדולה ממעלת כל הנביאים [עיין "קובץ מאמרים" לר' אלחנן וסרמן "ביאורי אגדות על דרך הפשט", "נבואת משה" (עמוד מט במהדורת ירושלים תשנ"א) וספר "לתשובת השנה" על הלכות תשובה להרמב"ם (לרב ישראל יוסף הכהן רפפורט, בני ברק תשמ"ו) פ"ג ה"ח סק"ב (עמודים רלה-רלו)]!
נראה שכוונתו לגבי עיקר זה איננה שמכאן מוכח עיקר זה, אלא כמו שכתב בתחילת דבריו: "ויש רמז נכון במקראות".
[4] דבריו הם על פי רש"י, שפירש את הפסוק: "שתקבלו התורה עליו".
[5] א. יש להעיר שבפסוק הראשון שהביא "ואזכור את בריתי" לא מפורש שהוא עתיד לגאול אותנו גם בעתיד, אמנם מה שכתב בהמשך: "מלבד רמז 'אהיה אשר אהיה' (שם ג, יד)", נראה יותר מרמז בעלמא, אלא כהוכחה מפורשת, כמו שכתב רש"י שם: "אהיה - עמם בצרה זו, אשר אהיה - עמם בשעבוד שאר מלכויות"!
ב. עוד יש לציין שדברי "אלה המצוות" על כך שביציאת מצרים למדנו ש"הוא עתיד לגאול אותנו על ידי נביא, כאשר גאל את אבותינו על ידי משה רבינו עליו השלום", כתב כבר הסמ"ק במצוה א': "לידע שאותו שברא שמים וארץ, הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובארבע רוחות, כדכתיב: 'אנכי ד' אלקיך' (שמות כ, ב)... והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו את כל הנפלאות... ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת לא ע"א) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?' והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב: 'אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'... הכי קאמר: כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ד' אלקיכם, ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב: 'ושב וקבצך מכל העמים' (דברים ל, ג)".
כעין זה כתב גם בספר הכוזרי (ג, יא בסופו): "ואם יביאהו השטן לידי יאוש באמרו: 'התחיינה העצמות האלה'? (יחזקאל לז, ג), כי מאד נמחה רשמנו בין הגויים, וזכרנו נשכח, כמה שנאמר: 'יבשו עצמותינו, ואבדה תקותנו, נגזרנו לנו' (שם, יא) - יחשוב על נס יציאת מצרים, ועל כל מה שנאמר ב'כמה מעלות טובות למקום עלינו', ואז לא יפלא בעיניו איך נשוב לקדמתנו" (תרגום אבן שמואל).
ועיין גם ברשב"א בפירושי ההגדות לברכות יב ע"ב (הובאו גם ב"עין יעקב" שם) שכתב על ענין זכירת יציאת מצרים: "ועוד שנתחזק בנפשותינו מדת הביטחון חוזק רב", ונראה שכוונתו ככוזרי וכסמ"ק.
עיין עוד בסידור "אוצר התפילות" (עמוד רכז) בביאור "עיון תפילה" שכתב: "זכירת יציאת מצרים - אף על פי שכבר הזכרנו אותה בקריאת שמע של שחרית שתי פעמים, ובקריאת שמע של ערבית שתי פעמים, נזכירנה עוד פעם ביום, כדי לקבוע ולחזק בלבנו את האמונה והביטחון שגואלנו חזק, ד' צב-אות שמו, ומי שגאל את אבותינו ממצרים, הוא יגאל אותנו בקרוב". בדבריו האחרונים רמז המחבר לתפילת "ברכת החודש", ולפי זה עולה שלימוד זה מיציאת מצרים רמוז כבר בדברי חז"ל מתקני התפילות!
[6] א. יש להעיר ששם אינו מפורש שתהיה תחיית המתים, אלא רק רואים משם שד' יכול להחיות מתים.
ב. דברי "אלה המצוות" נערכו כאן מחדש, לפי סדר העיקרים, ולא לפי הסדר שנכתבו שם בספר, ועיין שם שהאריך עוד. ועיין גם בספר "דרך פקודיך" על מצוות התורה [לרב צבי אלימלך מדינוב (הוצאת מכון "בני שלשים" בני ברק, תשס"ב)] מצוה כא, שהביא גם הוא את דברי "אלה המצוות" לפי סדר העיקרים, ולא לפי הסדר שנכתבו בספר "אלה המצוות", והוסיף עליהם.
[7] עיין היטב בלשון הרמב"ם בפירוש המשניות בהקדמה לפרק חלק בעיקר החמישי.
[8] הרב חד"ש בהערותיו לרמב"ן ביאר ביטוי זה: "החצוף נוצח לביישן" וציין לעיין בפסיקתא דרב כהנא, שובה, דף רפח (צ"ל קסא) ובהערות שם, ושם (בהערה פט) כתב (בין שאר הדברים) שבערוך ערך "חצף" כתב: "חציפה נצח לבישא פירוש: חצוף נוצח לרע", והמעריך כתב עליו: "קשה: וכי הרע אינו חצוף? ונראה לי: החצוף נוצח לביישן". ועיין בביאור "בית היין" על הרמב"ן (לרב יהודה מאיר דביר, הוצאת "מכון מגילת ספר" ירושלים, תשס"ב) שם אות מו שהאריך בזה, ובספר "משנת יעקב" (לגאון רבי יעקב שור, מוסד הרב קוק ירושלים, תש"ן) עמוד שעב-שעג.
[9] ועיין בהרחבה במאמר בשם זה בספרי "הדר התורה" שמות, פרשת וארא.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
