הקדמה

בפרשת משפטים דינים רבים ומצוות רבות. יש לשאול: האם ניתן למצוא סדר בדרך כתיבתם? במאמר קצר זה נתמקד במצוות ובדינים שבפרק כ"א.

א. מדוע פרשת עבד עברי היא המצוה הראשונה שנאמרה בפרשת משפטים?

1. הסבר הרמב"ן

         כתב הרמב"ן (כא, ב): "התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים, הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויפדך ד' אלקיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום' (דברים טו, טו).

         ויש בה עוד זכר למעשה בראשית, כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי.

         ויש בה עוד שביעי בשנים, שהוא היובל, כי השביעי נבחר בימים (לעיל כ, ו), ובשנים (ויקרא כה, ד), ובשמיטות (שם פסוק ח), והכל לענין אחד, והוא סוד ימות העולם מ'בראשית' (בראשית א, א) עד 'ויכלו' (שם ב, א). ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה, שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית.

ולכך החמיר בה הנביא מאד, ואמר: 'אנכי כרתי ברית את אבותיכם... מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ואיש את שפחתו' (ירמיה לד, יג-יד). וגזר בעבורה הגלות (שם, יז-כב), כאשר תגזור התורה גלות על שמיטת הארץ (ויקרא כו, לד-לה), וכמו שאכתוב עוד בעזרת ד' (בויקרא כה, ב)".

         לפי הרמב"ן (כא, ב) מצוות שילוח עבדים חשובה משתי סיבות:

א. יש בה זכר לדבור הראשון: "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (כ, ב).

ב. מתוך שהציווי לשלח את העבד מתיחס לשנה השביעית, הוא רומז לדבור על השבת (שם, ח-יא), ובו אנו מודים לא רק במציאות ד', אלא גם בכך שד' ברא את העולם בשבעה ימים.

         לכן פתחה בה התורה את פרשת משפטים, ולכן על אי קיומה גזר הנביא עונשים חמורים מאד.

2. הסבר האברבנאל

         האברבנאל (בתחילת הפרשה) כתב דברים דומים לדברי הרמב"ן, אבל הוסיף עליהם:

         "הנה זכר ראשונה במשפטים משפט העבד עברי לשתי סיבות:

האחת מפני שהוא יוצא מדבור 'אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' שהוא הדבור הראשון ששמעו בסיני יסוד והקדמה לכל שאר הדבורים. ומפני שהקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל ממצרים זכה בהם להיות עבדיו, ולכן לא היה ראוי שישתעבדו אלו באלו, וכמו שנאמר: 'עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים', ולכן בזכרון המשפטים האלה זכר ראשונה משפט העבד עברי שלא ישתעבד לאדונו עבודה עולמית, אלא לשש שנים בלבד, וישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו.

והסיבה השניה מפני שכמו שתורת האלקים התחילה במעשה בראשית לקיים דעת החדוש וסיימה בזכרון הנפלאות, כמו שאמר 'לכל האותות והמופתים' וגומר, ככה במשפטים האלה התחילה בזה, שהוא גם כן זכר לחדוש העולם, וסיים בזכרון הנפלאות, כמו שיתבאר.

ומלבד כל זה כבר נתתי הטעם להקשר המשפטים. והוא שהמשפטים האלה באמרו כאן להודיע לישראל שהדבורים ההם אשר שמעו, עם היותם בעיניהם דבורים קצרים, ושהשכל האנושי יחייבם, ורובם נצטוו בהם בני נח, וגם כל שאר האומות בארצותם לגוייהם יש ביניהם כדומה מהסכמות האלה המוכנות לתקון קבוציהם, שאין הדבר כן, כי באותם הדברים הקצרים אשר שמעו יוכללו משפטים אלקיים רבים, והם אשר צוה לשום לפניהם, ושלא עשה כן לכל גוי. ולכן התחיל מהדברות האחרונים, שהם היו יותר קצרים. וכנגד 'לא תרצח' הביא מיני הרציחה שאפשר שיעשה האדם לחבירו. והראשון מהם הוא כשיקנה אותו לעבדות בהשתעבדו בו כל ימיו, כי זו היא רציחה בחיים, כי כמו שתאר הכתוב הצדקה בשם 'חיים' ואמר: 'וחי אחיך עמך', ככה ייחס ההשתעבדות שהוא הפך הצדקה לרציחה. וכמו שנאמר לירמיהו על ענין שלוח העבדים: 'לכן כה אמר ד': אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קורא לכם דרור נאם ד' אל החרב אל הדבר ואל הרעב' וגו' (ירמיהו לד, יז-כב). וידוע שמשפטי ד' הם מדה כנגד מדה, כי לפי שהם היו מרצחים אותם לעבודתם, יהיו בעונש זה נרצחים ברעב ובדבר ובחרב".

         לפי האברבנאל מצות שילוח עבדים חשובה משתי סיבות נוספות:

א. מפני שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים זכה בנו להיות עבדיו, ולכן ראוי שלא ישעבד איש את אחיו.

ב. בשעבוד העבד העברי מעבר לשש שנים יש צד של רציחה.

3. הסבר הרב צבי יהודה

         ב"שיחות הרב צבי יהודה" לפרשת משפטים נאמר (שמות עמ' 232): "לפני כל סידור מהלכי החיים בחברה, הדבר הראשון הוא הטיפול בענין העבדות. קודם כל יש להיות אדם, אדם שלם ונורמלי, ולא עבד משועבד לדבר חיצוני. ...התעכבות הופעת החירות היא התעכבות הופעת המהות היהודית, חירותה של תורה, שהיא החירות האמיתית. 'אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' ולא עבדים לעבדים', 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' - אם חירות זו מתעכבת אז יש צורך בטיפול, ורק אחר כך אפשר לגשת לסידור כל עניני החיים".

         לפי דברי הרב צבי יהודה החירות היא הבסיס לעבודת ד', ולכן היא המצוה הראשונה בפרשת משפטים. על פי דבריו אפשר להבין שלכן בני ישראל נצטוו עליה כבר ביום יציאת מצרים, ונכרתה עליה ברית מיוחדת, ולכן על ביטולה נגזרו עונשים חמורים כל כך הוסיף שהחירות היא הבסיס לעבודת ד', ולכן היא המצוה הראשונה בפרשת משפטים[1].

ב. לפי מה סודרו המצוות בהמשך פרק כ"א?

         המשיך הרמב"ן וכתב: "וכאשר השלים משפט המצוה הזאת בעבדים העברים, החל במשפט 'לא תרצח' (כא, יב-יד), שהיא החמורה, ובכבוד האבות (טו), וב'לא תגנוב' (טז), וחזר למשפט מכה איש בלי שימות בה (יח-יט), ואחרי כן לרציחת העבד (כ-כא) שהיא חמורה ממיתת הולדות (כב), ואחרי כן לאברי הישראלים והעבדים (כג-כז), ואחרי כן לנזקי הבהמות במיתה (כח-לב). וכל הפרשיות בסדור ובכוונה נכונה".

         כלומר: התורה כתבה את המצוות לפי סדר חומרתן, כפי שהן מופיעות בעשרת הדברות: תחילה :לא תרצח", אחר כך כיבוד אב ואם, אחר כך: "לא תגנוב", אחר כך חובל באדם, ואחר כך נזקי ממון.

ג. מדוע פרשיות נזקי השור אינן כתובות ברצף?

         בהמשך הפרק נאמר:

"וכי יגח שור את איש או את אשה" וכו' (כח-לב).

"וכי יפתח איש בור" וכו' (לג-לד).

"וכי יגף שור איש את שור רעהו" וכו' (לה-לו).

         סדר הפרשיות מעורר תמיהה: מדוע הפרידה התורה בין שתי פרשיות נזקי השור בפרשת נזקי הבור?

         יש לומר שהתורה הפרידה בדווקא בין שתי פרשיות השור, כדי שנשים לב שאף על פי שהמזיק בשני המקרים הוא השור, אבל באמת אין דמיון כלל ביניהם מצד הניזק:

         הפרשיה הראשונה עוסקת בשור שהרג אדם: "וכי יגח שור את איש". במקרה זה היה ראוי להיות הדין: "סקול יסקל השור, וגם בעליו יומת"! אמנם להלכה דינו של הבעלים אם לא ישלם כופר, מיתה בידי שמים, ולא בידי אדם, כמו שכתב רש"י, אבל דין זה הוא בכלל דיני נפשות, שהרי שור שהרג אדם נידון בבית דין של עשרים ושלושה, כמו אדם שרצח אדם (סנהדרין פ"א מ"ד).

         לעומת זאת הפרשיה השניה העוסקת בשור, דנה בשור שהרג שור, שהוא רק ממונו של האדם: "וכי יגף שור איש את שור רעהו", ודין זה הוא מדיני ממונות, שנידון בפני שלושה דיינים, ואין להשוות את שני סוגי הנזקים!

ד. דיני גנב

         בסוף המאמר יש להעיר הערה חשובה: במקום שבו מסתיים פרק כ"א לא מסתיים ענין! הפסוק האחרון של פרק כ"א עוסק בדיני גנב, וענין זה ממשיך בפסוקים הראשונים של פרק כ"ב, ואפילו אין ביניהם הפרדה של פרשה פתוחה או סתומה! לא מובן כלל מדוע מסתיים הפרק במקום שבו הוא מסתיים!

[1] עיין במאמר "הברית המיוחדת שנכרתה על שילוח עבדים" בספרי "הדר התורה" שמות, שם הורחבו הדברים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.