הקדמה
נאמר בפרשתנו: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדֹן ד'" (כג, יז).
יש לשאול: מדוע נקרא כאן הקב"ה בכינוי "אדון"? כינוי שלא נזכר בתורה אלא רק פעם אחת נוספת בלבד: בפרשת הרגלים שבפרשת כי תשא!
כבר התבאר במאמר הקודם הסברו של הראב"ע לכינוי זה כלפי ד' דווקא במקום זה, ובמאמר זה יובאו הסברי הרשב"ם והזהר הקדוש.
א. הסבר הרשב"ם
כתב הרשב"ם: "האדון ד' - והארץ שלו, שלא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות, כמו שמפורש בפרשת כי תשא: 'שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ד' אלקי ישראל' (לד, כג), וסמיך ליה: 'כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבֻלֶך, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ד' אלקיך שלש פעמים בשנה' (שם, כד). וכן בכל מקום לפי ענין המעשה שבפרשה קורא את הקב"ה. וגם רבותינו דרשו: 'הנה האדון ד' צבאות מְסָעֵף פֻּארָה' (ישעיהו י, לג): בכל מקום שאתה מוצא את הלשון הזה - מוציא דיורין ומכניס דיורין".
לפי הרשב"ם כתוב כאן דווקא הכינוי "אדון" כדי לומר לישראל שלא יחששו לעלות לרגל שמא הגויים, שיראו שהם לא נמצאים בבתיהם, ישתלטו עליהם. לכן מבטיח ד' שהוא העוקר דיורין ומכניסם, ואין לגויים כח בלי גזרת ד', ולכן אל לישראל לחשוש.
ב. הסבר ה"תורה שלמה" בשם הזהר הקדוש
ב"תורה שלמה" כאן (אות רלז) הביא הרב כשר את דברי הזהר (ח"ב קכד ע"א), ובספר "התקופה הגדולה" (עמ' לח-לט) תרגם הרב כשר את דברי הזהר:
"רבי חייא אמר: בזכות שישראל נימולים - נכנעים שונאיהם תחתיהם, וישראל יורשים את נחלתם. בוא וראה: מה כתוב: 'יראה כל זכוּרך' (לד, כג) [פירוש: הזכרים הנימולים], וכתוב אחר כך: 'כי אוריש גויִם מפניך והרחבתי את גבֻלֶך' (שם, כד), שהקדוש ברוך הוא עקר דיורים ממקומם [שבע אומות שהיו דרות בארץ ישראל], והשיב דיורים למקומם [ישראל], ומשום כך: 'יראה כל זכוּרך את פני האדון ד''.
רבי יהודה אמר: 'האדון' הוא כמו שכתוב: 'הנה האדון ד' צבאות מְסָעֵף פֻּארָה' וגו' (ישעיהו י, לג) 'ויצא חוטר' וגו' (שם יא, א), וכלא חד, מעקר דיורין ואתיב דיורין".
כלומר: לפי הזהר הביטוי "אדון" בא לומר לא רק שד' ישמור על אחוזתנו כשאנחנו עולים לרגל, אלא שבזכות מצוות המילה ד' יעקור מלפנינו את אויבינו, ונוכל לרשת את הארץ ולעלות לרגל.
ג. הסבר הזהר הקדוש מתקיים בימינו
הוסיף שם הרב כשר: "בדורנו, בזמן קיבוץ גלויות לארץ ישראל, נעשה נס גדול, שבעת מלחמת העצמאות נפל פחד היהודים על הערבים, ויותר ממליון ערבים ברחו מעצמם מן הארץ, ופינו מקום בשביל קרוב לשני מליון יהודים, שנכנסו לארץ משנת תש"ח ועד שנת תשכ"ח. ויש על זה מאמר נפלא בזהר (ח"ב קכד ע"א)... (כנ"ל) 'ויצא חוטר' מדבר ממלך המשיח, ו'מסעף פֻּארה' פירושו עוקר ענפי אילן, כלומר: עוקר דיורים. ויצא חוטר - מושיב דיורים. היינו בעקבתא דמשיחא, סמוך לנס של קיבוץ גלויות מושיב דיורים ישראלים, יתקיים הנס של עוקר דיורים הערבים".
המשיך הרב כשר וסיכם את הדברים: "מבואר לפנינו בזהר... שנתקיים בנו הנס הגדול הזה שנפל פחד היהודים על הערבים וברחו, ולולא זאת בדרך הטבע לא היה מקום לכניסת ישראל לארץ. והיות שחלק גדול מן העם הנכנס לארץ אינם שומרי תורה, אם כן נשאלת השאלה: איזו זכות יש להם שתגרום לערבים לברוח ולעזוב את הארץ, ולמסור אותה ממש בידיים לישראל? אולם לדברי הזהר מובהרת לנו הזכות שבידם, והיא בזכות שישראל נימולים"[1].
[1] ועיין בהרחבה במאמר "מה משמעות הביטוי 'ארון הברית אדון כל הארץ'?", בספרי "הדר הנביאים", יהושע פ"ג.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
