הקדמה
נאמר בסוף פרשתנו (פרק י"ז):
טו. "ויבן משה מזבח ויקרא שמו: ד' נסי.
טז. ויאמר: כי יד על כס י-ה, מלחמה לד' בעמלק מִדֹר דֹר".
במכילתא נאמרו מספר דרשות על פסוקים אלו, ומאמר זה יעסוק בדרשה אחת בלבד.
כך נאמר באותה דרשה במכילתא: "ר' אליעזר אומר: נשבע המקום בכסא הכבוד שלו, שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר - שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו - לא יקבלוהו. שנאמר: 'ויאמר דוד אל הנער המגיד לו: אי מזה אתה? ויאמר: בן איש גר עמלקי אנכי' (שמואל ב א, יג). נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבנו: אם יבא אחד מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו, ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו, מיד: 'ויאמר אליו דוד: דמך על ראשך כי פיך ענה בך' (שם, טז). לכך נאמר: 'מדור דור'".
יש לשאול מספר שאלות על דברי המכילתא:
- היכן מצא רבי אליעזר רמז בפסוק שד' נשבע?
- היכן מצא רבי אליעזר רמז בפסוק שהשבועה עוסקת באי קבלת גרים?
- מה הראיה מהריגת דוד את הגר העמלקי? והרי מפורש שם שדוד הרגו על שהרג את שאול!
א. היכן מצא רבי אליעזר רמז בפסוק שד' נשבע?
על השאלה הראשונה - היכן מצא רבי אליעזר רמז בפסוק שד' נשבע - יש לענות על פי מה שכתב רש"י: "כי יד על כס י-ה - ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה להישבע בכסאו".
כלומר: הביטוי "יד על" מבטא את הרמת היד כדי להישבע, כמו שמצאנו בחומש בראשית (יד, כב): "ויאמר אברם אל מלך סדֹם: הֲרִמֹתי ידי אל ד' א-ל עליון, קֹנֵה שמים וארץ", ופירש רש"י: "הרימותי ידי - לשון שבועה, מרים אני את ידי לא-ל עליון".
וכן נאמר בשירת האזינו (דברים לב, מ): "כי אשא אל שמים ידי, ואמרתי חי אנכי לעֹלם", ופירש רש"י: "כי אשא אל שמים ידי - כי בחרון אפי אשא ידי אל עצמי בשבועה. ואמרתי חי אנכי - לשון שבועה הוא: אני נשבע חי אנכי".
ב. היכן מצא רבי אליעזר רמז בפסוק שהשבועה עוסקת באי קבלת גרים?
את השאלה השניה - היכן מצא רבי אליעזר רמז בפסוק שהשבועה עוסקת באי קבלת גרים - שאל ה"תורה תמימה" (הערה כ): "אינו מבואר בכלל מניין למכילתא להסמיך עיקר דרשה זו על זה הפסוק"!
וענה: "ונראה דמדייק שהמלים 'מדֹר דֹר' באו חסרות, בלא ו', שלא מצינו דוגמת זו בשאר מקומות, וידוע בכמה מקומות שאות ג' מתחלפת באות ד', כמו 'גור' - 'דור', 'שגר' - 'שדר', 'גלוסקמא' - 'דלוסקמא', ועוד. ובגיטין (נד ע"א) איתא: 'ההוא דהוו קרי ליה: דייר בן דיירתא', ופירש רש"י: 'גר בן גיורת', ובמדרש רבה בפרשת חיי שרה פירשו את הפסוק 'גר ותושב': 'דייר ומארי ביתא', ועוד כהנה.
ועוד יש לומר דמדייק דהיה לו לומר: 'לדור דור', בלמ"ד, כמו: 'וזה זכרי לדור דור' (שמות ג, טו), 'כסאך לדור ודור' (איכה ה, יט), וסבירא ליה למכילתא דלכן כתבה התורה כאן 'מדר דר', חסר ו', וגם במ"ם, ולא בלמ"ד, לרמז שני ענינים: האחד מדור דור כפשוטו, בכל הדורות. והשני, בחילוף אות ד' לג', שלא לקבל גרים ממנו. והכוונה שמלחמה לד' בעמלק אפילו בגרים הבאים ממנו, כי לא יחפוץ בם".
אם כן רבי אליעזר מצא רמז בפסוק שהשבועה עוסקת באי קבלת גרים מכך שכתוב: "מדר דר" חסר ו', וגם כתוב: "מדר דר", ולא כמו בדרך כלל: "לדור דור".
יש להעיר על דבריו שהמלים "דר דר" כתובות חסר ו' בשתי הפעמים הנוספות שבהן מופיע צירוף זה בתורה: גם בספר שמות (ג, טו): "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר", וגם בספר דברים (לב, ז): "זְכֹר ימות עולם, בינו שנות דֹר ודֹר, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך".
נוסף על כך המלים "דר דר" כתובות חסר ו' שבע עשרה פעמים בספר תהלים (עיין למשל: י, ו; לג, יא; מה, יח; מט, יב; ועוד פעמים רבות)! כך שמהכתיבה החסרה אין להביא ראיה, אבל הצירוף "מדר דר" אכן אינו מופיע עוד בכל התנ"ך, וכנראה שהמכילתא למדה ממנו.
ג. מה הראיה מהריגת דוד את הגר העמלקי? והרי מפורש שם שדוד הרגו על שהרג את שאול!
את השאלה השלישית - מה הראיה מהריגת דוד את הגר העמלקי? והרי מפורש שם שדוד הרגו על שהרג את שאול! שאל ה"תורה תמימה" בחריפות: "אני תמה מאד: הלא בפסוק מבואר הסבה שבעבורה הרגו דוד: מפני שהרג את שאול, וכמבואר מפורש מהמשך כל הפסוקים: 'ויאמר אליו דוד: איך לא יראת לשלוח ידך לשחת את משיח ד'' וגו' 'ויאמר אליו דוד: דמך על ראשך, כי פיך ענה בך לאמר: אנכי מֹתַתי את משיח ד''! הרי דלולא זה לא היה הורגו כלל! וצריך עיון גדול ליישב".
כך נאמר שם בספר שמואל ב פרק א:
א. "ויהי אחרי מות שאול, ודוד שב מהכות את העמלק, וישב דוד בצקלג ימים שְנַיִם.
ב. ויהי ביום השלישי, והנה איש בא מן המחנה מעם שאול, ובגדיו קְרֻעים, ואדמה על ראשו. ויהי בבֹאו אל דוד ויִפֹּל ארצה, וישתחו.
ג. ויאמר לו דוד: אי מזה תבוא? ויאמר אליו: ממחנה ישראל נמלטתי.
ד. ויאמר אליו דוד: מה היה הדבר? הגד נא לי.
ויאמר: אשר נס העם מן המלחמה, וגם הרבה נפל מן העם וימֻתו, וגם שאול ויהונתן בנו מתו.
ה. ויאמר דוד אל הנער המגיד לו: איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו?
ו. ויאמר הנער המגיד לו: נִקְרֹא נקריתי בהר הגִלְבֹּעַ, והנה שאול נשען על חניתו, והנה הרכב ובעלי הפרשים הִדְבִּקֻהו.
ז. ויפן אחריו ויראני, ויקרא אלי, וָאֹמַר: הנני.
ח. ויאמר לי: מי אתה? וָאֹמַר אליו: עמלקי אנכי.
ט. ויאמר אלי: עֲמד נא עלי ומֹתְתֵני, כי אחזני השבץ, כי כל עוד נפשי בי.
י. ואעמֹד עליו ואמֹתְתֵהוּ, כי ידעתי כי לא יִחְיֶה אחרי נפלו, ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זְרֹעו, ואביאם אל אדני הנה.
יא. ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם, וגם כל האנשים אשר אתו.
יב. ויספדו ויבכו ויצֻמו עד הערב, על שאול ועל יהונתן בנו, ועל עם ד' ועל בית ישראל, כי נפלו בחרב.
יג. ויאמר דוד אל הנער המגיד לו: אי מזה אתה? ויאמר: בן איש גר עמלקי אנכי.
יד. ויאמר אליו דוד: איך לא יראת לִשְלֹח ידך לְשַחֵת את משיח ד'?
טו. ויקרא דוד לאחד מהנערים, ויאמר: גש פגע בו, ויכהו וימת.
טז. ויאמר אליו דוד: דמך על ראשך, כי פיך ענה בך לאמר: אנכי מֹתַתי את משיח ד'".
ופירש ה"מצודת דוד": "דמך על ראשך - רוצה לומר: עוון מיתתך על עצמך, כי אתה בעצמך העדת בך שאתה הרגתו. ואף אם אין האמת אתך, וכל דבריך המה בחושבך שבזה תמצא חן בעיני על שהיה מעולם לי לאויב, מכל מקום פיך ענה בך, ודמך על ראשך".
- תשובת ה"תורה תמימה"
כתב על כך ה"תורה תמימה": "ולמרבה הפלא נראה לומר, דהדורש הזה מדייק למה התוכח כל כך דוד עם הנער הזה, וגם התנצל על המיתו אותו מפני שפיו ענה בו, והלא כנודע בדברי ימיו של דוד המלך אשר את מי שראה לנכון להרוג הרג מבלי כל טענה והתנצלות. ולכן נראה, כי באמת ידע דוד שהנער הזה לא הרג את שאול, כאשר באמת כן היה, ששאול הרג את עצמו. והיה מכיר זאת בחכמה מדברי הנער, שהכיר בו שהגיד כזה מפני שקיוה למצוא על ידי זה חן בעיני דוד, או בנבואה, או בידיעה מן הצד, ולכן רצה להרוג את הנער אך ורק מפני שהיה מעמלק. ורק לא רצה לפרש שמפני זה הורגו, אולי מפני שהיה מתעתד אז לעלות למלוכה, ולא רצה להרגיז את האומות כי שונא הוא אותם, לכן למען לא יחשבו כזאת האומות שהורגו בשביל גזע עמלק, טען עמו למראה פנים איך לא ירא לשלוח יד במלך, וכי פיו ענה בו שהרג את שאול, וידעו כולם כי בשביל זה הרגו".
לעניות דעתי דברי ה"תורה תמימה" דחוקים מאד:
וכי דוד חשש מהאומות? וכי דוד לא נלחם בהן?
ועוד: מי יגיד להן מה בדיוק דוד עשה, ומדוע.
ועוד: אם דוד יסביר לעמלקי שצריך להרוג את העמלקים הדבר לא יגרום לשאר האומות להילחם בו, כיון שזה דין שנוהג רק בעמלקים.
ועוד: וכי האומות לא ידעו שישראל מצווים להילחם בעמלק? והרי שאול נלחם בעמלק לפני זמן לא רב!
- תשובת ה"חומת אנך" וה"משך חכמה"
הסבר אחר כתב החיד"א בספרו "חומת אנך" על ספר שמואל (ב א, יג). הוא הביא את דברי המכילתא, ושאל עליהם: "יש לדקדק: מאי שיאטה דזכירה זו שנזכר דוד המלך עליו השלום". כלומר: מה ענינה של הזכירה להריגת דוד את הגר העמלקי.
וענה: "ושמעתי משם הרב כהר"ר חיים בן שאנגי זלה"ה, בנו של הרב 'דת ודין' ז"ל, שפירש דקיימא לן: 'אין אדם משים עצמו רשע' (יבמות כה ע"ב ועוד), ואינו נהרג אלא בעדים. וזהו דין ישראל, אבל באומות העולם אין צריך עדים, ונהרגין על פיהם. וזה אמר שהוא גר, ואם כן דינו כישראל, שאינו נהרג על פיו. והכא, שאין עדים [שהוא הרג את שאול], רק הוא אמר שהרג לשאול, אם הוא גר מעליא - אינו נהרג על פיו. לזה אמר: באותה שעה נזכר שאין מקבלים גר מעמלק, והרי הוא גוי, ונהרג על פיו. לכך אמר לו: 'פיך ענה בך', והרגו".
כלומר: אם היו מקבלים גרים מעמלק - לא היה דוד הורג אותו על פי הודאתו, כיון שאין הורגים אדם מישראל על פי הודאתו. אבל אם אין מקבלים גרים מעמלק - הרי שהוא נשאר עמלקי, וגוי כן נהרג על פי הודאתו, ולכן דוד הרגו.
כעין זה כתב ה"משך חכמה" בסוף פרשת כי תצא (דברים כה, יט), בקיצור: "והא דאמרו במכילתא שהרג גר עמלקי שאין מקבלים גרים מעמלק, היינו לכן הרגו בהודאת עצמו, כמו בן נח שנהרג על פי עצמו, וברור".
יש לציין שלהלכה פסק הרמב"ם שכן מקבלים גרים מעמלק (הלכות איסורי ביאה פי"ב הי"ז), ועיין על כך בספר "עין זוכר" לחיד"א מערכת ג' אות א' באריכות.
סיום
רש"י על הפסוק בסוף פרשתנו הביא דרשה אחרת: "כי יד על כס י-ה - ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה להישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית.
ומהו 'כס', ולא נאמר 'כסא'? ואף השם נחלק לחציו [רק האותיות יוד והא מתוך ארבע האותיות של השם]? נשבע הקדוש ברוך הוא שאין שמו שלם ואין כסאו שלם, עד שימחה שמו של עמלק כולו. וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר: 'האויב תמו חרבות לנצח' (תהלים ט, ז), זהו עמלק, שכתוב בו: 'ועברתו שמרה נצח' (עמוס א, יא), 'וערים נתשת אבד זכרם המה' (תהלים שם). מהו אומר אחריו? 'וד' לעולם ישב' (תהלים ט, ח), הרי השם שלם, 'כונן למשפט כסאו' (תהלים שם), הרי כסאו שלם".
יהי רצון שנזכה לראות את התגלות ד' בגאולה השלמה בקרוב.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
