משמעות הבריחה לארץ ישראל וההשגחה האלוהית

ארץ ישראל היתה מאז ומתמיד היעד הסופי למסעותיהם של עם ישראל. עוד כשישראל היו משועבדים במצרים הקב"ה הבטיח למשה שישראל יצאו ממצרים לארץ טובה ורחבה.[1] שם יוכלו לפתח חקלאות ומסחר, ולהשיג עושר, גבורה ועוצמה לאומית. כך יוכלו להיות עם משפיע בתרבות האנושית ולפרסם את שם ה' בין העמים.[2]    

אמנם, כאמור במאמר לפרשת בא, לפרעה הוצג רק חלק קטן מהתוכנית. משה ביקש מפרעה ללכת למדבר לכמה ימים בלבד ולזבוח לה' במדבר. פרעה, בעל ההשקפה האלילית על החיים, לא יכול להתעלות ולהבין שישנו אל עליון הכולל שמיים וארץ – חיי רוח עליונים עם חיים ארציים מעשיים ולכן המקסימום שהוא יכול להבין הוא שישראל יצאו לכמה ימים להתעלות רוחנית במדבר וישובו למצרים לאחר מכן. אמנם, כשישראל סוף סוף יצאו ממצרים הם לא הולכים לזבוח במדבר אלא בורחים לכיוון ארץ ישראל – כדי להקים שם אומה גדולה, ממשית וחזקה בארץ.

אלא, שבמפתיע, במקום לפנות ישר לארץ ישראל הקב"ה הורה לעם ישראל לנדוד אל המדבר. בפרשתנו מתארת התורה את מהלך זה: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים". במקום ללכת דרך ארץ פלשתים במהירות לארץ ישראל ה' מפנה את ישראל מזרחה למדבר סיני. מדוע ה' הורה לישראל לפנות מהדרך הקצרה הפונה אל ארץ ישראל כפי שלכאורה היה מתבקש? הטעם מפורש בפסוקים: "כי אמר אלהים: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". בפשטות, החשש שעם ישראל שלא הורגל בעייני המלחמה יברח במנוסה מאימת הקרב ויחזור למצרים.^[3]

וכאן מתבקשת השאלה: מדוע יש לחשוש ממנוסת ישראל? מדוע שלא יעשה לישראל נס גם בכיבוש הארץ כשם שעשה להם בקריעת הים? מדוע שיצטרכו לברוח? התשובה היא פשוטה: הנס הוא זמני, הוא נצרך רק כשאין בכוחו של עם ישראל להסתדר לבד. אמנם בארץ ישראל אין מקום לניסים, היא המטרה הסופית של יציאת מצרים, שם על עם ישראל לעמוד כבר על רגליו ולחיות חיי עם במסגרת חוקי הטבע.^[4] לא יתכן שגם שם עם ישראל יוכל לכבוש את ארצו רק על ידי ניסים. לכן, מכיוון שעם ישראל עוד לא יכול להסתדר בכוחות עצמו ואמונתו רופפת הוא זקוק לליווי המיוחד של הקב"ה בניסים שיתרחשו במדבר.

אמנם לדעת חז"ל יש ביאור נוסף לפסוקים, לדעתם ישנו טעם נוסף בגינו ישראל לא נכנסו לארץ ישראל מיד: "אמר הקב"ה: אם אני מוליכם דרך פשוטה [לארץ ישראל], מיד מחזיקים איש איש בשדהו ובכרמו והם בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ויהיו אוכלים מן ושותים מי באר והתורה נבללת בגופם".^[5] לטעם זה נראה שביאור הפסוק הוא שאם ישראל יכנסו מיד לארץ יתקלקלו ויחזרו למצרים מבחינה מוסרית ותרבותית. כשיראו כיצד נצחו בגבורתם את עמי הארץ יפלו בגאווה וישכחו את מקור כוחם: "פן ינחם העם בראותם [את כוחם] במלחמה – ושבו מצרימה [לשכחת ה' שבתרבות מצרים]". כשיתיישבו בארץ, במקום בו חוקי הטבע שולטים, ויש לזרוע ולקצור נדמה שהאדם הוא מחולל ההצלחה. אז נולד החשש שישכחו מי הוא הנותן להם את טובת הארץ וחלילה ימרדו בריבונו של עולם. לשם כך הם פונים אל המדבר שם לא ילחמו בכוח ידם אלא יהיו מוגנים על ידי ריבונו של עולם. שם גם את האוכל והמזון לא ישיגו מכוח עצמם אלא בחסד ה'.^[6] תקופה זו תקבע בהם את האמונה הבלתי מסויגת בריבונו של עולם. אמונה שתלווה אותם גם בחייהם בארץ. 

נמצא שהמטרה היא אמנם ארץ ישראל – חיי קודש בתוך מסגרת הטבע וחיי החול ולכן מדגישה התורה בפרשתנו שישראל צריכים לצאת "חמושים" בנשק ממצרים. אמנם, בינתיים נצרכת תקופה ביניים של ההליכה במדבר, בהם ענן השכינה ועמוד האש הניסיים מורים להם את דרכם הארוכה.[7] ההליכה למדבר לפי זה איננה טעות חלילה אלא שלב מעבר הכרחי עד שיבואו ישראל למנוחתם. 

טענת פרעה

אלא שההליכה במדבר מכניסה את ישראל למצב לא פשוט בכלל: מכיוון שמטרת יציאת מצרים הסופית היא ללכת לארץ ישראל, משה התעקש שיצאו עם הנשים, הטף ואפילו המקנה.[8] כל העם הוא חלק מהמאורע האדיר של יציאת מצרים כי יציאת מצרים איננה התעלות רוחנית בלבד אלא מטרתה היא כיבוש הארץ והבאת הבשורה של האמונה לאנושות בכלל.

אמנם, יסורי המדבר הם טובים לצדיקים עליונים מבקשי ה' אך אינם קלים כלל וכלל כשמדובר בעם שלם שהולך למסע נדודים. ממילא אין להתפלא שבהמשך אנו מוצאים שבני ישראל התקשו מאוד לחיות במדבר הצחיח. גברים נחושים יכולים ללכת למדבריות ולעבוד את ה' בחוסר מים ובחוסר מזון אך עם שלם מתקשה בכך מאוד.

את השלב הראשון של יסורים אלו אנו פוגשים בפרשתנו. פרעה שמתחרט על יציאתם רודף אחריהם וישראל הכבדים ברכוש, עם נשים וטף, נותרים חסרי הגנה וחסרי יכולת לברוח. חז"ל דרשו על הפסוק: "וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ"[9] שהמילה "נבוכים" איננה רק מלשון מבוכה אלא גם מלשון בכי. פרעה חשב שישראל מסתבכים במדבר, הוא צפה שזהו רק הקדימון לבכי ולתלונות שיגיעו בעקבות הקשיים של ישראל מאוחר יותר.[10] פרעה טען עוד במצרים שהילדים הם אינם חלק מעבודת ה' במדבר ואם ילכו ישראל הרי שתדבק בהם הרעה במבדר: "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם! לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים...!" ועתה פרעה מוצא הוכחה לכאורה לצדקתו שלא ניתן לצאת להתעלות אל ה' יחד עם כל העם. הוא מתחרט על שהרשה לישראל לצאת, מגייס את צבאו ופותח במרדף כנגד ישראל. 

בין מגדול ובין הים

במצב זה ישראל נכנסים למצוקה. המקום שבו עמדו מתאר היטב את מצבם: "וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן". מצד אחד הם בתנופה של גדילה. הם סוף סוף השתחררו מהזוהמה האלילית של מצרים והתעלו אל ה' ההולך לפניהם בעמוד הענן. הם כבר לא משועבדים לחיים אליליים אלא הולכים וגדלים הולכים ומתמלאים בגדולת ה'.  אלא שמצד שני הים עומד מנגד. הים הוא מצבו הבסיסי של העולם שהיה שטוף במים. המים המכסים כל דבר מטשטשים את הצורה של החומר ומאפסים אותו. האש מבטלת ושורפת כל זכר לחומר אך המים רק מעבירים את הצורה ולא את החומר עצמו. תכונתם הנוזלית של המים ממיסה את החומר וגורמת לו לאבד את צורתו.^[11]

הכניסה לים מבטאת את הביטול של החיים הפרטיים של האדם אל האלהים, אל הכללות. עם ישראל אמנם הלך וגדל אך התחושה שלא ניתן לחיות חיים גדולים, חיים מלאים ומשמחים לאור הקדושה, הציפה אותו. בכך ישראל עומדים "מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם" בין מהלך הגדילה להתבטלות בים האדיר.

בנוסף לכך, לפני ישראל נשאר עומד האליל האחרון של מצרים: "בַּעַל צְפֹן"[12]. מה עניינו של בעל צפון? הצפון הוא המקום היחיד שאליו אור השמש לא מגיע לנבראים. אור השמש מלמד על הארה לעולם, על אהבת ה' וחיבור לנבראים. אך במקום שבו אין את הארת השמש אנו לומדים על המרחק שיש בין הבורא לנברא, על הפער האדיר שלעולם קיים. ממילא מובן מדוע במקום זה נבראו המזיקים, הדינים הקשים, ושם גם נמצאת השחיטה שהרי "שחיטה בצפון". שם מבטלים את הקטנות של הנברא אל הגודל האלוהי.[13]

כל האלילים של מצרים קרסו לפני ישראל בהופעת ה' בעשר המכות. כל הטומאה קרסה, אלא שרק אליל אחד נשאר: זה שאומר שכדי לגדול צריך למחוק את החיים ולהתבטל לרוממות האלוהית. בהקשר לזה גם מובנים דברי חז"ל במכילתא: "כיוון שראה פרעה שישראל חונים על הים, אמר: בעל צפון הסכים על גזרתי! אני חשבתי לאבדם במים ובעל צפון הסכים...". פרעה מבין שהכוח לבטל את ישראל במים הוא מכוח אותו אליל הטוען שחיי עם שלם ועבודת ה' הם דברים הסותרים זה את זה וממילא ישראל היוצאים עם כל העם למדבר לא יהיו מסוגלים לעמוד בחיים שכאלו וראויים להתבטל בים האדיר.

פלא קריעת הים

כעת, כשישראל עומדים בין מצרים מאחוריהם ובין הים שלפניהם, נחלקו הדיעות מה צריך לעשות. היו מישראל שנטו פשוט לקפוץ לים ולמות שכן זה עדיף מליפול בידיים של פרעה. בכך יתעלו ויתרוממו אל האלהים אך יאבדו את צורתם הפרטית. מנגד, יש שרצו לחזור אל מצרים, אל השיעבוד והאלילות שבה. בכך התייאשו מהיכולת לחיות במדבר עם כל העם.[14] אלו ואלו לא צדקו – מצד אחד אין להתייאש מהיכולת ללכת במדבר אך גם אין לחשוב שבשביל זה צריך למות ולהתבטל כליל – ניתן ללכת בתוך המדבר ולחיות, ללכת בים אך לשמור על החיים. זהו התוכן של קריעת ים סוף.

הקב"ה בישר להם שניתן ללכת בים – ביבשה, גם ההפכים יכולים להתאחד יחד: ניתן לחיות בשיא הטהרה הרוחנית גם חיים מלאים של עם שלם.[15] ישראל האמינו לדבר ה' ובזכות זה לעומתם נקרע הים, שטף המים הבולע ומטשטש כל צורה פרטית זז לפני בני ישראל. בכך קריעת ים סוף איננה אלא ביטוי לפלא החיים של ישראל: היכולת לחיות חיים מלאים בקדושה בלי לבטל את צורת החיים האנושית. בכך מבוארים דברי חז"ל שהיכולת לבקוע את הים עמדה להם בזכות אבותיהם ובזכות יוסף הצדיק.[16] הם הגדולים שסללו דרכים של אמונה וקדושה בחיי הרוח. הם המסוגלים לחיות את חיי הקודש גם בחיים המעשיים. לכן אמרו חז"ל שהמים שעמדו לישראל כחומה, מימינם ומשמאלם, קפאו בזכות קיום המצוות.[17] המצוות הם היכולת להגביל ולהגדיר את העולם הרוחני גם בחיי החול. בלעדיהם עולם הקודש הוא כל כך מופשט וכללי שהוא עלול לשטוף את כל חיי האדם ולבטלם כליל,[18] זהו יסוד החומה העומדת בלב הים! עוד אמרו חז"ל שהים נבקע לשנים עשר חלקים לפני שנים עשר השבטים, שכן לכל שבט מסלול ודרך משלו בעבודת ה' וכל אחד סלל נתיב אחר בתוך הים הגדול. גם המים המלוחים הפכו למתוקים[19] שכן ההתעלות אל ה' היתה נעימה וטובה ולא מאיימת ומחלישה את כוחות החיים.   

 שירת הים וירושת ארץ ישראל

מתוך המעבר בים היו ישראל ראויים למתן תורה ולכניסה לארץ ישראל. היכולת שנחשפה בקריעת ים סוף: לעבור בים – ביבשה, לסלול דרך של חיי נצח עם חיי שעה, היא הגרעין היסודי שבזכותו זכו לרשת את הארץ, להשתקע בה, ולבסס גם בעולם המעשי והחומרי את קדושת ה'. לכן בשירה המקיפה הררי עד מנבא משה על ירושת הארץ הנובעת מתוך מעמד נורא זה: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָֹה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". אז מתברר שהשגחת ה' מצליחה לא רק להוציא את ישראל ממצרים, לנתק אותם מהזוהמה ולהעלות אותם אל הקדושה, אלא גם לתת לאומה את היכולת לחיות את חיי הרוח בתוך מערכת חיי החומר. בכך, ההצלה ממצריים היא סופית וגמורה ומתברר שההשגחה האלוהית איננה הבזקה חד פעמית אלא היא מוליכה את ישראל עד לתיקון השלם של העולם כי :"ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד!". לכן דווקא בשירת הים מצאו חכמים מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה,[20] שהרי בקריעת הים נחשף חזון העתיד של אחרית הימים שבו ההרמוניה השלמה בין הגוף והרוח תתגלה במלואה.

חורבן העולם והצלתו לעתיד

מהלך זה, שבו הים הופך ליבשה אנו מוצאים בראשית ההיסטוריה, ביציאת מצרים, ובסופה.  העולם ביסודו היה מוצף במים, ללא כל צורה אנושית. הדבר מלמד על שלטונו המוחלט של ריבונו של עולם בראשית יסוד העולם. לאחר מכן הפך הים ליבשה כדי ליישב בה את הברואים שיוציאו אל הפועל בחייהם המפורטים את רצון ה'. מהלך זה מפנה מקום לבריות השונות ונותן להם חיים. כשחטאו הבריות שב הקב"ה והחזיר את המים במבול על מנת שיחזור השלטון האלוהי בעולם. היה צורך לטשטש את העולם שהתנגד למציאות האלוהית.[21]  רק תיבה ובה נח משפחתו ובעלי חיים נבחרים, נשארה לשרוד את השטיפה הנוראה.

גם בקריעת הים ישנו מהלך דומה שבו שוב ישראל נכנסים לעומק המים אלא שהפעם הפלא הוא שנוצר מעבר בתוך המים וישראל מצליחים שלא לתבוע. בניגוד להיגיון הם מצליחים לסלול להם דרך במים אדירים אלו. לעומתם, המצרים, לא מצליחים לעמוד בכך. הם הולכים אחרי ישראל ובכך מגיעה מפלתם. כפי שארע בתקופת המבול, כך גם אירע למצרים - אין יכולת לאומות העולם לעמוד בשטפון המימי. אצל אומות העולם ישנו פירוד: או שיש יובש והתרחקות מההופעה האלוהית השלמה או שהם נבלעים בה ונמחקת צורתם. רק ישראל יכולים לעמוד בדין ולהישאר שלמים. זהו הנס הגדול.[22] 

נס זה בא לידי ביטוי גם בדברי הנביאים. בנבואה במקומות רבים מתואר שיטפון נורא שיקרה בעולם לעתיד לבוא. לפי הגמרא בסנהדרין[23] שיטפון נורא זה הוא הסיבה לחורבן העולם באלף השביעי. ביחזקאל[24] מפורט עוד ששיטפון זה מקורו בבית המקדש, משם ילך ויתפשט למקומות רבים. גם דוד המלך בתהילים[25] גם מדבר על זעזוע נורא שיפקוד את העולם בשיטפון זה. אלא שעוד מפורט בדבריו שלא כולם יסבלו וימותו מהשיטפון – אנשי "עיר האלהים", הצדיקים (ע"פ הגמרא בסנהדרין), מצליחים להתרומם מעל השיטפון ושורדים אותו. ולא עוד אלא שהם נהנים ממנו, שכן שיטפון זה מביא ברכה רבה לעולם כולו.[26] בזכריה עוד מבואר ששיטפון זה יבוא בסוף מלחמת גוג ומגוג, לאחר שיכשלו הגויים בטשטוש עם ישראל שפע רוחני עצום ישטוף את העולם ויטשטש אותו.

נמצא שהתופעה של שיטפון תחזור על עצמה. ההופעה האלוהית תשוב לשטוף את העולם, כימים הראשונים הקדמונים של בריאת העולם וכבימי יציאת מצרים. גם אז יצליחו אלו הקדושים, המתעלים מההמון האנושי, לא לבטל את צורתם אלא לחיות עמו באהבה ובשמחה. אלו הצדיקים האומרים את שירת הים בכל יום, גם בעולם הזה. הם המתנשאים להבין ולחיות את סוד זה ובזכות כך הם זוכים לעולם הבא,[27] למציאות השלמה שתתגלה לעתיד לבוא. על כך "אמר רבי אליעזר: כל האומר שירה זו בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא, שנאמר: אז ישיר משה" שר לא נאמר אלא אז ישיר אותה — לעתיד לבוא".

מציאות זו הופכת לאמת מעשית במהלך ההיסטוריה. ישראל צעדו לפני כל התרבות האנושית וגם בגלות נשאו את דגל האמונה באל אחד עליון. אמונה זו לא טשטשה להם את החיים, להפך, היא נתנה להם ערך ומשמעות. אך הדתות ההולכות בעקבותיה נסחפו בעקבות האמונה באל אחד לכלל טשטוש הלאומיות, החיים הנורמליים ויושר המוסר. זוהי המיתה לאומות העולם שחיי הרוח שטפו אותם.[28]

בימינו, עם תחיית האומה בארצה אנו צריכים לבסס את חיינו בארצנו לאור נס זה. בכך, במקום חורבן, תביא האומה לפריחה וישועה בעולם כולו: "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיו,ֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה".[29]

[1] שמות פרק ג'.

[2] עיין 'עולת ראיה' עמ' רפ"ח.

[3] מו"נ חלק ג' וכן באב"ע במקום. אמנם מצאנו במדרש שעל ים סוף היו אלו שרצו לעשות מלחמה עם מצרים אך הרושם העולה מפשט הפסוקים שבני ישראל היו נואשים ובקשו שמשה יתפלל עליהם. מכל מקום הרמב"ן מתקשה – הרי מצאנו שישראל נתקלו במדבר במלחמה עם עמלק ולא חזרו אחורה – ומתרץ ששם זאת היתה התגוננות בלבד ולא מלחמה משמעותית ועוד שכבר הסתבכו במדבר והיה קשה להם לחזור.

[4] אמנם היו ניסים גם בכיבוש הארץ אך עם התגברות האחיזה בארץ הניסים הפכו להיות יותר ויותר רק שותפים בלחימה הישראלית עצמה ואכמ"ל. לכן כבר בצאת ישראל ממצרים מציינת התורה שישראל יצאו חמושים, כלומר: מוכנים לקרב כשיהיו מסוגלים לכך. עיין רבינו בחיי בתחילת פרשת בשלח: "דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה ואחרי כן יפעל הנס...".

[5] מכילתא במקום.

[6] עיין רבנו בחיי על התורה (שמות, יג, יז) : "ודע כי כל ענייני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה ניסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגת הביטחון שהוא שורש האמונה, כדי שיהיו ראויים לקבל תורה...".

[7] לכן שני עניינים אלו : ישראל שיצאו חמושים והליווי הניסי של ישראל הם העניינים הפותחים את פרשתנו.

[8] עניין זה התבאר באריכות במאמר לפרשת בא עיי"ש.

[9] שמות יג, ג.

[10] מכילתא: "ולא ידע מה אמר: עתידין ישראל לבכות במדבר: שנאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו".

[11] עיין 'דרך החיים' למהר"ל עמ' פ"א על המשנה "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה על שאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: "...וכל זה גורם כח השטיפה שהוא מאבד ומביא את האחד אל ההעדר ולכך הוא נעדר גם כן וזה שאמר על דאטפת אטפוך פירוש שהיה מפסיד אותו ושוטפו בכוח, לכך גם הוא נשטף בכוח כי הוא דבק בהעדר לגמרי..." ובספרים הוזכר שאותה גולגולת שראה הלל לא היתה אלא של פרעה המלך בעצמו...! ועיין גבורות ה' פרק יד'.

[12] רש"י במקום.

[13] "...ומה שסבר ר' אליעזר כי הרקיע דומה לאכסדרא שפרוץ בדופן רביעי, וזה כי לחסרון העלול אי אפשר שיהיה העולם שלם לגמרי מבלי חסרון כלל, אבל העולם חסר נברא, ואי אפשר שיהיה העולם שלם לגמרי, כי העלול אינו בשלימות, לכך אף הרקיע שהוא התחלת העולם אשר הוא המבדיל בין עליונים לתחתונים הוא חסר, וזה דעת רבי אליעזר שצד צפון שהוא מתיחס לשמאל, והשמאל הוא פחות וחסר מן הימין, והוא חסרון העלול שכל עלול אינו שלם לגמרי, ולפיכך סבר כי הרקיע אינו בשלימות וזאת היא הפרצה, ולפיכך אמרו במדרש רוח צפונית שלג וברד וממנו גשמים יוצאים ושם מדור המזיקים, שנאמר מצפון תפתח הרעה, הרי בארו כי אי אפשר שיהיה העולם בשלימות מפני חסרון העלול, ולכך יש פרצה בצד צפון, רוצה לומר שאין שם שלימות העולם, וזה שאמר שעולם דומה לאכסדרא שאינו שלם רק בג' רוחות, וברוח אחד אינו שלם, ולפיכך שם מדור המזיקים שהם בריות חסרות... וכבר אמרנו לך הטעם למה דוקא רוח צפונית, מפני כי השמאל הוא חסר מן הימין, וצד דרום נקרא ימין, אבל מערב שנקרא אחור אף על גב שאינו במדריגת שהוא מזרח מכל מקום אין חסרון בו, אבל צד שמאל חסר כמו שידוע שהיא חסרה, ודבר זה ידוע. ודעת ר' יהושע שרוח צפונית אינו חסר, אף כי יש חסרון בעולם שהוא העלול אין צריך לומר כי הוא חסר בענין זה עד שניחשב שצד מן הרקיע פרוץ לגמרי, רק החסרון הוא מצד אחר, ואין בהתחלת העולם שהוא הרקיע חסרון. ועוד אמרו בפרקי ר' אליעזר, כי רוח צפון בראו ולא גמרו, אמר מי שהוא א-לוה יבא ויגמור אותו. והדברים האלו נראים רחוקים וזרים והם דברי חכמה עליונה, וביאור ענין זה, כי מה שלא גמרו לחסרון העלול, וזה מורה על שהוא יתברך יחיד בעולם, ולפיכך אי אפשר שיהיה פעולתו שהוא העלול, אשר יבא ממנו שלם בשלימות הגמור, כי אם היה דבר זה שהיה שלם בלי חסרון צריך שיהיו כאן שני אלקות, וכל אחד בא ממנו חציו, והיה פעולת כל אחד חסר... ולפיכך אמר כי ברא רוח צפונית ולא גמרו, ואמר כי מי שהוא אלוה יבא ויגמור אותו, כלומר כי בודאי אי אפשר שלא יהיה העולם נברא חסר מצד כי העלול הוא חסר, ואם הוא שלם אי אפשר רק שהוא משני אלקות, אשר כל אחד משלים פעולת השני עד שהוא שלם, וכאשר העלול חסר ולא ישולם מורה שהפועל הוא אחד, ודבר זה שנברא העולם חסר מוכיח ומחייב שהוא יתברך אחד ואין זולתו... (באר הגולה ו)

אמנם שם דווקא הברכה מצד ההתעלות מהעולם: "...ויש לך לדעת כי מכח צפון כח הזכרים, כי נקרא צפון משום שאין השמש נמצא שם, ולפיכך הברכה היא מכח צפון, וכמו שאמרו ז"ל, הרוצה להעשיר יצפין, כי צפון כח נסתר שאין אור השמש נגלה לשם, והעושר והברכה הוא מכח נסתר שאין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, ולכך אמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים, כלומר כי מצד צפון כח הברכה הנסתרת ומשם הברכה... (נתיב העבודה פרק ג)

[14] יש גם כאלו שרצו לעשות מלחמה במצרים (בצווחות או בחרב) והם לא צדקו על פי האמור בתחילת המאמר שישראל עוד לא הוכשרו למצב בו הם ילחמו בעצמם. ולכן צריך רק השתדלות בלבד בנסיעתם: "ארבע כתות נעשו לישראל על הים: אחת אומרת ניפול לים ואחת אומרת נחזור למצרים ואחת אומרת נעשה מלחמה נגדם, ואחת אומרת נצווח כנגדן. זאת שאמרה ניפול לים: נאמר לה: התיצבו וראו את ישועת ה׳. זו שאמרה נחזור למצרים נאמר לה: כי אשר ראיתם את מצרים וגו׳. וזו שאמרה נעשה מלחמה כנגדו נאמר לה: ה׳ ילחם לכם.  וזו שאמרה נצווח כנגדן נאמר לה: ואתם תחרישון".

[15] שמות רבה כג, ה: "דָּבָר אַחֵר, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה, לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם אֶלָּא בִּזְכוּת אֲמָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד, לא): וַיַּאֲמֵן הָעָם, וּכְתִיב (שמות יד, לא): וַיַּאֲמִינוּ בַּה', אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיוּ רוֹאִין כָּל אוֹתָן נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלֹא הָיָה לָהֶם לְהַאֲמִין, אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, בִּשְׁבִיל הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶאֱמִן בַּה', מִמֶּנָּה זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֱוֵי: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. עיין נתיב האמונה פרק ב'.

[16] עיין גבורות ה' פרק מ' באריכות.

[17] מדרש אבכיר: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם: "בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל עמהם והקיפם ושמרם כחומה והיה מכריז במים לימין: הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הקב״ה. ולשמאל היה אומר: הזהרו שהן עתידין להניח תפלין בשמאל. ולמים שלפניהם היה אומר: הזהרו באלו שעתידין שיהיו חותמין לפניהם בברית. ושלאחריהם היה אומר: הזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפילין וכנף ציציותיהן מאחריהן...".

[18] עיין עין איה שבת ב' פרק שמיני פסקה מג: "רב ביבי הוה ליה ברתה, טפלה אבר אבר, שקל בה ארבע מאה זוזי. הוה ההוא גוי בשבבותיה, טפלה בחד זימנא ומתה, אמר קטלה רב ביבי לברתי.  הסבלנות המוסרית היא צריכה לקנות את מדתה גם ברדיפה הטובה של הטהרה ושל הזיכוך הנפשי, שהוא דומה להיפויים שמיפים את הגוף ואבריו ע"י תחבולות המיוחדות לכך. והמדה הישראלית היא להדביק טהרה לטהרה ע"י החינוך המעשי, ע"י המצות התדיריות שבכל יום ויום, המקדשות את האברים כולם, רמ"ח מ"ע כנגד אבריו של אדם   ולאט לאט כל האדם מתקדש ומהותיותו כולה מתיפה. תכונה זו של טיפול  אבר אבר , היא מדתו של  רב ביבי,  הישראלי, המורה לו את דרכו בחיים. לא כן  הגוי , כשיחקה את הטהרה הישראלית, כשההוד שיש במוסר ובאצילות הנפש מוצא חן בעיניו, אז הוא קופץ בבת אחת לפרישות ונזירות מוחלטת, כי אין לו אותה ההדרכה האלהית המלמדת אורח חיים בהדרכה איטית, ומזה למות תוצאות. מיתת הגוף לאלה שלא יוכלו לעמוד במעמד הטהרה הכללית בגשמיותם, ומיתת הנפש לאלה שע"י הציור של רום הטהרה והעדר האמצעיים לקנותה אבר אבר, יקוצו בה ויתמכרו להפך מכל טהרה. הכשלון הגופני והנפשי המתהוה מהחפץ לחקות את היופי המוסרי שבמקור ישראל, והעדר הסיגול והיכולת לזה מצדם, מעורר הוא את [קנאתם?] של הגויים, עד כדי לגלגל על ישראל את כל אשמת חללי חינוכם המוסרי. ודוגמא לדבר היה גוי זה, שבחיקויו הבלתי מוצלח, שרק הוא בפזיזותו אשם בדבר, לא יחס שגיונו לעצמו כ"א אמר: קטלה רב ביבי לברתי".

[19] מכילתא על הפסוק "נצבו כמו נד נוזלים".

[20] מכילתא.

[21] עיין גבורות ה' פרק יד'.

[22] עיין אורות ישראל פרק ה' פסקה יג, יד.

[23] צב:

[24] פרק מז'.

[25] פרק מו'.

[26] עיין יחזקאל שם ומלבי"ם.

[27] זכריה פרק יד'.

[28] שם בעין איה שבת ב' : "לא כן  הגוי , כשיחקה את הטהרה הישראלית, כשההוד שיש במוסר ובאצילות הנפש מוצא חן בעיניו, אז הוא קופץ בבת אחת לפרישות ונזירות מוחלטת, כי אין לו אותה ההדרכה האלהית המלמדת אורח חיים בהדרכה איטית, ומזה למות תוצאות. מיתת הגוף לאלה שלא יוכלו לעמוד במעמד הטהרה הכללית בגשמיותם, ומיתת הנפש לאלה שע"י הציור של רום הטהרה והעדר האמצעיים לקנותה אבר אבר, יקוצו בה ויתמכרו להפך מכל טהרה.

[29] יחזקאל מז, יב.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.