בשורת הרכוש - החזון העתידי של אברהם אבינו

מטרתה של יציאת מצרים איננה לצאת ממצרים לכמה ימים ספורים אלא לכבוש את ארץ ישראל ולהושיב את עם ישראל בתוכה: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי",[1] בנוסף הוסיף הקב"ה בשורה מיוחדת בסיום דבריו: "וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם וְשָׁאֲלָה^[2] אִשָּׁה^[3] מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם [כלומר: ותרוקנו^[4]] אֶת מִצְרָיִם". לא רק שישראל יצאו ממצרים אלא שהם גם יצאו ברכוש גדול. הבטחה משמעותית זו הובטחה עוד לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול".[5] הראי"ה מבאר שעניין זה מלמד על מהותו של עם ישראל. עם ישראל איננו רק עם נשגב ונפלא המתעלה במעלות רוחניות עליונות אלא גם עם בעל עוצמה כלכלית וחומרית שבזכותה יוכל להשפיע על העולם כולו את דעת אלהים הטהורה.[6]

בניגוד לחזון נפלא זה, הקב"ה מצווה את משה לפרט לפני פרעה בקשה צנועה הרבה יותר: "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ".[7] משה צריך לבקש מפרעה לצאת לשלושה ימים אל המדבר, להקריב קורבנות לה' ומיד לשוב למצרים. מדוע הקב"ה משנה את הבקשה המוצגת לפני פרעה בצורה כל כך קיצונית? היד ה' תקצר?

הרשב"ם[8] מבאר שמיד כשהותלה על משה השליחות להוציא את ישראל ממצרים משה התקשה: כיצד יצליח לשכנע את פרעה? "וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?",^[9] הקב"ה ענה לו שאין לו לבקש מפרעה שישראל יצאו על מנת ללכת לארץ ישראל, אלא רק שעם ישראל יצא אל ההר לעבוד את ה'. את זה פרעה יוכל לקבל: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם [רק] תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה". כך, לאט לאט, בהדרגה, יצליח משה לשכנע את פרעה. אם משה יבקש מפרעה להוציא את עם ישראל כדי להקים מלכות לעצמו בארץ ישראל – פרעה ודאי יסרב. מלבד שפרעה לא ישלים עם עזיבה טוטלית של ישראל, גם מבחינה אידאולוגית הדבר לא יוכל להתיישב בלבו – הוא לא מסוגל לתפוס שאמונת ה' הטהורה מסוגלת לקיים חיים מלאי קדושה בארץ. תפיסתו האלילית הרואה במציאות מלחמה בין כוחות שונים לא מסוגלת להתרומם להבנה של אחדות הקודש והחול. מבחינתו עולם החומר והחול מנותק ומנוגד לקודש, ממילא הרעיון לצאת ולעבוד את ה' וגם ללכת לארץ ישראל ולהקים שם מדינה בעלת עוצמה הוא רעיון הסותר את עצמו.

לכן רצוי שמשה יתחיל מעניין קטן יותר, הוא יבקש לצאת רק לגיחה קצרה, לעבודת ה', להתרומם רוחנית לזמן מוגבל ולחזור לחיי החומר האליליים במצרים. זה המקסימום שפרעה בינתיים מסוגל לקלוט. רק כך יצליח פרעה להבין את ההיגיון שביציאת ישראל מארצו.

מכל מקום למדנו בינתיים שני יסודות חשובים: א. יש לצפות שפרעה בעצמו ישחרר את ישראל. ב. יש לשכנע אותו בהדרגה ולא לקפוץ ישר למטרה האמיתית של יציאת מצרים שהרי אותה לא יסכים לקבל.

לפי זה מבואר היטב מדוע הקב"ה מבקש ממשה לציין לפני פרעה שה' רק: "נִקְרָה עָלֵינוּ", ומבאר רש"י:^[10] "לשון מקרה, וכן "וַיִּקָּר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם". כי לשון מקרה, כמו שמצאנו בנבואתו של בלעם, מלמדת על חיבור רפה וחיצוני:^[11] "וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי".^[12] חיבור כזה לריבונו של עולם הוא הגדול ביותר שפרעה מסוגל להבין.^[13]

בהתאם לכך, כאשר משה נפגש עם פרעה הוא מסביר לפרעה שאם בני ישראל לא יצאו ממצרים הקב"ה יעניש אותם בחומרה: "וַיֹּאמְרוּ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱלֹהֵינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב!"^[14] משה ואהרן מכריזים: אם לא נצא ממצרים אלוהינו עלול להתחרט על קיומנו! הם לא מבארים לפני פרעה שיש כאן חזון גדול לירושת הארץ, לאחדות הקודש והחול ולתיקון העולם אלא רק מדברים על הצורך לרצות את אלוהיהם שלא יהרוג אותם בעוונותיהם. לכן הם מבקשים ללכת למדבר, אל מקום השממה והחורבן[15] ושם לשחוט את הבהמות, לבטל את החומרנות, להתעלות אל המוחלט השמיימי ולשוב מצרימה.[16] יותר מזה פרעה לא מסוגל להבין.

אמנם הדברים לא מסתיימים בזה. לעניות דעתי ניתן לראות כיצד במהלך המכות משה רומז לפרעה על הכוונה האמיתית ביציאה ממצרים. כך משה מרגיל את פרעה להכיר שישראל לא מתכוונים לצאת רק אל המדבר לזמן קצר אלא להקים מדינה בעלת עוצמה בארצם. פרעה ועמו יעברו מהפך תודעתי משמעותי וגם אם לא בפירוש אלא ב"תת מודע", הם יכירו בכך שישראל צריכים ללכת אל ארץ ישראל. רק כך יושלם המהלך של יציאת מצרים במלואו.

בנערינו ובזקנינו!

עד המכה השמינית, מכת ארבה אנו מוצאים מספר פעמים שפרעה מבטיח לשחרר את ישראל. כשהוא על פי תהום, כשהמכה מזיקה אותו ועלולה אף להמיתו כבמכות צפרדע, ערוב וברד הוא נכנע לשעה ולאחר המכה מיד שוב חוזר לסורו.[17]

רק לפני מכת ארבה אנו מבחינים בשינוי גישה. עבדיו מתחננים לפני פרעה שישחרר את ישראל והוא נכנע ומוכן לשחרר את ישראל עוד לפני שמתחילה המכה.[18] המכות הוכיחו לו שה' שולט בעולם והוא מוכן לשחרר את ישראל על מנת שילכו להקריב לה' במדבר.

פרעה שואל את משה את מי הוא מתכוון לקחת עמו להקריב קורבנות במדבר ומשה משיב שכולם ילכו – הזקנים, הנשים ואפילו הילדים. פרעה מתנגד בתוקף: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: יְהִי כֵן ה' עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם? רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם!" מבאר המלבי"ם[19] שפרעה הבין שהעבודה לה' היא ההכנעה והביטול המוחלט לה'. אם לא יעבדו לו יהרוג אותם בחרב או בדבר. בשביל עבודה כזו הוא הסכים לשחרר את ישראל. הוא הבין שהאדם צריך להתעלות אל העולם הרוחני הרדיקלי בהקרבת קורבנות. בכך יפרוק את הנטייה לעולם הרוחני הנורא ויסיר את הכעס הנורא של האל מהברואים. לכן חשב שודאי שלא שייך לצרף לעבודה זו את הילדים. הילדים שאינם יכולים להתעלות כמו הגברים לא שייכים להתעלות נוראה זו. הם עלולים או למות בדין הנורא של הקצף האלוהי או לעלות בעצמם כקורבן כשאר הבהמות. אין להם תקווה ורעה תמצא אותם! "לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים! וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

אמנם משה מתעקש לקחת את כולם: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ".[20] לכאורה הטעם הוא פשוט: מטרת היציאה היא הרי ללכת לארץ ישראל וכמובן שלא ישאירו את ילדיהם במצרים. אמנם לפרעה משה אומר טעם אחר: "כִּי חַג ה' לָנוּ!". משה טוען לפני פרעה שעבודת ה' איננה מתאימה רק למי שמתעלה הרבה מעל העולם ומתבטל לאלוהות אלא היא מסוגלת להשפיע ולגדל גם על הילדים ההולכים וגדלים לאורה. משה לא חושף את מטרת היציאה בפירוש כי פרעה לא יקבל זאת, אך בעצם ההתעקשות לעבוד את ה' יחד עם הילדים הוא מתחיל להרגיל את פרעה שעבודת ה' איננה מתאימה רק לאנשים רמי מעלה אלא היא כוללת גם את הצדדים הנמוכים והטבעיים. בכך הוא מקרב את פרעה להבין מה היא המטרה האמיתית של היציאה ממצרים.

הויכוח על הצאן

פרעה ממשיך להתעקש ולכן הוא "חוטף" עוד שתי מכות קשות: את מכת הארבה ואת מכת החושך. אחריהם מבין פרעה שעבודת ה' כוללת גם את עולמם של הילדים. הוא מוכן לשחרר את הטף אך את המקנה הרב של בני ישראל, שאיננו נצרך עבור ההקרבה במדבר, הוא מתעקש שישאירו בני ישראל במצרים: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם".[21] פרעה טוען: אם אין אתם מתכוונים לברוח – בשביל מה אתם צריכים את כל הרכוש שלכם? המקנה הרב ישאר פה ואתם תלכו לזבוח לה'. קחו את אשר נצרך לכם ולכו!

משה מסרב משתי סיבות:

א. המטרה של יציאת מצרים היא כיבוש הארץ. כשישראל ישבו בארצם הרי שהם יהיו מעורבים בתרבות האנושית ובכך יביאו לתיקון העולם כולו. ממילא, לא יכול להיות שפרעה לא יכיר בכך שהיציאה ממצרים היא גם בעבורו. השלמת המהלך של יציאת מצרים טומנת בחובה יסוד זה ולכן משה דורש שגם פרעה יתן להם את הקורבנות להקריב עבורו ויכיר בערכם של ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לה' אֱלֹהֵינוּ!" אנחנו לא נצא כ"גנבים", בבושת פנים, גם אתה תכיר במעלתנו ותתן בידינו זבחים כדי להקריב עבורך![22]

ב. משה גם דורש שכל המקנה של ישראל יבוא עמם: "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה".[23] משה אומר לפני פרעה את הסיבה החיצונית – אין לדעת כמה קורבנות יבקש מאתנו ה' ולכן אנחנו צריכים בהמות רבות, אך מאחורי הדברים מסתתרת הסיבה האמיתית: ישראל זקוקים לעושר רב שכן עליהם להיות עם מרכזי וחשוב בין העמים.  

בינתיים פרעה מסרב בתוקף. הוא לא מסוגל לעכל מציאות שבה ישראל זקוקים לעושר ושהוא יהיה זקוק לברכתם. מבחינתו היציאה למדבר אולי כוללת גם את הטף אך עושר והשפעה על העולם כולו? כיצד זה קשור לה'? ודאי שאם זו כוונתכם, אומר פרעה, אין לכם זכות לצאת! אך משה רומז לו שבאמת ליציאת ישראל ממצרים יש משמעות גדולה גם עבורו ולכן הוא חייב להכיר בערכה ולתת לישראל זבחים ועולות. בנוסף יש להתעלות מעל המחשבה האנושית הרגילה הסוברת שהעושר של העם מנוגד לעבודת ה', לכן אומר לו משה: "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'..." יש דברים שהם מעל הדעת, וממילא יש לצאת עם כל המקנה ממצרים – "לא תשאר פרסה!".

פרעה הכריז לפני משה שזו הפעם האחרונה שהוא מוכן לקבל את פניו: "וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה: לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת". הוא עוד לא הבין שהוא הזקוק למשה ולא משה זקוק לו. משה מסכים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ". מעתה צריכה להיוולד קומה חדשה – משה לא ילך אל פרעה, אלא פרעה בעצמו יחפש את משה, הוא יבין שיציאת מצרים חיונית גם עבורו!

המהפך של מכת בכורות

לאחר מכת בכורות התמונה משתנה מקצה לקצה. פרעה מבין שבלי ישראל לא רק שאין שפע של מזון, של בריאות ואור אלא שאין חיים. הוא מבין שהחיים עצמם חייבים את ישראל. הם היסוד של הקיום האנושי. בכך, חל מהפך. משה ואהרן כבר לא באים אליו אלא הוא זה הפונה אל משה: "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה".  

עתה הוא מבין שהוא צריך שישראל יצאו ממצרים, הוא משנה את דעתו מקצה לקצה ומרשה לכל בני ישראל, לצאת, לקחת את כספם ומקניהם ואף לקחת מבהמותיו כדי להקריב עבורו קורבנות ולברך אותו[24]: "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר: קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶתָ ה' כְּדַבֶּרְכֶם, גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי".[25] וביארו חז"ל: "אתם" אין לי אלא "אתם" גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר: "גם בני ישראל" לרבות נשים וטפלים [כלומר: ילדים], "ולכו עבדו אתה ה' כדברכם" עמדה שלכם [כלומר: לפי מה שאמרתם] "ויאמר משה: בנערינו ובזקנינו נלך...".

"צאנכם" [מדוע כתוב] "גם צאנכם" [ללמד שאמר פרעה קחו:] משלי. "בקרכם" [מדוע כתוב] "גם בקרכם" [ללמד שאמר פרעה קחו:] משל שרים. "קחו כאשר דברתם ולכו" עמדה שלכם [כלומר: לפי מה שאמרתם]: שנאמר: "ויאמר משה: גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות...".[26] "וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" "מְלַמֵּד שֶׁהָיָה פַּרְעֹה מְלַוֶּה אוֹתָם וְאוֹמֵר לָהֶם הִתְפַּלְּלוּ וּבַקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים".[27] בכך חודרת ההכרה של פרעה בסתר שכל חייו, כל תרבותו ועולמו תלוי בברכתם של ישראל: "וברכתם גם אתי – [מדוע נכתב "גם" אלא] אף לנשים ולטפלים".[28]  

פרעה אמנם לא הכיר בגלוי ביציאה של ישראל ממצרים והוא אף עתיד לרדוף אחרי ישראל כשיתברר לו שישראל בורחים ממנו, אך בכל זאת, בהסכמתו לקחת את הרכוש, בליווי שלו את עם ישראל, ובבקשתו ממשה שיברך אותו, מתנוצצת הכרה מסוימת בדבר ערכו השלם של עם ישראל ובדבר המהות האמיתית של האמונה בה' הכוללת שמיים וארץ. בכך הוא, והאנושות כולה שהוא העומד במרכזה, עוברים סדרת חינוך שתושלם רק בקריעת הים כשמהלך זה יצא בשלמות אל הפועל. 

כאמור, תודעה עמוקה זו רק התנוצצה בסתר בלב פרעה, ומיד, עם בריחת ישראל, חזרה ונעלמה. לעומת זאת, אצל העם המצרי ישנה הכרה ברורה ובולטת בדבר מהותם הנשגבה של עם ישראל: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וָה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם".[29] המצרים לא הסכימו רק להשאיל את חפציהם לבני ישראל אלא גם מצאו חן בעם הישראלי! באותה העת התגלה בעם המצרי משהו עמוק שדווקא פרעה וחכמיו לא הצליחו להשיג. דווקא באנשי העם הפשוטים חדרה ההרגשה הבריאה המדלגת על מוגבלות ההכרה השכלית שבה מתפארים החכמים. הכרה זו מכירה באמת באופן אינטואיטיבי, ללא אומר ודברים. ^[30] ה"חן", האור הפנימי, המתעלה מעל כל הכרה שכלית רגילה, הקרין על ישראל והעם המצרי הוקסם ממנו ובאופן טבעי התחבר אל התפקיד הגדול והשלם שיש לעם ישראל ביחס לעולם כולו.

שנזכה במהרה לקיום חזון זה ולגאולה השלמה בימינו.

[1] שמות ג, ח.

[2] לפי המלבי"ם פרק י"א פס' ב' – ג' מדובר בשאלה ולא במתנה, אמנם יש שחלקו על המלבי"ם וביארו ששאלה זו איננה אלא לשון מתנה. עיין 'כלי יקר', רבנו בחיי בשם רבנו חננאל, רשב"ם ועוד, שאם לא כן מדוע לא יחזירו להם? ואף על פי שהדבר נכתב בלשון שאלה לא קשה כי לשאול חפץ לזמן תלוי בלשון שאלה כי השואל מבקש מהנותן משא"כ במתנה בו הנותן מעוניין לתת והמקבל יקח בשמחה, אך פה המצרים רצו לתת את הכסף שלהם לישראל וממש התחננו שישראל יקבלו מהם מצד הכרת ערכם המרומם של ישראל ולכן הדבר נכתב בלשון שאלה כי שאלו מהם רשות לתת להם. אמנם בגמרא בסנהדרין צ"א. מבואר שזאת היתה שאלה כפשוטו ולא החזירו להם את החפץ כיוון שגבו את שלל זה בשכר השיעבוד שישראל עבדו במצרים. לפי זה צ"ל שזאת היתה רק שאלה ולא מתנה כי גם אנשי מצרים לא באמת הבינו את גודל רוחם של ישראל.

[3] ולמה דווקא הנשים השאילו? יש אומרים (אב"ע) שמנהג הנשים לשאול יותר מן הזכרים וב'חמדת הימים' מובא שכשהמצרים רצו להטביע את בניהם של ישראל שחדו אותם הנשים בתכשיטים, ועכשיו תבעו מנשותיהם של המצרים את ממונם בחזרה. ובכל מקרה וודאי אין זה במקרה שדווקא הנשים מעורבות בעניין, הן, יותר מהגברים מסוגלות להרגיש מה היא האמת וענני ההכרה לא חוסמים את הרגשתן הבריאה, לכן דווקא הם בטבע הרגשתן החליטו להשאיל את כליהן לשכנותיהן. (עיין 'עולת ראיה' עמ' ע"א – ע"ב).

[4] תרגום במקום, רש"י.

[5] בראשית טו, יד.

[6] עיין עי"א ברכות א' פסקה קיד': "דבר נא, אין נא אלא לשון בקשה, א"ל הקב"ה למשה בבקשה ממך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו..." עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. ע"כ להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, ע"כ לא בא הדבר בתורת ציווי כ"א בבקשה, למען יעלה הדבר בשלימות. רוחם השפל יתרומם ע"י ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל הענינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות, כדי שלא יאמר אותו צדיק. ואמירתו של אברהם ג"כ י"ל מפני שכל מטרתו היתה להעמיד אומה המכרת את ד', ומודיעה שמו הגדול בעולם ע"י מציאותה והנהגתה כדרך שעשה הוא ע"ה בהיותו אחד בעולם. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה ג"כ לרכוש ומקנה וקנין, שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. ע"כ ע"י אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון, לעשות עושר במשפט, מביא ג"כ לידי התכלית המבוקש להאיר אור ד' ע"י ישראל בעולם. מה שא"כ אם יסתפקו בשפלות נפשם רק להיות מרעים בעדר ואיכרים לבדם, ודבר לא יהי' להם עם אדם, ועמים זולתם לא ידעום, איך מתפשט אור ד' בעולם. ע"כ אברהם לתכליתו העליון בקש להרגיל נפשם אחרי שפלות עבדותם, שהיה כור הברזל לצרף סיגיהם ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצותיה, שעם זה יחד יתרגלו ברוממות הנפש ושאיפה לחיים מדיניים חברותיים שיבאו ע"י הרצון להרבות הרכוש. וביאר יפה ע"י המשל, שישראל מצד מצבם הנשפל שנמשלו לחבושים בבית האסורים, לא היו יכולים כלל לצייר אושר יותר גדול מהיציאה מעבדות להיות אדונים לנפשם, והתרוממות הנפש אל הרכוש הי' דרוש להעשות בדרך בקשה להגיע את התכלית המבוקש. ואף על פי שהיה מוכן להם ביזת הים, כדחז"ל שהי' גדול מביזת מצרים, י"ל שזו גרמה הרדיפה שלהם, כדחז"ל אמרו "לוקינו וניטול ממונינו". או היה צריך ג"כ רוממות הנפש לקבל שפע המעלה של גילוי שכינה שעל-ים סוף, כדחז"ל "ראתה שפחה על הים...".

[7] שמות ג, יח

[8] רשב"ם במקום, ספקו של משה: כיצד יצליח לשכנע את פרעה. ולא כרש"י שביאר על דרך חז"ל באיזה זכות יצאו ישראל. ולא כרמב"ן שביאר שספקו של משה כיצד יצליח לשכנע את העם לצאת ממצרים לארץ כנען, הרי העם יפחד מהעמים הרבים והחזקים היושבים שם.

[9] ברור למשה שכדי להוציא את ישראל הוא חייב לשכנע את פרעה בהכרחיות הדבר. רק כשהמלך המצרי, החולש על האימפריה החזקה בעולם, יכיר בצדקתם של ישראל יתחולל השינוי המהותי בישראל, ומתוך כך גם במצרים ובעולם כולו לשם כך אי אפשר רק להחריב את מצרים. יש להכות במצרים מכות כאלה שיגרמו לפרעה להבין את המסר. ועוד יבואר בעז"ה. עיין בעניין זה ברמב"ן לפרשת נח בעניין ההשתדלות של נח לבנות תיבה, ולגבי שליחת המרגלים שגם בזה היה מצווה להשתדל, וכן בתחילת במדבר ביחס למפקד הצבא.

[10] במקום.

[11] עיין 'תפארת ישראל' פכ"א: "ואמרו ב'ספרי': ולא קם נביא בישראל כמשה, אבל באומות קם. ג' דברים היו במשה מה שלא היה בבלעם, מדבר עמו פה אל פה, פנים אל פנים ועומד, בלעם היה יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו, דנאמר ויודע דעת עליון, משל לטבח של מלך שיודע מה קרב על שולחנו...  אם כן יקשה, הרי לא נתייחד משה בנבואתו? אבל חס ושלום אי אפשר שלא יהיה משה מיוחד בנבואה, שנבואת בלעם כדרך נביאי עכו"ם, שאין הקב"ה נגלה עליהם אלא בחצי דיבור, שנאמר ויקר אלקים וגו' לשון טומאה, ולישראל בלשון טהרה, קדושה וברור... דומה למי שמשליך דינר זהב אינו מקפיד אף אם נופל לאשפה, כי אין כוונתו אלא להשליך הדינר ממנו, אבל כאשר דבר עם נביאי ישראל נתייחד עמו הדיבור. ולא אמרו בנביאי אומות העולם קם, רק שהיה יודע דברים עליונים, וכאשר תבין דברי אמת תדע, כי מה שהיה משה יודע בנבואה ומה שלא היה יודע הכל נמשך אחר עצם המעלה בנבואה שהיתה למשה, ומה שהיה בלעם יודע נמשך ממה שלא היתה לו המעלה העליונה שהיתה למשה, שלא היה מדבר עמו פנים אל פנים בקירוב ודיבוק, ומה שלא היה משה יודע הדיבור קודם שבא אליו, ושלא היה מדבר עמו כל שעה שירצה נמשך למעלת משה, שהיתה נבואה ברורה, ואין בירור הנבואה אלא כשבאה אל הנביא, אבל שידע הדבור קודם שנדבר ונתבררה הנבואה אין זה ראוי למשה ולנבואתו שהיתה בענין הבירור הגמור. וזהו המשל מהטבח, כי הטבח יודע מה שיאכל המלך, אבל הנקרא אל שולחן המלך יודע רק כאשר השולחן ערוך בפועל, וזה כבודו ותפארתו של האורח, וכן מה שלא היה מדבר עם משה כל שעה, כי היה הדיבור עם משה פנים אל פנים, ואין לאדם המדרגה שיהיה עם השי"ת תמיד פנים אל פנים, אבל עם בלעם היתה כפי שאמרנו, שהשליך ממנו הדיבור והיה מקבל אותו, ולכן היה תמדי. וכן מה שלא היה משה יודע מי מדבר אתו, היינו כי לא יראני האדם וחי, כי אי אפשר להתחבר עם השי"ת, שמשה נסתכל באספקלריא המאירה, והיתה לו דביקות אל השי"ת, אם כן אי אפשר שיהיו למשה דברים אלו מפני מעלת נבואתו..." וב'שם משמואל' ויקרא תרע"א: "ונראה בהקדים מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שפירש ההפרש שבין ויקרא שנאמר בבלעם לויקרא שנאמר במשה, כי לשון ויקר היינו שהדיבור בא אליו למקומו ולא נתעלה על ידי הדיבור, ונשאר בלעם הרשע כמו שהיה עומד מבחוץ, אבל לשון ויקרא הוא שקרא אותו שיקרב הלום ונתעלה לקראת הדיבור. ויש להוסיף בזה דברים שמודדין לאיש כמדתו, שבלעם הרשע עם כל בקשתו קרבת אלקים לא רצה להניח את המעשים המכוערים שלו, ואתונו תוכיח, רק רצה בשניהם יחדיו, היינו בקרבת אלקים בעודנו מלוכלך בטנופת מעשים המכוערים, על כן נמדד לו כמדתו, שאפילו בעת שבא לו הדיבור לכבוד ישראל לא הוציאו הדיבור ממהותו הרעה, רק הדיבור בא אליו. וכמשל הזוהר הקדוש במצורע הדופק על הפתח. אבל משה רבנו ע"ה שכל מהותו היתה פרישות מהחומר, כשמו משה כי מן המים משיתיהו, והיה מתקדש והולך ופירש מן האשה, על כן נמדד לו במדתו שנקרא ונתעלה לקראת הדיבור ונתקדש עוד יותר ויותר...".

[12] ויקרא פכ"ו פס' כ"ז – כ"ח.

[13] במדרש הובא טעם אחר להסתרת הכוונה האמיתית ביציאת מצרים: "וְעַתָּה נֵלֲכָה נָא דֶרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, לָמָּה אָמְרוּ שְׁלשָׁה יָמִים וְלֹא אָמְרוּ נֵלְכָה נָא לְעוֹלָם? ... כְּדֵי שֶׁיִּטְעוּ הַמִּצְרִיִּים וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם בְּשָׁעָה שֶׁיֵּצְאוּ, וְיֹאמְרוּ לֹא גְּאָלָם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים וְיִזְבְּחוּ לוֹ, וְהֵם עִכְּבוּ עַצְמָן כָּל כָּךְ, וְיִרְדְּפוּ אַחֲרֵיהֶם בְּסוֹף שְׁלשָׁה יָמִים וְיַטְבִּיעֵם בַּיָּם, לִמְדֹד לָהֶם בַּמִּדָּה שֶׁמָּדְדוּ, שֶׁאָמְרוּ: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה..." ולענ"ד עומק המדרש לא סותר את הדברים אלא אף מחזק אותם כי אם כוונת כל העניין בשביל שיטבעו בים אי אפשר היה להטביע אותם בנילוס וכדומה? למה צריך את כל העניין הזה? וכי יד ה' תקצר? אלא כיוון שחשבו שישראל הם רק רוחניים מנותקים מהטבע ולא יכולים להמשיך את קדושת הרוח בתוך החיים המעשיים לכן המצרים היו בטוחים שמכיוון שהם רוצים ללכת לארץ ישראל ולברוח לגמרי וודאי הם יכשלו והם יוכלו לצח אותם. קריעת ים סוף מבררת שישראל יכולים ללכת בתוך הים ביבשה, להיכנס לתוך השטף האנושי ולהישאר יבשים, אז יטבעו המצרים סופית ועוד יבואר בעז"ה.

[14] עיין רמב"ן ורבנו בחיי במקום. נתבעת קרבת אלהים, ואם לא תתממש על ידי הקורבנות היא תתממש בדרך העונש. ולא כרש"י שביאר שבעצם התכוונו אל פרעה – אם לא תשחרר אותנו ה' יפגע בך, ורק לא אמרו זאת בפירוש מפני כבוד המלכות.

[15]

[16] עיין רמב"ן לעיל ומלבי"ם תחילת פרשת בא וכפי שיבואר בהמשך.

[17] אור החיים הקדוש שמות ח, ד.

[18] שמות י, ז.

[19] במקום.

[20] שמות י, ח.

[21] שמות י, כד.

[22] עיין רמב"ן במקום שמשה לא באמת התכוון להקריב על פרעה קורבנות שהרי זהו זבח של רשעים. אמנם בחז"ל במסכת עבודה זרה כד. מבואר שמשה באמת התכוון לקחת ממנו קורבנות על מנת לכפר עליו.

[23] שם כה – כו.

[24] עיין בהערה לעיל ממסכת עבודה זרה כד.

[25] שמות יב , לא – לב.

[26] מדרש הגדול במקום.

[27] שמות רבה פרשה כ', ג.

[28] מדרש הגדול.

[29] שמות יב, לה – לו.

[30] עיין 'אורות הקודש' חלק ב' עמ' שע"ו – שע"ז.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.