גדלותו-התגדלותו הכפולה של משה, כנאמר בפרשתנו (שמות, ב י-יא) "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן... ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם," צריכה בירור. מהי אותה הגדולה, ההתגדלות השניה - "ויגדל משה",שהוסיפה על הראשונה?
מצאנו בעניין זה שלושה פירושים המשלימים זה את זה:
האחד - הרמב"ן (במקום) הסביר כפשוטם של דברים, שגדילתו הראשונה היתה במישור הפיזי, כאשר נגמל מיניקתו - "כשגדל עד שלא היה צריך לינק וגמלה אותו", וגדילתו השניה היתה במישור השכלי - "ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת".
השני - רש"י (שם, ע"פ חז"ל במדרש), שהוסיף על דבריו של הרמב"ן ופירש, שגדילתו הראשונה היתה גדילתו הפיזית לעצמו - "הראשון לקומה", ואילו גדילתו השניה באה לידי ביטוי בתפקידו ועיסוקו הציבורי - "והשני לגדולה שמינהו פרעה על ביתו".
השלישי - המלבי"ם (במקום) שביאר שגדלותו השניה של משה היתה, שעל אף מעמדו בבית פרעה כבן למשפחת האצולה המצרית, יצא אל אחיו וגילה את מעלותיו המוסריות והערכיות ברגישותו, שייכותו ואחריותו הציבורית לעם ישראל שהיה מושפל ומדוכא במצרים. - "שהגם שגדל בבית מלך, וישראל היה אז בתכלית השפלות, לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים ,שבעלותם לגדולה התרחקו מאחיהם העניים והאביונים".
מכאן למדים אנו, שגדלותו של אדם אינה נמדדת בקריטריונים חיצוניים, כמעמד כלכלי ומעמד חברתי, אלא במדרגתו הפנימית ואחריותו הציבורית, הבאים ליד ביטוי - בניהול חייו ע"פ שכלו ('איש דעת' - רמב'ן), בעיסוקו הציבורי ('מינהו פרעה על ביתו' - רש"י), ובעיקר במידותיו ואחריותו החברתית המתגלות דווקא על ידי 'ירידתו' אל העם ושותפותו האמיתית והפנימית עימם!
כך כתב הרב קוק (אורות הקודש ג עמ' קנז) - "כל מה שהאדם מתעלה יותר בצורתו הרוחנית, מרגיש הוא יותר את הערך הגדול של הרבים, הציבור מתחיל להיות חי בתוכיותו, בלבבו ועומק רצונו הוא מרגיש את הצרכים הרבים של הציבור... הוא מרגיש את המציאות הממשית של הציבור ומתמלא אליו אהבה וכבוד אין קץ. ואז הרי הוא מתעלה להיות מנהיג ציבורי אידאלי"...
