לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ
פרשות ויקהל ופקודי עוסקות באריכות גדולה במעשה הקמת המשכן. נדמה, שאין נושא שהתורה מאריכה בו כמעשה המשכן. התורה מפרטת פרטי פרטים בנוגע לציווי על המשכן וחוזרת ומפרטת שוב גם בנוגע לביצוע. הרמב"ן מסביר שכשם שדרשו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים", כך יפה בעיני ה' יתברך לשוב ולפרט במלאכת המשכן משום שהדברים חביבים ביותר אצלו יתברך[א].
מלבד אריכות הדברים שבפרשות המשכן, אנו מוצאים בתחילת פרשת ויקהל שלושה פסוקים העוסקים בעניינה של שבת קודש:
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת[ב].
מן הסמיכות של פרשיית השבת למלאכת המשכן למדו חז"ל את ל"ט אבות המלאכה האסורים בשבת: "אלה הדברים- אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני"[ג]. יחד עם זאת, מלאכות שבת אינן מקשה אחת. האיסור "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" מזעזע את השלמות של ל"ט אבות המלאכה בהיותו נזכר באופן מיוחד.
רבותינו חלוקים מה בא פסוק זה ללמדנו. לפי דעת רבי יוסי, האזכור המיוחד של מלאכת ההבערה מלמד שמלאכת הבערה"ללאו יצאת", כלומר שיש בה איסור קל יותר משאר מלאכות שבת. בעוד שהעובר על מלאכות שבת חייב כרת או מיתה, מלאכת הבערה נחשבת כ"לאו", שהעובר עליה במזיד לא מתחייב כרת. גם העובר עליה בשוגג אינו חייב חטאת, והעובר עליה בהתראה ועדים לא מתחייב בסקילה, אלא רק מלקות.
לעומת זאת, לפי דעת רבי נתן מלאכת הבערה "לחלק יצאת", כלומר, שלולי איסור זה היינו לומדים את כל ל"ט המלאכות כמקשה אחת. האזכור המיוחד של מלאכת הבערה מלמדנו, שיש חילוק בין המלאכות, וכל אב מלאכה עומד כאיסור בפני עצמו. לפי אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת, הבערה שהייתה בכלל ויצאה מן הכלל, "לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", וכפי שהעובר על מלאכת הבערה חייב עליה בפני עצמה, כך העובר על כל מלאכה ומלאכה מל"ט המלאכות מתחייב על כל אחת ואחת.
למעשה נפסקה ההלכה "לחלק יצאת", שמלאכת הבערה היא ככל מלאכות שבת, והעובר עליה חייב כרת או סקילה. ממלאכה זו אף למדים שכל שאר מלאכות שבת עומדות כל אחת בפני עצמה, והעובר עליהן בשוגג מתחייב על כל אחת ואחת בחטאת[ד].
יש להסביר מהו ייחודה של מלאכת הבערה המופיעה באופן שיש בה חילוק ודין שונה משאר המלאכות? עוד יש ללמוד ולהבין מה הקשר בין הייחודיות של מלאכת הבערה לבין מעשה המשכן? מדוע נסמכה מלאכה זו למלאכות המשכן, ובמה היא שונה משאר המלאכות שנלמדות ממלאכת המשכן?
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ
בכל התורה אנו מוצאים שלוש פרשיות נפרדות הנוגעות ליום הקמת המשכן, הוא ראש חודש ניסן. שתיים מהן, בסוף פרשתנו ובפרשת נשא, עוסקות בהקמת המשכן ובחנוכתו. בפרשתנו: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן"[ה], ובפרשת נשא, בסדר הקרבת הנשיאים בחנוכת המשכן: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו, ואת המזבח ואת כל כליו, וימשחם ויקדש אותם"[ו].
פרשת שמיני היא הפרשה השלישית שבה מופיע יום חנוכת המשכן, אך בניגוד לשתי הפרשיות האחרות, פרשה זו אינה עוסקת בהקמת המשכן אלא בעבודת הקרבנות של אותו יום[ז]. בפרשת שמיני מתוארת עבודת הבערת האש מלמטה, בהעלאת הקורבנות, אשר כנגדה מופיע כבוד ה' באש הבאה מלמעלה ואוכלת את הקרבנות: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"[ח].
הבערת האש המתוארת בפרשת שמיני, היא עיקרה של עבודת המשכן. השחיטה, אף על פי שהיא עבודת קודש, כשרה בזר, מפני שהיא כהכשר מצווה לעיקר העבודה של הבערת האש על גבי המזבח. הבערת האש היא בעצם עיקר עבודת המשכן, והיא נעשית הן בעבודת הקרבנות של מזבח העולה, הן בעבודת הקטורת של מזבח הזהב והן בהעלאת נרות המנורה. לעומת זאת, הקמת המשכן והמלאכות השונות הנעשות בה, עיקר עניינן הוא ההכנה של בנין הבית, ככלי מקיף לעבודת ההבערה שתתרחש בתוכו. זהו אף ההבדל שבין ספר שמות לספר ויקרא: ספר שמות מתאר את תוכנית המשכן, בנייתו והקמתו, ואילו ספר ויקרא עוסק בעבודת המשכן שעיקרה הבערת האש והקרבת הקרבנות.
הבערת האש בעבודת המשכן היא הביטוי להתמסרותו המוחלטת של האדם אל אלוקיו, כפי שנאמר "אדם כי יקריב מכם"[ט], "נפש כי תקריב"[י]. גם הסמיכה על ראש הקרבן היא פעולה המבטאת את היחס בין הקרבן למקריבו. מה שנעשה לקרבן היה ראוי להיעשות באדם עצמו. הביטול וההתמסרות באים לידי ביטוי באש, אשר נעה בתנועה אינסופית ובחיפוש מתמיד כלפי מעלה, כמו תנועת הנשמה שנמשלה ללהבת אש, "נר ה' נשמת אדם", מפני תנועת החיפוש המתמדת שלה כלפי מעלה, להיות דבוקה בשורשהּ. מציאותה של הנשמה היא תנועת ההתמסרות ממקומה בעולם הזה למקומה האמיתי שבעליונים, ועבודת ה' היא עבודת הבעירה וההתמסרות המוחלטת של האדם לה' יתברך.
לְלָאו יָצָאת
לפי דעת רבי יוסי, מלאכת הבערה שנצרכה אף להקמת המשכן היא חלק משאר המלאכות אך יצאה מן הכלל, ואינה שוות משקל לשאר המלאכות. כאמור, הבערה קלה מכל המלאכות כי בעוד שהעובר על כיבוי או שאר מלאכות חייב סקילה, העובר על הבערה אינו חייב סקילה.
על דרך דבריו של רבי יוסי יש להסביר את ההבדל שבין הבערה לשאר מלאכות בנוגע לשבת. בניגוד לכל המלאכות שעניינן פעולה ויצירה בענייני העולם הזה כצביעה, בישול, בניה ותפירה, עבודת ההבערה אינה שייכת לעשייה ויצירה בתוך העולם הזה אלא יש בה ביטול ממציאות העולם הזה והתמסרות מוחלטת כלפי מעלה, כעבד בפני אדונו[יא]. איסור הבערה יצא משאר המלאכות ללאו על מנת להדגיש שעבודת ההבערה הפנימית של השתוקקות הנשמה למקורה מותרת בשבת. כל עניינה של השבת היא ההתכללות למעלה, בנשמה היתירה הבוערת באש פנימית לשוב למקורה: "וְאַנְפָּהָא נְהִירִין בִּנְהִירוּ עִלָּאָה".
אליבא דרבי יוסי, להבערה יש דין מיוחד בפני עצמה מפני מעלתה, שהיא שייכת לסדר העבודה שבמשכן ובמקדש, ובהיותה מבטאת את היציאה מגדרי העולם הזה, כעניינה של השבת. אכן להלכה, הקמת המשכן אינה דוחה את השבת אך עבודת המשכן דוחה את השבת, בהקרבת התמידין והמוספים, על ידי הבערת האש. כך מלמדים חז"ל- "לא תבערו אש בכל מושבותיכם"- במושבותיכם - לא, אך במקדש - כן[יב]. הבערת האש מותרת בשבת רק מצד עבודת המשכן ולא מצד הקמתו. בהקמת המשכן ומחוץ למשכן, "בכל מושבותיכם", האש אינה אש של ביטול והתמסרות אלא אש של יצירה בתוך העולם הזה, ולכן היא אסורה בשבת.
לְחַלֵּק יָצָאת
לדעת רבי נתן, שלפיו אף נפסקה ההלכה, מלאכת הבערה היא "לחלק יצאה". בניגוד לדעת רבי יוסי הסובר שהבערת אש היא קלה משאר מלאכות, לדעת רבי נתן הבערת אש היא חמורה משאר מלאכות. לדעתו, כל מעמדן של שאר המלאכות נלמד דווקא ממלאכת הבערה. לולי האיסור "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" שאר מלאכות היו מחייבות בעונש רק אם נעשו כולן ביחד[יג]. אולם איסור הבערה "לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא". כלומר, איסור זה יצא מן הכלל על מנת ללמד שכפי חיוב הסקילה על ההבערה, כך העובר על שאר המלאכות, כל אחת בפני עצמה, חייב סקילה. לשיטתו אנו צריכים לשאול מדוע כתבה התורה כך שבתחילה נכללות כל המלאכות יחדיו, ודווקא מלאכת הבערה יוצאת מן הכלל ומלמדת על כולו?
על מנת לברר את עמדתו של רבי נתן ביחס למלאכות שבת ומלאכת הבערה, נתבונן בהבדל שבין 'מלאכה' ל'עבודה'. ההבדל שבין הקמת המשכן לעבודת המשכן הוא ההבדל שבין המלאכה לעבודה. גם בשפה העברית בת ימינו קיים חילוק בין 'מלאכה' ל'עבודה'. העבודה שייכת לנשיאת עול, התמסרות וחובה, ושייכת אף לבעלי חיים. לעומת זאת, המלאכה עניינה- יצירה ללא שעבוד, הנעשית מרצון, כשאר רוח וכתובנה מיוחדת של האדם. בניגוד לעבודה הנעשית למילוי צרכים ולשימוש, המלאכה אינה עבודת עבד שמטרתה לספק רק צורך פיזי, אלא יש בה התרוממות רוח, והיא מספקת צד רוחני ואסתטי שבאדם. אמנם גם בעבודה יכולה להיות יצירה, אך מלאכה הינה יצירה של חפץ בעל ערך ומשמעות, למעלה מהעשייה השימושית. באופן זה, הפרוכת במשכן אכן שימשה להפריד בין הקודש לקודש הקודשים, אך נעשתה גם כחפץ אסתטי "מעשה חושב", בחכמת לבו של בצלאל.
לאור דברינו נראה לומר ש'מלאכה' ישנה רק פעם אחת בעולם ובהיסטוריה. התורה משתמשת בביטוי 'מלאכה' בנוגע לבריאת העולם: "וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"[יד], בדיוק כפי שהיא מתייחסת להקמת המשכן: "וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה"[טו]. מכאן מתברר שה'מלאכה' היא פעולה של בריאת העולם כמקום להשראת שכינה. מלאכת הקמת המשכן נתנה לכלי ולחפץ מעמד וערך כעומדים בפני עצמם, בהיותם כלי להשראת שכינה. כל עניינה של המלאכה הוא הקמת בית לה', ובעומק הדברים יש לומר שבעצם אין עוד מלאכה אחרת בעולם.
מקום השראת השכינה הוא תמצית כל הבריאה שמשם הושתת העולם[טז]. המקדש נקרא "תלפיות" – תל שכל פיות פונים אליו[יז], ויש מקום אחד בעל יופי וערך בעולם- "מציון מכלל יופי"[יח]. רק מה שהקב"ה משכין שכינה בתוכו הוא בעל ערך אמיתי אך ללא השראת שכינה, אין ערך אמיתי לשום דבר.
לפי דרכו של רבי נתן יש לומר שבשבת אסורה כל מלאכה בעלת ערך, כמו בניית מקום להשראת שכינה. באיסור זה נכללות כל המלאכות המהוות חלק מיצירת הבית, ואפילו שלא בשביל המקדש. כיוון שבמלאכת יצירת הבית לה' יש גם מלאכת זריעה הנלמדת מזריעת סממני הקטורת, גם זריעה בכל מקום אסורה, מכיוון שהיא דומיא דדומיא ליצירת המשכן. בניגוד לכך, את החיוב על מה שאינו שותף לבית בשלבי היבנותו, לומדים מההבערה שאינה נחשבת 'מלאכה' אלא 'עבודה'.
כאמור, לפי דעת רבי נתן איסור "לא תבערו אש" השייך לעבודה, הוא אשר הופך את איסור עשיית מלאכה לממשי, "לחלק יצאת". מאיסור הבערה מתפרטות שאר מלאכות שבת, והוא שגורם לאיסורי שבת לצאת אל הפועל. דווקא ממלאכת הבערה השייכת לעבודת המשכן, נלמדות מלאכות שבת השייכות להקמת המשכן. פירוש הדבר הוא שסדר העבודה מסביר כיצד כל חלק מיצירת בית לה' עומד בפני עצמו. לפי רבי נתן, ה'מלאכה' היא איסור תיאורטי עליון שלא שייך במציאות, אינו נעשה כלל בשבת וגם לא יכול להיעשות בשבת אחת. לעומת זאת, ה'עבודה' היא ההתפרטות של המלאכה. בניית בית לה' היא פעולת בנייה חד פעמית של אידיאל עליון ונשגב לשם קיום נצחי, והיא מתפרטת ויורדת למציאות דווקא באמצעות מלאכת ההבערה, בעבודת הביטול וההתמסרות לה' יתברך.
אֶצְלוֹ אוֹ אֶצְלֵנוּ
מתוך העיון במחלוקת בין רבי יוסי לרבי נתן משתמעות שתי התייחסויות לעבודת הביטול אליו יתברך. לפי דעת רבי יוסי המקל באיסור הבערה לעומת שאר המלאכות, מתברר שהשתוקקות הנשמה אל ה' יתברך היא למעלה ממלאכה, ולכן לא חייבים עליה סקילה. לעומת זאת, לפי רבי נתן מלאכת הבערה פחותה משאר המלאכות, משום שהיא שייכת לעבודת המשכן שאינה בעלת ערך מספיק, לעומת יצירת המשכן שערכה רב יותר. מתוך כך עולה שהעבודה, קרי- ההתבטלות אליו יתברך, היא התפרטות בתוך מלאכת יצירת בית לה'. כל סדרי העבודה בתוך המשכן הם פרטים ופרטי פרטים לעומת המבנה השלם של המשכן. איסור "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" הוא אשר מפרט את השלמות הזאת, ומגלה אותה בתוך המציאות של העולם הזה. לאחר שהקב"ה שוכן בנו, וכהמשך והתפרטות להשראת השכינה בתוכנו, אנו מתבטלים ומתמסרים אליו יתברך.
מחלוקתם של רבי יוסי ורבי נתן אף מחדדת את המתח הקיים בין 'עבודה' ל'מלאכה'. ה'עבודה' שעיקרה ההבערה, היא ביטול של העולם הזה בפני עולם הבא. לעומת זאת, ה'מלאכה' היא, במידה מרובה, ביטול של העולם הבא בפני העולם הזה.
המתח שבין 'עבודה' ל'מלאכה' מבטא מחלוקת עמוקה בדבר היחס בין ה' יתברך לכנסת ישראל: האם היעד של הקשר בינינו לה' יתברך הוא שאנו ניכלל בו או שהוא ישרה שכינתו בנו. במילים אחרות: מי אצל מי?
ה'מלאכה' היא עניינם של ששת ימי המעשה- "ששת ימים תעשה מלאכה". יש אף הסוברים שעשיית מלאכה בששת ימי המעשה היא כמעט מצוות עשה[יט]. כך מצינו אצל יעקב אבינו- "ויבוא יעקב שלם עיר שכם... ויחן את פני העיר"[כ], שנכנס לשכם בין השמשות, אבל עד הרגע האחרון הוא עבד- "קבע תחומין מבעוד יום"[כא]. באמצעות המלאכה הנעשית בששת ימי המעשה אנו יוצרים עבורו יתברך דירה בתחתונים, משכינים שמו בתוכנו ובקרבנו, ומביאים אותו אלינו, בתיקון העולם הזה.
ל"ט מלאכות הנלמדות ממלאכת יצירת הבית לה', הינם כלי קיבול לגילוי אלוקות בעולם הזה. ה'מלאכה' שעיקרה בא לידי ביטוי במלאכת המשכן, היא היצירה של הקרקע והמקום שבו תשכון השכינה בקרבנו, בתוך העולם הזה. לעומת זאת, ה'עבודה' שעיקרה ההבערה וההתבטלות, היא ההליכה אליו יתברך.
עבודת הביטול לפי דרך החסידות מלמדת שאנו כלולים בו ואצלו. בעבודה זו אנו מתבטלים כלפיו יתברך ומבקשים שיביאנו אליו: "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו"[כב]. יום השבת הוא הזמן שבו אנו עוזבים את כל ענייני העולם הזה ומגבלותיו, ונותנים את עצמינו אליו יתברך לכן כל מלאכה אסורה בשבת. לעומת זאת, עיקר חידושו של מרן הרב קוק זצ"ל הוא בהדגשת צד הפוך לחלוטין שיש ה' בקרבנו ואצלנו: "צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל"[כג].
ניתן להסביר חילוק זה באמצעות שני אופנים של יחסים בין בני זוג הנישאים זה לזה: "יש שזיווגו בא אצלו ויש שהוא בא אצל זיווגו"[כד]. לפי רבי יוסי, בשבת אנו בבחינת הולכים אל זיווגנו, כמו אישה העוזבת את בית אביה, הולכת לבית בעלה ונישאת לו. בנישואין אלו מתבטלת האישה אל בעלה, כל אישיותה מתמוססת, והיא נעשית "כגופו". לעומת זאת, ימי החול הם ימי ההכנה לנישואין, הכנת הנדוניה, המצעים והכלים. לפי רבי יוסי המלאכה אסורה בשבת מפני שהינה רק הכנה לשבת- להתמסרות המוחלטת אליו יתברך. לעומת זאת, לפי רבי נתן בשבת אנו בבחינת "שזיווגנו בא אצלנו". כל מלאכת ששת ימי המעשה היא הכנת הכלים להשראת השכינה בקרבנו. הכנת הבית לה' יתברך אינה תהליך כה פשוט שניתן לעשותו ביום אחד, אלא תהליך ארוך, מורכב ומלא פרטים, כמו אישה המכינה את ביתה וכליה לקראת בוא זיווגה אצלה. אולם, כל מלאכות שאישה עושה לבעלה- מזיגת הכוס, הצעת המיטה ורחיצת ידיים ורגליים, נעשות בעצם בשבילה, על מנת שלה עצמה יהיה קשר שייכות וטובה כאשר בעלה אצלה.
כאשר ה' יתברך בא אלינו, לא ניתן להכיל את גודל השראת השכינה הזו. לגודל ההשראה, אין עוד כל מקום להכנת הכלים, ואנו מתבטלים לנוכח ההתגלות העליונה: "כי גדול בקרבך קדוש ישראל". שלא כמו רבי יוסי, התבטלות זו אינה מוחקת את האישיות הפרטית אלא להפך- יש בהתבטלות הזו הוויה של מלאות, מתוקף כל אותן מלאכות והכנות שעשתה האישה לבעלה. הרי כל המלאכות הללו הן רק הסתעפות והתפרטות של היות זיווגה בא אליה.
לפי רבי נתן, איסור "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", מלמד לפרוט לפרטי פרטים את השראת השכינה העליונה והגדולה למידתנו. כיצד כל מלאכה שעושה האישה, נעשית בשביל שיבוא הוא אצלה, יהנה וישמח במעשה ידיה. לפיכך, לפי רבי נתן, הביטול אינו מחיקת העצמיות על מנת להיות אצלו יתברך, אלא הוא הכנת הכלי, על מנת שה' יתברך יהיה אצלנו. כך אנו מוצאים בפרשת שמיני, שהאש מלמטה היא זו שהביאה אש מלמעלה, והאש מלמעלה שוכנת על האש מלמטה. כל ההתבטלות אליו יתברך היא בשביל שתרד אש מלמעלה, והוא יישרה בתוכנו.
בְּיִחוּדָא דִנְהִירוּ קַדִישָא
בדברינו ראינו כיצד בשבת אנו אסורים להכין בית לה' אך מנגד, התפרטות איסור זה היא באיסור עשיית מעשה הביטול של הבערת האש. אם כן, שני הצדדים אסורים: גם מלאכת הבית וגם עבודת ההבערה. השבת אינה הכנת בית לה' ככלי המקיף וכולל את השכינה השורה בו ואף אינה עבודת ביטול פרטית של הבערת אש, אף לא של קרבנות היחיד במקדש. מהי, אם כן, השבת?
ל"ח המלאכות, מלבד ההבערה שיצאה מן הכלל, מבטאות את איסור המלאכה, ההכנה וכל הדומה לבניית הבית. בשבת מתגלה האמת הפנימית, שהרצון להכנת בית לה' והיומרה שכביכול השראת השכינה נתונה בידינו, הן יומרות 'תלושות' המנסות להעפיל למחוז שאינו בהישג יד אדם. הכנת המקדש שייכת לפרטים המרובים של העולם הזה. בששת ימי המעשה אנו מצווים לעשות כפי כוחנו להכנת המקיף שיהיה בית לה' וכלי להשראת שכינה. אך כאמור, אין בכוחנו לעשות מה שלמעלה ממידתנו, לכן כל ההכנה אינה דוחה שבת. כאשר אנו נמצאים בעלמא דפירודא, "בכל מושבותיכם", העיקר חסר מן הספר, ואין את האור המקיף של השראת השכינה. על כן הביטול מופיע כמחיקה שאינה מבטאת את הייחוד השלם. לעומת זאת, ההבערה הינה חובה במקדש ונאסרה בשבת רק מחוץ לו - "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם". זאת מפני שבלא השראת השכינה בקרבנו, האש שורפת ומכלה.
שני העניינים- ההכנה האנושית של הכלי לבדו ואש הכיליון, אינם מגיעים לקדושת השבת של מעין עולם הבא והנאה מזיו השכינה. כל עיקרה של השבת מתרחש בבית פנימה, במקום המקדש, שבו אנו מצווים לכתחילה להבעיר את אש הקרבנות: "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ"[כה]. מכיוון ש"סיטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא"[כו], הייחוד ושלמות הקודש של השבת באים לידי ביטוי בהבערת האש של הקורבנות המוקרבים במקדש. אש זו היא המשכת המקיף והשראת השכינה שלמעלה ממידתנו לתוכנו פנימה.
שני כבשים, שני פנים. אין מחיקה וגם לא פירוד. השניים מתכללים בתמימותם, ושני עשרוני הסולת מתבוללים אל האחדות האמיתית המחדדת את מרכיביה, כשני הכרובים אשר בקודש הקודשים, שדווקא על ידי השניות שבהם, מתגלה האחדות בכל מלוא תפארתה. הבית כבר בנוי, משוכלל ושלם, והאש מחממת ומאירה בקרבו כחום הלב הנותן חיים לאברים. מעין עולם הבא יום שבת מנוחה.
[א] רמב"ן, שמות לו ח ד"ה "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה".
[ב] שמות לה א-ג
[ג] שבת ע ע"א. מדרש הלכה דורש "הדברים": דברים –מיעוט רבים שניים. הדברים – מוסיף עוד אחד, ועוד "אלה" – בגימטרייה שלושים ושש, סך הכול שלושים ותשע.
[ד] לגבי מזיד, לכאורה בפשטות אפשר לומר על פי הגמרא שבמזיד ודאי חייב על כל אחת ואחת, ורק בשוגג יש לימוד לחילוק חטאות. זוהי דעתו של רש"י: "חילוק מלאכות – שגופי מלאכות מתחלקים לחטאות ואע"פ שבהעלם אחד". כלומר, החידוש כאן הוא חידוש בחיוב החטאת למרות שההעלם הוא העלם אחד. אבל תוספות מביא: "ונראה לר"י דגרס הכא וכן במכילתא", וכן עוד מדרשים נוקטים בפירוש אחרת, אם כי הירושלמי נוקט כמו רש"י כאן. רש"י בעצמו ביבמות ו', פוסק שזה גם במזיד. אין לזה נפקא מינה, אבל חידוד יש כאן. לולי הלימוד של "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" היינו אומרים שגם במזיד חייב כרת ומיתה, רק אם עשה את כל המלאכות. רק מי שעשה ל"ט מלאכות יחד חייב חטאת, כרת וסקילה. אבל מי שעשה רק מלאכה אחת – לא. אף על פי כן הפסוק "לא תבערו אש" מלמד, שחייבים על כל אחת ואחת. וכך מובא אף בתוספות בשם המכילתא.
[ה] שמות מ יז
[ו] במדבר ז א
[ז] ויקרא ט א-כב
[ח] ויקרא ט כד
[ט] ויקרא א ב וראה ספורנו: "אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך ונשלמה פרים שפתינו וכאמרו זבחי אלוקים רוח נשברה כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת".
[י] ויקרא ב א ורש"י על אתר: "...מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו".
[יא] אפילו מלאכת כיבוי, שלכאורה אין בה יצירה, אסורה, מפני שזוהי הפעולה של יצירת הפחמים. היעדר האש אינו מלאכה, מפני שאינה צריכה לגופה, אך מלאכת כיבוי היא מלאכה שצריכה לגופה כאשר היא צריכה לעשיית פחמים.
[יב] ילקוט שמעוני שמות לה רמז תח
[יג] בהקשר זה, לא נתבאר האם מדובר בעובר על ל"ט מלאכות בשבת אחת או בכמה שבתות. בכל אופן, מלאכות שבת נלמדות ממלאכת המשכן אשר היא עצמה לא נעשתה ביום אחד. הרי לא ייתכן כי ביצעו את כל מלאכות המשכן באותו היום. לכן קשה, כיצד ניתן לומר כי החיוב על ל"ט מלאכות מתקיים רק אם נעשו ביום אחד. יוצא, שהמלמד לא יכול ללמד על הלָמֵד. להלכה, אין לומדים כך. אך מן ההווא אמינא הזו עולה, כי איסור מלאכות שבת לפי ההוא אמינא הוא איסור תיאורטי בלבד, שהרי לא ניתן לעבור על כולם ביום אחד.
[יד] בראשית ב ב
[טו] שמות מ לג
[טז] תוספתא יומא פ"ב; ירושלמי שם פ"ה ה"ג
[יז] ברכות ל ע"א
[יח] תהלים נ ב
[יט] מכילתא דרשב"י כ ט. אבות דרבי נתן א יא; ב כא
[כ] בראשית לג יח
[כא] בראשית רבה עט
[כב] שיר השירים א ד
[כג] ישעיהו יב ו
[כד] בראשית רבה סח ד
[כה] במדבר כח ט
[כו] אורות הקודש ב תמא
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
