בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים

בפרשתנו, מקבל משה רבנו את שליחותו להוציא את בני ישראל ממצרים. אך משה אינו הולך לבדו. הקב"ה מציידו באותות שעליו לעשות לעיני פרעה ולעיני בני ישראל. אותות אלו מסמנים את תחילתה של גאולת מצרים, השזורה באותות ומופתים רבים ומופלאים, שלא היו כמותם בכל הצלה וגאולה אחרת. ראוי להתבונן בדרך גאולה זו: מה ראה הקב"ה לגאול אותנו ממצרים דווקא על ידי אותות ומופתים?

עוד יש לתמוה, שהרי האותות והמופתים שעושה משה בפני המצרים הם בבחינת תבן בעופריים[א].  מצרים כולה מלאה באותות ומופתים, בכוחות כישוף ויכולות שמעל הטבע. החרטומים בלהטיהם מסוגלים להפוך מטה לתנין ומים לדם. אם כן, יש לשאול, מדוע בכלל עושה משה אותות ומופתים למצרים? מה יתרון יש בכך, ואיזו עצה עמוקה? ועוד יש לשאול, כיצד האותות והמופתים שמביא הקב"ה למצרים, יש בהם כדי לגאול את בני ישראל משעבודם?

ראשית יש להסביר ולומר, כי הקב"ה ממתק מר במר, לכן הוא מבקש להתמודד עם ארץ מצרים ב"מגרש" שלה ובכליה, וכך לנצחה. זו הסיבה שעיקרה של גאולת מצרים נעשית דווקא באותות ובמופתים.

בכל זאת, יש להקשות על הדברים. בתפיסה שהצגנו כאן, ישנה שאיפה לתיקון המציאות מתוכה עצמה. יש בה מעין תנועה שנעה מלמטה למעלה. אם מצרים מלאה אותות וכשפים, יש להילחם בה בדרך זו. אך מנקודת מבט עליונה, מלמעלה למטה, אנו אמונים על כך שכל הקלקול שבמצרים, אף הוא עצת ה'. הקב"ה בעצמו הוא שגלגל את ארץ מצרים להיות אימפריה עצומה בעלת כוחות מופלאים, אותות וכשפים, ואף בעלת טענה לאלוהות. אך כל זאת נעשה רק כהכנה ליציאת מצרים.

וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם

לפני שנמשיך להעמיק בשבח גאולת מצרים ומופתיה, נתבונן תחילה בגנות השעבוד. במצרים היו בני ישראל עם של עבדים. השעבוד סבב את האדם הפרטי, את משפחתו ואף את הדורות שלפניו. השעבוד לא כלל רק עבדות פיזית, בבניית ערי המסכנות לפרעה, אלא עיקרו היה שעבוד רוחני. מצרים האימפריה הגדולה, החזיקה בידע טכנולוגי והנדסי של סודות הטבע, ולא רק זאת, אלא גם שלטה בכוחות רוחניים שמעל הטבע. החרטומים שבמצרים היו בעלי כוחות כישוף על טבעיים, ובכוחם היה לעשות שינוי בסדרי בראשית. מ"ט שערי טומאה ועומק השעבוד שהשתעבדו ישראל במצרים, כוללים בעיקרם את השעבוד לכוחות הטומאה ששררו במצרים, ואיימו למחות כל אמונה באלוקי ישראל בורא שמיים וארץ. תפישת האלוהות המצרית של פרעה- "לי יאורי ואני עשיתיני", הייתה חזקה ומשכנעת, והיא שאיימה לשעבד את בני ישראל במצרים לנצח נצחים.

האותות, המכות והמופתים, הם הדרך באמצעותה ביקש הקב"ה לגאול את בני ישראל משעבודם זה, כמו גם לגאול את העולם כולו. כך אומר מרן הרב קוק זצ"ל, כי "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו"[ב]. יציאת מצרים היא תחילתה של גאולת העולם כולו משעבודו.

ה'שפת אמת' בשם חידושי הרי"ם, מסביר כי גאולת העולם מתרחשת דווקא באמצעות המכות. בדבריו, הוא קושר בין שלוש עשיריות שבתורה - עשרה מאמרות, עשרת הדברות ועשר המכות[ג]. עשר המכות הם הכלי באמצעותו עובר העולם מטמורפוזה מעשרה מאמרות לעשרת הדברות. באמצעות עשרה מאמרות ברא הקב"ה את עולמו. אולם רק המאמרות, כפי שהם עומדים לבדם מצד הטבע בלבד, אינם מעידים בהכרח על מנהיג לבירה. העולם נברא כהעלם, המכסה ומסתיר את האלוקות המחיה אותו, כפי שמאמר יכול להתקיים ללא מי שאמרו. אך בניגוד למאמר, הדיבור מעיד על דובר העומד מאחורי דבריו, ומנהיגם[ד]. עשרת הדברות שבהן ניתנה תורה בסיני, הן שמלמדות את האלוקות הנסתרת אשר מחייה את המציאות, והן אשר מגלות את הנהגת ה' את העולם. כל עניינן של הדברות הוא הגילוי האלוקי שבתורה, המלמדת, כי המציאות כולה היא נוכחות וחיות אלוקות. על מנת להפוך את המאמרות לדברות, יש צורך לזעזע את המציאות באמצעות עשר המכות. הן המשחררות את העולם מן ההעלם הטבוע בו, ומגלות מבעדו את האלוקות המחייה אותו. באופן זה יוצא העולם משעבודו להיות בן חורין.

המכות, האותות והמופתים מיועדות לפרעה ולמצרים, "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם". אך בראש ובראשונה מיועדים האותות הללו דווקא לבני ישראל, כיוון שבהם גנוזה עיקר גאולתם של ישראל ממצרים: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'"[ה]. כל תוקפה וגבורתה של האומה שמבקש הקב"ה להוליד במצרים, מתגלה דווקא בכך שהיא אשר עתידה לגלות את האלוקות הנסתרת אשר מחייה את המציאות. לכן גלגל הקב"ה שיהיה מקום אחד, אשר בו כוחות הטבע, חכמות טבע ואף כוחות על טבעיים, מגיעים בו לתוקף שיאם. כל זאת, על מנת שבאמצעות המכות, יתעדנו ויזדככו כוחות אלה, בשביל שיתגלו מתוכן עשרת הדברות.

כל תכליתה של בריאת העולם ושל יציאת מצרים, מתגלה בעשרת הדברות שניתנו לבני ישראל במעמד הר סיני. ראשיתה מתגלה כבר במעמד הסנה, כאשר נותן הקב"ה למשה את שליחותו ואת בשורת הגאולה. האותות שקיבל משה בסנה הם האמצעי לגילוים של עשרת הדברות. לא לחינם ניתנו האותות בסנה, באותו מקום בו עתידים בני ישראל לקבל את עשרת הדברות, מפני שדווקא באמצעותם, יוכלו בני ישראל לקבל את הדברות בהר סיני[ו].

הַתַּנִּין וְהַיְאֹר

בסנה מקבל משה שלוש אותות: הפיכת מטהו לנחש, הפיכת ידו למצורעת והפיכת מים לדם. שניים מתוך האותות הללו - הפיכת המטה לנחש והפיכת המים לדם- נעשו גם לעיני פרעה. כאשר בא משה לפני פרעה, הוא הופך מטה לתנין בדומה לאות הראשונה. אות זו מהווה הקדמה לכל עשר המכות שמביא הקב"ה על מצרים לאחר מכן. הראשונה מבין המכות היא מכת דם, המקבילה לאות השלישי שניתן בסנה, בו הפכו מי היאור לדם. אך האות שעושה משה לפני פרעה אינו דומה לחלוטין לאות שניתן בסנה. אז, הופך מטהו של משה לנחש, ואילו לפני פרעה, הופך מטהו של אהרון לתנין. רש"י מבאר כי הנחש הוא התנין[ז], ובכל זאת יש להבין, למה לפני בני ישראל נעשה נחש, ואילו לעיני פרעה הוא נקרא תנין?

התנין הוא סמל האלוהות של פרעה, כפי שמנבא יחזקאל על פרעה- "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי"[ח]. הפיכת המטה לתנין, ועשיית מופת בדמות האלוהות המצרית, היא כנראה עיקר כישופם של החרטומים. הפיכת המטה לתנין על ידי אהרון ובליעת תניני החרטומים מבטאת את השליטה בכוחות החרטומים, וקיומם של כוחות עליונים מהם. הפיכת מי היאור לדם, אף היא אות המהווה פגיעה באלוהות של מצרים.

התנין והיאור הם האלוהיות של מצרים. שניהם מבטאים שתי תפיסות מופשטות ביחס לאלוהות- האלוהות כחפצא או כגברא. שתי בחינות אלה, עונות לשאלה שהתחבטו בה אומות העולם ביחס לאלוהות- האם האלוהות היא משהו או מישהו. צורת האלוהות של התנין היא אלוהות של גברא, ואילו צורת האלוהות של היאור היא אלוהות של חפצא.

התנין הגדול הוא אלוהות הגברא של המצרים. כל טענת האלוהות של פרעה, התנין הגדול, שורשה נעוץ בטענתו של הנחש הקדמוני, אשר ביקש לפתותנו להיות כאלוקים "והייתם כאלוקים". אותו נחש הקדמוני נענש, ירד מגדולתו, ונעשה זוחל קצוץ רגליים. אך התנין שביאור, הוא כדמותו של אותו נחש לפני העונש- בעל חי זוחל עם רגליים, והוא שנעשה דמות האלוהות של מצרים.

היאור, מקור מימיהם של המצרים, הוא אלוהות החפצא של מצרים. אלוהות טמאה זו הינה ביטוי לשפע אין סופי, הקיים לעצמו בתוך המציאות. יש באלוהות זו מעין תפיסה פנתיאיסטית, הרואה את העולם כמציאות המלאה לעצמה שפע בלי גבול. שפע זה, של יבול ותנובה בלא מאמץ, אשר שוטף וזורם במציאות, התגלה בעוצמה רבה ביאור. התורה בעצמה אומרת כי ארץ מצרים דומה לגן עדן, "כגן ה' כארץ מצרים". גם האד שעלה מן הארץ בגן עדן והשקה את הגן, דומה לנילוס במצרים, ה"עולה ומשקה". אלא שטעות ביסודה של תפיסה מעין זו, ובמהרה היא נופלת לגשמות גמורה, או לשעבוד גמור אל המציאות כמו שהיא[ט]. 

וַיְהִי לְתַנִּין

אלוהות הגברא, של "הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו", טוענת לאלוהות שהיא המקור של הכל. פרעה עושה עצמו אלוה, ובכך נעשה שורש לכל דתות העבודה זרה, שטענו אלוהות למישהו, כדוגמת הנצרות. פרעה אינו טוען להיותו בורא עולם, אלא "רובץ בתוך יאורו". הוא טוען כי כל השפע של העולם תלוי בו, ובידו להוציאו לפועל. פרעה יודע את ברכתו של יעקב לנילוס שעולה ומשקה, ומראה עצמו כאילו הוא שגורם לשפע זה.

שלא כמו הנחש הקדמוני, אשר רצה להיות כאלוהים שלמעלה מהטבע, פרעה מלך מצרים עושה עצמו אלוהים שבתוך הטבע. פרעה שקוע לגמרי בתוך עולם הטבע, וטוען, כי הוא המשפיע על המציאות שתצא לפועל. זהו בדיוק ההבדל בין הנחש לתנין. הנחש שביבשה עומד כדמות בפני עצמו וטוען לאלוהות על הכל, כנפרד מן המציאות ועליון ממנה. התנין שבים לעומת זאת, נמצא ב"עלמא דאתכסיא", במקום בו הכל מאבד מפרטיותו, ואין לאף פרט דמות משל עצמו, "כמים לים מכסים". הוא אינו מתרומם כלל מעל הטבע אלא שקוע לגמרי בתוכו כתנין ביאור, ואף אינו ניכר כלל כנפרד, שהרי פני הנהר אינם משתנים בשל הימצאות בעלי חיים בתוכם.

האות שעושה אהרון לעיני פרעה, כאשר הוא הופך את מטהו לתנין, ובולע את מטות החרטומים, היא עליונה ועיקרית מכול המכות כולן. די באות זו על מנת לנפץ את אלוהותו הבדויה של פרעה. אך פרעה בוחר להעלים עיניו, ולהמשיך להחזיק בשקריו. לכן, על מנת להוכיח למצרים כולם כי אין כל אמת באלוהותו של פרעה, יש צורך בעשר המכות. המכות הללו הינם עשרה גילויים בכל חלקי המציאות, מלמטה למעלה, לשקריות האלוהות של פרעה. ממכת דם הפוגעת במי היאור, ועד מכת בכורות, הפוגעת בשורש שלמעלה מהכל, במי שעומד בראש הפירמידה השקרית הזו- "בכור פרעה היושב על כסאו".

וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם

אות הפיכת מי היאור לדם הינה שיקוף ועידון לתפיסת אלוהות החפצא של היאור. המצרים האמינו, כי היאור הוא האלוהים, מפני שהוא מקור החיים של עולמם. טעותם הייתה, שהם התעלמו ממי שמחיה גם את היאור עצמו. הרי האלוהות אינה רק מחיה את העולמות וממלאה אותם, אלא נמצאת אף למעלה ומעבר להם. אות זו הינה שיקוף לתפיסה המצרית של האלהת החיות שבתוך העולמות, והתעלמות ממקור החיים שמעבר להם.

המים והדם שניהם נוזלים של חיים, אך קיים הבדל ביניהם. המים הם החיים שמחוץ לאדם, ואילו הדם הוא החיים שבתוך האדם. המים הם שורש החיים שלמעלה מהחיים עצמם, והדם "הוא הנפש", הוא החיים שבתוך האדם עצמו. המצרים התייחסו לשפע החיים שבתוך העולמות כשורש ומקור לעולמות, ובכך בעצם, הפכו מים לדם. לדעתם, היאור הוא עורק החיים של המציאות, לכן לשיטתם, צריך לזרום בו דם. כך אכן מתרחש במכת דם, כשיקוף מדויק לתפיסת אלוהות החפצא המצרית.

אולם באמת הדם הוא מקור החיים הפנימי של הגוף, ואין הוא ראוי לשמש מחוץ לו. כאשר הדם יוצא החוצה, נפשו של אדם קצה בו[י], וכל הארץ מבאישה. באותו אופן, כשהאלוהות היא חפצא, ואין כל רצון ובחירה, הכל זורם ללא סוף וללא תכלית. מתוך כך נוצרת מציאות של שעבוד שאין כדוגמתו, ובמהרה מתברר כמה עיוות יש בתפיסה זו. החיות הפנימית של העולמות זקוקה לחיות חיצונית שמעבר לה. אך כאשר מסתפקים המצרים רק בחיות פנימית, אזי מתגלה כי היא לעצמה אינה אלא ריקבון ומוות.

וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם

האותות שמקבל משה בסנה- המטה שהופך לנחש והיד שהופכת למצורעת, מוסברות ברש"י עפ"י דברי חז"ל, כאות וסימן לחטאו של משה אשר דיבר לשון הרע על בני ישראל, ואמר "והן לא יאמינו לי". הנחש הוא בעל לשון הרע בעצמו, ואילו הצרעת היא התוצאה והעונש של הלשון הרעה- "נחש הקדמוני, על אשר אמר לשון הרע על בוראו, לפיכך נצטרע"[יא]. לכן משה, שאמר לשון הרע, והיה בחינת נחש, נעשה חולה בצרעת. משה נענש מפני שראה את החיצוניות שבבני ישראל הנתונים במ"ט שערי טומאה, אך לא ראה כי בפנימיותם, לא נטמאו כלל, ונשארו מאמינים.

אך יש להקשות על כך. אנו מוצאים כי על פי רוב, לשון הרע נאמר כאשר אדם מתגאה על חברו ורוצה לראות בקלונו. כיצד אם כן ניתן לומר, כי משה רבנו, העניו מכל אדם, נכשל, ואמר לשון הרע על בני ישראל? אלא יש להסביר, כי משה לא אמר לשון הרע על ישראל, אלא על עצמו. בתחילת דבריו מתגלה ביתר שאת מידת הענווה: "מי אנוכי, כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". מתוך ענוותנותו טוען משה, כי אינו ראוי לשליחות זו. הקב"ה משיב ועונה "כי אהיה עמך". משה אינו הולך לבדו, אלא הוא שליח ה' להוציא את ישראל ממצרים, בבחינת מטהו של הקב"ה. גם לאחר תשובה זו ממשיך משה בענוותנותו, ועונה, כי בני ישראל לא יאמינו לשליח כמותו. כלומר, משה אינו מפקפק באמונתם של בני ישראל בגאולה, אלא באמונתם בו עצמו.

ענוותנותו של משה, המתגלה כאן, היא שיקוף הפוך לאלוהותו של פרעה. משה, המדבר אל ה' פנים אל פנים, הוא הענו מכל אדם, ואפילו כשהקב"ה מבטיחו שיהיה עמו, עדיין הוא מפקפק בעצמו. פרעה, לעומתו, בבחינת עורף, מפנה עורפו בחוצפה כלפי שמיא, ועושה עצמו אלוה. אך ישנו קשר עמוק ומופלא בין ענווה פסולה לבין גאווה. איננו יכולים להיות אפילו עפר תחת כפות רגליו של משה רבינו, רעיא מהימנא, ובכל זאת, בדברי רש"י וחז"ל מוסברים האותות כשמץ פסול שהתגלה במשה רבנו בענוותנותו היתירה. ענוותנות זו נעשתה למען כבוד השם יתברך, מחשש שלא יהיה שליח שמעכב. אך עצם עיסוקו של משה בשליח, ישנה פחיתות. שלמות הדביקות בה' יתברך, אינה נוגעת כלל לעיסוק בשליח. השליח אינו יכול לעכב את ההתגלות האלוקית, כיוון שעל ידי הכל עושה ה' שליחותו, ומי שמפקפק בכך- חוטא. כאשר מטהו של משה, המסמל את דמותו העצמאית כשליח הופך לנחש, זהו אות לכך שדמותו כשליח נפגמה, ודבק בה, בדקות שבדקות, שאיפת האלוהות של הנחש הקדמוני.

אות הצרעת שניתנת למשה מוסברת כטהרה ותרופה לפגם לשון הרע שבדבריו. לכן אות זו לא נעשתה לעיני פרעה. הצרעת הינה מעלה עליונה שהתגלתה במשה רבינו, כמו המעלה המופלאה של נגע הצרעת בזמן ששרתה השכינה בארץ, אשר הביא ריפוי לכל טומאה, ואפילו לטומאת המוות של לשון הרע. כאשר אצל משה רבינו מצד עומק ענוותנותו, מתגלה איזה פגם, מידה טובה ממהרת לבוא, ומיד הוא עובר תהליך של הזדככות והיטהרות, באמצעות הצרעת המופיעה בו- "וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ". 

בפרקי דרבי אליעזר מוסברות האותות שניתנו במעמד הסנה כסימן למעליותא, לגדולתו של משה, ולטומאתם ונבלותם של אלוהי מצרים:

ולמה הראה הקב"ה למשה בנחש שרף במטה ולא הראהו דבר אחר? אלא מפני שהנחש נושך וממית לבני אדם, כך היו פרעה ועמו נושכים וממיתים את ישראל, וחזר ונעשה כעץ יבש, שנאמר ויאמר ה' שלח ידך ואחוז בזנבו. אמר לפניו, רבון כל העולמים, תן לי מופת. אמר לו תן נא ידך בחיקך והביא ידו בחיקו, והוציאה מצורעת. ולמה הראה הקב"ה למשה בדבר טמא אות פרעה ולא הראהו בדבר טהור? אלא מה המצורע הזה טמא ומטמא, כך היו פרעה ועמו טמאין ומטמאין את ישראל. וחזר ונטהר. אמר לו, כך יטהרו ישראל מטומאות המצרים[יב].

לפי דברי המדרש, הנחש והצרעת הינם סימן לפרעה אשר פגע והמית את בני ישראל, ואף ניסה לטמאם במ"ט שערי טומאה. לבסוף הסתבר כי פרעה אינו יכול לעשות כן. משה מחזיק בזנב הנחש והוא נהפך למטה, ואף ידו מתרפאת מן הצרעת. באמצעות אות הצרעת מתקן משה רבינו את טומאת מצרים, כמו גם את טומאת הנחש הקדמוני, אשר נעשה שורש לאלוהותו של פרעה, התנין הרובץ בתוך יאורו.

וַיַּאֲמֵן הָעָם

מעמד הסנה, הוא בעצם השורש של מעמד הר סיני. בהר סיני מתעלים בני ישראל למדרגה עליונה ומופלאה, עד אשר פורחת נשמתם למעלה מן המוות. כך אומרים חז"ל, שכשעמדו ישראל על הר סיני, פסקה זוהמתן[יג]. כל טומאת הנחש הקדמוני פסקה מהם, ולולא שחטאו בעגל, היתה באה גאולה שלימה.

מפליא לראות, כי מלבד שלוש האותות אשר מקבל משה במעמד הסנה, מקבל משה אות נוסף: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"[יד]. קבלת עשרת הדברות על הר סיני, כאשר בני ישראל מטוהרים מכל זוהמה, ממ"ט שערי טומאה של התנין הגדול, ומזוהמת הנחש הקדמוני, משמשת למפרע, כאות ליציאה ממצרים. אז מתברר, כי בעצם בפנימיות בני ישראל גנוזה נקודה טהורה וזכה, שישראל הם מאמינים בני מאמינים, וכל טומאת מצרים לא נגעה בהם כלל.     

[א] רש"י לשמות ז, כב: ד"ה "ויחזק לב פרעה" - לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן, תבן אתם מכניסין לעפריים, עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים.

[ב] מגד ירחים, חודש ניסן.

[ג] שפת אמת בא, תרל"א, ועוד במקומות רבים.

[ד] מילת 'דיבור' נדרשת מלשון הנהגה, כמו "דַבָּר אחד לדור" כלומר מנהיג. סנהדרין ח.

[ה] שמות י, ב.

[ו] האבן עזרא מפרש (שמות ג, ב, ד"ה "הסנה"), כי הר סיני קרוי כך על שם הסנה שהיה בו.

[ז] רש"י שמות ז, ט. "לתנין - לנחש".

[ח] יחזקאל כט, ג.

[ט] תפיסה פנתיאיסטית זו דומה לתפיסת היוונים בזמנם, ודתות המזרח לגווניהם אשר מאמינים באלוהות של חפצא. לפי דרכם, העולם הוא מציאות מלאה באלוהות של שפע בלי גבול, בחינת עיגולים. אך מפני שהייתה זו עבודת אלוהות ללא נמען, ממילא היא נהפכה לגשמות גמורה. בדתות המזרח, תפישת האלוהות של החפצא שאין בה את מי לעבוד הובילה לגשמות בדמות פסלים או אדם שהוא אל, וכל החיים הדתיים מסתכמים במדיטציות ונרוונות, ללא עבודת אלוהים. ריה"ל מתאר את התפיסה הדתית של היוונים בדברי הפילוסוף, כי האלוה אין בו רצון ושנאה ולא שומע תפילתך. לכן מציע הפילוסוף למלך הכוזרי לבדות לעצמו דת המתאימה לו. לפי דברי הפילוסוף אין באמת דת, כי אין את מי לעבוד. כל תרבות המערב היום, היא תולדה של גישה מעין זו. אין בה כלל מקום לאמונה באלוקים, ואף לא באלוהים אחרים. אין בה דת בכלל, מפני שבעצם, אין את מי לעבוד. העיקרון "בדה לך דת" הוא מעקרונות התרבות המערבית, שיש בה האלהה של האדם עצמו, ובה נעשה האדם עצמו הריבון, ואין עוד מלבדו.

[י] מכות ג, טז.

[יא] תנחומא מצורע, ב.

[יב] פרקי דרבי אליעזר, פרק מ'.

[יג] שבת קמו.

[יד] שמות ג, יב.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן