יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ

רבותינו מלמדים שמעלתם של לוחות שניים היא מעלה עליונה על פני הלוחות הראשונים[א]. אולם באופן מפתיע אנו מוצאים שזכינו להם דווקא מפני חטא העגל. לולי החטא היינו זוכים ללוחות ראשונים שמעלתם לכאורה פחותה. כיצד ייתכן הדבר?

מעלת לוחות שניים על פני לוחות ראשונים היא כאותו מהפך שזוכים לו בעלי תשובה שזדונות נהפכים להם לזכויות, "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות"[ב]. גם בפרשתנו אנו מוצאים שדווקא הזדונות של חטא העגל נהפכו לזכויות, וזכו ישראל לקבלת לוחות שניים ולהתגלות שלוש עשרה מידות הרחמים- "נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה".

את עניין המהפך מזדונות לזכויות ניתן להבין בהקשר לפסוק בקהלת "יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ"[ג], המוסבר בתורת חב"ד בשלוש מדרגות ובחינות שונות. לפי המדרגה הראשונה, "יתרון האור מן החושך" מובן כך שהחושך הוא הבסיס עליו נראה האור טוב יותר. בחינה זו היא יסוד שמובא במהר"ל פעמים רבות, ש"כל דבר נודע מהפכו", או שההעדר תמיד קודם להוויה[ד]. כלומר, דווקא על ידי ההפך ועל ידי השוואת האור להפכו, נודע ובולט יתרונו של האור. כך למשל הצבע הלבן מתבלט בתוקף דווקא מתוך הצבע השחור. לפי הסבר זה, האור הוא אותו אור, אך אם לא היה חושך, לא היה ניתן לראות עד כמה האור הוא בוהק ומאיר. משתמע מכך שאין בחושך יתרון ודבר טוב מצד עצמו. היתרון של האור בא רק מהחיסרון של החושך, וכל מעלתו של החושך היא שהוא עוזר לאור להתחדד.

המדרגה השנייה נותנת הסבר עמוק יותר ל"יתרון האור מן החושך". לפי מדרגה זו, לאור ישנו יתרון כשהוא בא דווקא מתוך החושך, והוא מקבל תוספת כוח דווקא מתוך החושך עצמו. שלא כמו הבחינה הראשונה שבה האור אינו משתנה ורק החושך מגלה את יתרונו, לפי בחינה זו ישנו יתרון לאור, עצמו כשהוא בא מתוך החושך. משל לדבר: כאשר רופא צריך לטפל בחולה פשוט, הוא אינו צריך להעמיק במחשבתו, אולם כשמצב החולה נעשה קשה והרופא נאלץ להתמודד עם בעיה יותר חשוכה, ממילא הוא צריך לאמץ את מחשבתו ולהאיר אור גדול יותר. כך גם מורה שנתקל בתלמיד בעל קשיים רבים, צריך למצוא דרכי חינוך עמוקות יותר. משתמע מכך שהחושך הוא שגורם להתרחשות בתוך עולם האור.

המדרגה השלישית של "יתרון האור מן החושך", העמוקה מכולן, חורגת מפשט הפסוק ומלמדת שכל היתרון של האור בא דווקא מן החושך. לפי דרגה זו, האור מגיח ומופיע דווקא מתוך מעמקי החושך. המילה "מן" בביטוי "יתרון האור מן החושך" אינה מוסברת כמ"ם היתרון בלבד, אלא גם כמ"ם המורה על המקור, כלומר, יתרון הבא מן החושך בעצמו. לפי הסבר זה כל האור מקורו בחושך.

היחס בין החושך לאור, לפי מדרגה זו, הוא כמו היחס בין העל-מודע למודע. העל מודע החשוך הוא המקור של מה שקורה בשכבת התאורה, והוא שמוליד את האור. דוגמה נוספת ליחס בין החושך לאור הוא היחס בין הדיבור למחשבה. הדיבור שמתגלה כלפי חוץ הוא המואר ואילו המחשבה היא החשוכה. "יתרון האור הבא מן החושך" משמעו, שהחושך קודם לאור והאור מגיע מהחשכה, "ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון".

דוגמא לדבר אנו מוצאים בחידוש של סברה. כאשר אדם לומד גמרא ומנסה לתרץ קושיה בתוספות, הוא מעמיק בקושי השאלה, והתשובה, שהייתה עד כה נעלמת ממנו, לפתע מתנוצצת בו מתוך איזה מקום חשוך שבנפש. התירוץ החדש לא היה קיים קודם במוחו של תלמיד החכם. אור הדעת שלו הוא רק כענף של חכמתו הסתומה שאינה מתגלית, ומשם, מתוך החושך שבו, נובע עצם הכישרון לחדש חידושים ולהוליד את האור החדש.

אם כן, המקור של האור זה החושך שנמצא למעלה מן האור. כל מה שיש יתרון לאור, הוא משום שהוא מגיע מהמקור הזה, ולכן הוא כעין המאור. המאור עצמו הוא חשוך - "ישת חושך סתרו"[ה], ומה שמתגלה, כיוון שהוא מתגלה מתוך האוצר הגנוז העליון הזה, גם הוא בעל יתרון.

גְּדוֹלָה תְּשוּבָה

ברצוננו להרחיב את הדברים ולדקדק בהם. אם נתבונן באדם שהיה בחושך ויצא לאור, מעלת האור היא אצלו. ליוצא לאור יש יתרון עצום בכך שהוא נגאל מתוך החושך, שהרי אם הוא היה באור בלי החושך שקדם לו, לא היה למה להשוות את הטוב שהוא נמצא בו כעת, ולא הייתה לו את השמחה העצומה על שהוא זכה להיות באור ולא בחושך. אם הוא היה משיג את האור בלי המצרים שקדמו לו, הוא לא היה מכיר באור באותה חדות.

הסבר זה הוא הסבר מצוי מאוד גם על עניין הפיכת זדונות לזכויות. כשצדיק עושה מצוות, הוא לא נמצא במתח שבין זכויות לעוונות. עוונות הן כלל לא אפשרות עבורו, לכן אין אצלו כל חידוש בעשיית מצווה. היא נעשית אצלו בפשטות, לא במעלה גדולה ולא בחילא יתירא. כיוון שאין אצלו כל אפשרות למציאות של חושך, ממילא האור שלו הוא לא בהשוואה לחושך. לעומת זאת, בעל התשובה, כיוון שהוא היה נתון תחת עול העוונות, הבחירה שלו במצווה מתחדדת דווקא מתוך האפשרות לבחור בעבירה. יתרון האור הבא מן ההשוואה של האפשרות לחושך. זהו האופן הפשוט שבו אנו תופסים בדרך כלל את הפיכת זדונות לזכויות המתרחש באדם הנגאל, שמעלתו עליונה על פני מי שלא היה בקושי ובצר: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות"[ו].

 לְחוֹנְנָם חִנָּם מֵאוֹצָר הַמְּנוּצָּר

במדרגה נוספת, כפי שאנו מוצאים בי"ג מידות הרחמים, ישנה מעלה עליונה יותר. לפי משל הרופא והחולה שהבאנו לעיל, ראינו שיתרון האור לא נמצא אצל החולה. לא ידוע לנו אם החולה מבריא יותר או שמח יותר ממצבו לפני המחלה, אלא עיקר השינוי ביתרון האור לפי מדרגה זו מתרחש אצל הרופא, שהעמיק בדעתו וגילה אפשרויות רפואה חדשות. לפי הסבר זה, 'יתרון האור' בנוגע לבעל התשובה לא נמצא אצל בעל התשובה עצמו שעבר מהפך מזדונות לזכויות, אלא בגילוי האלוקי עצמו.

יתרון האור הבא מן החושך מוסבר כאן מצידו יתברך. כך אנו מוצאים גם בפרשתנו, שאף על פי שבמעמד הר סיני התרחש גילוי אלוקות מופלא, היה זה גילוי אלוקות של צדיקים, ואילו במעמד נקרת הצור שלאחר חטא העגל, התרחש גילוי אלוקות עליון יותר, של בעלי תשובה. על הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא" אומרים חז"ל- "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו"[ז]. כלומר, גילוי השכינה שהתרחש בנקרת הצור לאחר שחטאו ישראל בעגל ושבו בתשובה, הוא עליון לאין ערוך מגילוי האלוקות של מעמד הר סיני: "מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה...". זאת גם הסיבה למעלתם של הלוחות השניים על פני הלוחות הראשונים. הראשונים ניתנו מתוך האור של מעמד הר סיני, ואילו הלוחות השניים ניתנו מתוך גודל האור של מעמד נקרת הצור, "וראית את אחוריי ופני לא ייראו". י"ג מידות הרחמים שניתנו במעמד זה, אינם רק מקור החכמה של התורה, כמו במעמד הר סיני, ש"אורייתא מחכמה נפקת", אלא הם יונקים לעילא-לעילא מהחכמה ושייכים לגילוי העליון שרק בעלי תשובה יכולים לעמוד בו. עיקר הגילוי אינו שייך מצד מה שבעלי התשובה נתהפכו לטובה, אלא מצד התעוררות הרחמים מצידו של הקב"ה, ודווקא מפני חטאם התגלה הקב"ה עליהם במידת טובו. כך דורשים חז"ל:

"וחנותי את אשר אחון"- באותה שעה, הראה לו הקב"ה את כל האוצרות של מתן שכר, שהן מתוקנין לצדיקים והוא אומר האוצר הזה של מי הוא? והוא אומר: של עושי מצות. והאוצר הזה של מי הוא? של מגדלי יתומים. וכל אוצר ואוצר, ואח"כ ראה אוצר גדול, אמר: האוצר הזה של מי הוא? אמר לו: מי שיש לו, אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו, אני עושה לו חנם ונותן לו מזה, שנאמר:" וחנותי את אשר אחון"[ח].

בסדר הסליחות אנו מזכירים אוצר זה, "אוצר המנוצר", ומבקשים: "לְחוֹנְנָם חִנָּם מֵאוֹצָר הַמְּנוּצָּר"[ט]. מרן הרב קוק זצ"ל נקט בביטוי "אוצרות חושך"[י], שממנו משתמע שהחושך הוא בעצם אוצר הגונז בקרבו שפע טוב. כך גם מלמדים חז"ל במדרש שהבאנו כאן: האוצר הגדול מכל האוצרות שייך דווקא למי שאין לו. הקב"ה מתעורר ברחמיו לתת לו מאוצר העליון לא בגלל זכויותיו אלא מפני טוּב ה' שלמעלה מכל הזכויות.

תְּשוּבָה קָדְמָה לָעוֹלָם

לפי ההסבר השני שהבאנו כאן, החושך הוא באמת חשוך. אמנם בסופו של דבר מרוויחים ממנו, אבל הוא קיים בדיעבד. לעומת זאת, המדרגה השלישית בהבנת "יתרון האור מן החושך" היא עליונה על הכול. לפי מדרגה זו מוסבר, שהחושך הוא לכתחילה, כפי שהסברנו שכל סברה היא ענף והתנוצצות אור של כשרון החכמה שהוא חשוך ולמעלה מכל גילוי.

כאמור, לפי המדרגה הראשונה 'יתרון האור הבא מן החושך' שייך למעלת הנגאל. לפי המדרגה השנייה היתרון שייך למעלת הגואל. אך מה יש למעלה מכך? מהו היתרון במדרגה השלישית? יש גם להבין כיצד מציאותם של בעלי תשובה היא לכתחילה, ומדוע נברא העולם בשביל שיהיו בעלי תשובה?

שתי המדרגות הראשונות, כשהגואל רוצה את הנגאל והנגאל רוצה את הגואל, הם בבחינת דעת והתקשרות. בעל התשובה נקשר בחילא יתיר לקב"ה, והקב"ה נקשר בחילא יתיר וברחמים רבים לבעל התשובה. מדרגת הדעת שייכת למציאות שלאחר הנסירה, לאחרי שאדם וחוה נפרדו והם מבקשים להתקשר בשנית זה אל זה. לעומתן, המדרגה השלישית שייכת למדרגה שלמעלה מן הדעת. בשביל התגלות הדעת צריך שניים שיהיה ביניהם קשר, אבל אם השניים מתגלים כאחד, לפני הנסירה, לא שייכת דעת. זוהי בחינת "יתרון האור הבא מן החושך" במדרגתו העליונה. מציאות הצדיק לפי הסבר זה, היא רק ענף והתפשטות האור ממעלתו העליונה של בעל התשובה.

מרן הרב קוק זצ"ל מבאר את הטעם לבריאת העולמות בדבריו אודות שני ערכי שלמות באלוקות- שלמות והשתלמות[יא]. לשלמות אין שום חסרון, וממילא אינה זקוקה לכלום, אך אין בה את יתרון ההשתלמות. המעבר מחיסרון ליתרון זהו תענוג שאין כדוגמתו, ואפילו השלמות שאין בה שום חיסרון לא מכילה אותו. כיוון שיש שני ערכים של שלמות אצלו יתברך, וערך ההשתלמות לא נופל במעלתו מערך השלמות, נברא העולם. זאת מפני שמציאות העולם היא תהליך של השתלמות מן החיסרון אל היתרון. לפי הסבר זה מתברר שהקב"ה אינו גואל אותנו כי אנו חוטאים. וודאי שאיננו נגאלים בעצמינו לאחר שנפלנו בחטא אלא עוד לפני שנבראנו, לפני הנסירה ולפני שהיה חטא, נברא העולם עם האפשרות לתשובה ולהשתלמות.

המציאות העיקרית של העולם היא ההתעלות למעלה היותר עליונה. כלפי המעלה היותר עליונה, כל מציאות שאנו נמצאים בה קודם לכן היא חיסרון כלפי היתרון הבא. יוצא מכך שעיקר בריאת העולם הוא בשביל החיסרון המשתלם. לאחר ההשתלמות הוא אמנם כבר הופך לשלמות, אך זוהי רק ברכה הנלווית אליו בדרך ממילא, ולא עיקר טעם בריאת העולם.

העולם נברא בשביל תהליך תשובה. לפי הסבר זה, 'יתרון האור מן החושך' משמעו, שיתרון הצדיקים, גם אלה שהיו בעלי תשובה, הוא רק ענף מתהליך ההשתלמות שלו זכו. מדרגת הצדיקות בעצמה אינה העיקר, אלא דווקא תהליך ההשתלמות ותנועת ההתעלות בעצמם. היתרון שיש במדרגה מסוימת על פני זו הקודמת לה, הוא רק ענף וברכה נלווית מתהליך העילוי, אך עיקר משמעות המדרגה שבה נמצא האדם, הוא העילוי למדרגה הבאה.

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה

בכל מדרגה שאדם נמצא בה, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, יש לו שני כיווני הסתכלות. מצד אחד, יש למדרגה שבה הוא נמצא מעלה ויתרון. בכל מעלה תמיד קיים ניצוץ של קדושה שהרי אם לא כן, הוא לא היה בין החיים. זוהי מדרגת הצדיק. מצד שני, לכל מדרגה יש מדרגות אינספור מעליה, ותמיד יש לאן להתקדם. זוהי מדרגת בעל התשובה.

מהו ההבדל בין המעלה הנוכחית שכבר קיימת באדם לזו שמעליו? נראה לומר שעיקר ההבדל נעוץ בהבדל הפנימי שבין הפשיטות להתחדשות. המדרגה שאדם כבר השיג, נמצאת בקרבו בפשטות, וממילא אין לו את הברק של החידוש. לעומת זאת, המדרגה שעוד לא הושגה היא עבורו בחינת חידוש. זהו אף ההבדל בין 'סתם' ל'דווקא'. הסתום הוא מצב שהוא כבר ישנו, מוצב ומעוגן, וממילא אין בו את ההמיה הפנימית וההשתוקקות אל מדרגה שטרם הושגה. ברצון ובחתירה למדרגה נוספת קיים תענוג ההשתלמות, והוא מתרחש 'דווקא'. בכל מדרגה שאדם מגיע אליה, הוא משתוקק למדרגה עליונה ממנה, ונפשו אינה שבעה, משום שהמדרגה שכבר השיג נעשית עבורו סתמית.

בתנועה הכפולה, רצוא ושוב, של השיבה וההשתוקקות, עיקר המעלה היא ההשתוקקות, "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה"[יב], שאדם נוסק לשמים ורוצה דווקא את מה ש'שם', ואילו הזכייה במדרגה הנוכחית, מושגת בדרך ממילא. האדם בנוי כך שהחושך של המדרגה שמעליו שאליו הוא משתוקק, הוא שמוליד את כל האורות של המדרגות שבהן הוא כבר נמצא, ודווקא מתוך ההשתוקקות למדרגה עליונה יותר הוא זוכה לה. לעומת זאת, הרצון למה שכבר קיים הוא ירידה לשאול, "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", משום שקומת האדם תמיד נמצאת מעל מה שהוא עשה טוב עד כה, ולפני מה שהוא יעשה טוב עוד יותר. מה שהוא כבר עשה טוב, הוא בבחינת שאול הפעורה מתחתיו, ואילו כל מה שהוא עוד לא עשה, זה בבחינת השמים שלו.

בעלי תשובה עומדים כשפניהם למעלה וכל מציאותם היא השתלמות, שהיא עצם טעם בריאת העולם. לכן שגבה מדרגתם ממעלת הצדיקים שמביטים על מקומם בלבד. אם העולם היה נברא בשביל צדיקים, אמנם היה זה עולם שאין בו חטא, אך לא היה מתגלה בו יסוד ההשתלמות והתשובה שאחרי החטא שבשבילם נברא העולם

אם כן, שלוש המדרגות של 'יתרון האור הבא מן החושך' והתגלות מידות הרחמים עומדות זו על גבי זו בסדר זה[יג]: המדרגה הראשונה עוסקת בשמחת הנגאל שהיה בחטא ובעוון ושב בתשובה. דווקא על בסיס ההשוואה לעברו הוא מתמלא בשמחה עצומה על המדרגה שלה זכה.

המדרגה השנייה עוסקת במעלת הגואל, לפיה הקב"ה היה צריך לגלות אור עליון יותר כדי להציל אותנו מהחושך. זהו גודל הגילוי האלוקי שלו זכה משה בנקרת הצור כשקיבל את י"ג מידות הרחמים, לעומת הגילוי האלוקי שלו זכה במעמד הר סיני. שתי המדרגות הללו הם בבחינת דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו", מצידנו ומצידו.

המדרגה השלישית העיקרית למעלה מדעת, בבחינת 'עד דלא ידע', היא מעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים ומעלת עצם תהליך ההשתלמות. ה' יתברך חפץ דווקא בהתגלות הטוב העליון למעלה מכל גדר, עד כי גם בעולם הבא- צדיקים אין להם מנוחה, שנאמר: "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן"[יד]. שנזכה במהרה בימינו אמן.

[א] מעלתם של הלוחות השניים על הלוחות הראשונים מוזכרים אצל חז"ל במקומות שונים. בשיחה לפרשת כי-תשא המופיעה בספר "בקרבך קדוש" מנינו אחת עשרה מעלות של לוחות שניים על לוחות ראשונים וסידרנום לפי סדר פנימי.

[ב] יומא פו ע"ב

[ג] קהלת ב יג

[ד] נצח ישראל א

[ה] תהלים יח יב

[ו] יומא פו ע"ב

[ז] ראש השנה יז ע"ב

[ח] שמות רבה מה ו

[ט] מתוך הפיוט "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה" שנאמר בסליחות לפי מנהג האשכנזים.

[י] ישעיהו מה ג

ראה אגרות הראי"ה אגרת שע"ח: "...עד שהנשמה תחילה להרגיש בהרגשה זכה פנימית ועדינה איך כל הזדונות, לכל מדרגותיהם, וקל וחומר השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכויות גמורות, ורכוש גדול ועושר רב מתגלה מתוך אוצרות חושך". ראה גם שמונה קבצים ו, רס"ז: "כשקדושתו של אדם מאירה, מבינים בכל דעה את המסקנה האחרונה שלה, אפילו אחרי אלפי תוצאות, ובזה מבחינים בין טהור לטמא. כי ישנן מחשבות כאלה, שאין שום רע וכיעור ושום טומאה ונסיגה ניכרת בהן, אבל בתוצאותיהן האחרונות מתגלה הארס הטמון בתוכן... לצדיקים יראי אלוקים באמת מתגלה אותו הזוהם הטמא גם כשהוא טמון וחבוי במחבואים שונים וחדרי חדרים. ולעומת זה ישנו בקדושה גם כן מין תוכן נסתר, ולמשכילים מזהירים מתגלים אוצרות חושך ומטמוני מסתרים במקום אשר לא יעלה על לב איש לבקש. ומשכיל על דבר ימצא טוב".

[יא] אורות הקודש ח"ב עמ' תקלב, שני ערכי השלמות: "מבינים אנו בשלמות האלוקית המוחלטה שני ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה, שמצד גדלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה. אבל אם לא הייתה האפשרות של הוספה היה זה בעצמו עניין חיסרון. כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין העלאה, שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל, אשר על כן לא תוכל השלמות האלוקית להיות חסרה זה היתרון של הוספת הכוח. ועל זה יש באלקות הכישרון של היצירה, ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלה, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה, ונמצא שהנשמה האלוקית העצמית שבהוויה המחיה אותה הוא העילוי התמידי שלה, שהוא הוא יסודה האלוקי, הקורא אותה להימצא ולהשתכלל"

 [יב] תהלים קלט ח

[יג] גם בהקשר של חג הפורים אנו מוצאים את עניין הפיכת זדונות לזכויות. בדורם של מרדכי ואסתר היו זדונות רבים, כפי שאומרים רבותינו "שנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה", השתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אותו רשע, ובכל זאת בדרך נס נהפכו הזדונות לזכויות וזכו ישראל בניצחון על עמלק. השמחה הגדולה של פורים אינה דומה למצב שלפני הגזירה, אלא גדלה ומתרחבת משום יתרון האור הבא מן החושך. השמחה ביום זה מתעצמת שבעתיים דווקא על רקע המהפך שהתרחש.

[יד] ברכות סד ע"א; תהלים פד ח

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן