וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים

בפרשתנו מצווה התורה כיצד יש לעשות את המשכן, מקום השראת השכינה בישראל. השראת השכינה מתגלה במשכן ובכליו, כל אחד ואחד לפי עניינו, אבל עיקר השראת השכינה מתרחש בין שני הכרובים, הסוככים בכנפיהם, וניצבים על הכפורת שעל הארון בקודש הקודשים. זהו מקום ההתוועדות של הקב"ה עם משה, ומשם היה הקב"ה מדבר עם משה: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים"[א].

מה הם הכרובים? בדברי רבותינו אנו מוצאים דעות שונות בנוגע למעמדם של הכרובים, המשקפות הבנות שונות ומגוונות לגבי אופן ההתגלות והשראת השכינה בישראל, ואופיהּ המיוחד.

על הכרובים במשכן נאמר "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו"[ב], ואילו על הכרובים שהיו במקדש שלמה נאמר בדברי הימים "וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת"[ג]. על כך שואלת הגמרא: "כיצד הן עומדין?". ועונה הגמרא: "רבי יוחנן ור' אלעזר. חד אמר- "פניהם איש אל אחיו", וחד אמר- "פניהם לבית". למאן דאמר "פניהם איש אל אחיו" הא כתיב" ופניהם לבית" - לא קשיא. כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

לפי הדעה הראשונה המובאת בדברי הגמרא, הכרובים נעשו באופן שפניהם איש אל אחיו, דוגמת זכר ונקבה האוהבין זה לזה. בכך הם מהווים סימן לכך ששכינה שורה בישראל, וישראל עושים רצונו של מקום באהבה. אולם אם וכאשר מתפרדת החבילה, הכרובים, בדרך נס, מפנים פניהם לבית[ד].

ממשיכה הגמרא ואומרת: "ולמאן דאמר "ופניהם לבית" הא כתיב" ופניהם איש אל אחיו", דמצדדי אצדודי". הרשב"ם מסביר שפני הכרובים מופנים הן כלפי הבית והן איש אל אחיו. "כאדם שמדבר עם חברו והופך ראשו קצת לצד אחר". יש להבין את דבריו- מדוע אדם המדבר עם רעהו לא מסתכל בפניו, אלא מפנה מבטו הצידה?

הרשב"ם ועוד ראשונים, שואלים למה לא תירץ גם כאן לפי מאן דאמר הראשון- "כאן בזמן שעושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום". מסביר הרשב"ם ואומר שאי אפשר לומר דבר מעין זה: "והכא ליכא לתרוצי כדלעיל כאן שישראל עושין וכו'. דכיון דעיקר עשיית כרובים פניהם אל הבית, לא היה להם לעשותו לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

כלומר, לפי הדעה השנייה עיקרם של הכרובים הוא דווקא כשפניהם אל הבית, והכתוב "ופניהם איש אל אחיו" מלמד שלמרות שפניהם אל הבית, בכל זאת הם מצודדים מעט איש אל אחיו. לפי דעה זו הכרובים נעשו מלכתחילה כשפניהם כלפי הבית ולא איש אל אחיו, משום שאין להם כל תלות במצב אם עושין רצונו של מקום או אין עושין רצונו. מצב הכרובים לפי דעה זו הוא מצב קבוע. תמיד פניהם אל הבית מצודד איש אל אחיו, ואין כל נס בעמידתם.

מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים

הגמרא ממשיכה לבאר את העניין ומביאה דעה נוספת: "דתניא אונקלוס הגר אמר כרובים 'מעשה צעצועים' הן ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו". אונקלוס מפרש שהכרובים פונים אל הבית, אך פניהם מופנים זה כלפי זה – "כתלמיד הנפטר מרבו"- כמו תינוק שיוצא מאת פני רבו החוצה, אך מצדד ראשו אל רבו שלא לתת לו את אחוריו. באופן זה נוהגים רבים כשיוצאים מבית הכנסת, המפנים פניהם אל ארון הקודש כדי שלא להפנות עורפם לשכינה.

הביטוי "מעשה צעצועים" הוא לשון הנאמר בדברי הימים על הכרובים שבמקדש: "וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים וַיְצַפּוּ אֹתָם זָהָב".[ה] כל הפשטנים מפרשים "מעשה צעצועים"- לשון צאצאים (האל"ף התחלפה בעי"ן), היינו- ילדים קטנים ותינוקות. על כך אף מבסס רש"י את פירושו בפרשתנו "כרובים –דמות פרצוף תינוק להם". בדרך זו מפרש הרשב"ם את הדברים ואומר: "מעשה צעצועים – פסוק הוא בדברי הימים, והוא לשון צאצאים כלומר תינוקות, כדאמרינן "מאי כרוב – כרביא"[ו], כלומר כתינוקות הנפטרים מרבותיהן. והיינו דמצדדי אצדודי דאמרן לעיל".

כְּחִבַּת זָכָר וּנְקֵבָה

הגמרא במסכת יומא מתארת את מצבם של הכרובים בדרך אחרת. בשם רב קטינא אומרת הגמרא: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה, ואומרים להן: "ראו חיבתכם לפני המקום, כחיבת זכר ונקבה"[ז]. ממשיכה הגמרא ואומרת בשם ריש לקיש: "בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובים המעורים זה בזה. הוציאום לשוק ואמרו, ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?! – מיד הזילום, שנאמר 'כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ'[ח]".

לאור דברי הגמרא הללו מביא הרמב"ן קושיה בשם הר"י מיגאש, בשם רבו הרי"ף, על הגמרא בבבא בתרא: "ולכולי עלמא קשיא הא דאמרינן במסכת יומא, בשעה שנכנסו גויים להיכל וראו כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה, ודאמרינן נמי התם, בשעה שישראל עולין לרגל היו מגלין להם את הפרוכת ורואים כרובים מעורין זה בזה כזכר עם נקבה".

כלומר, בין למאן דאמר שפניהם אל הבית, ובין למאן דאמר שפניהם איש אל אחיו, קשה להבין את דברי חז"ל שהכרובים היו נראים מעורין זה בזה. ממשיך הרמב"ן ומביא תירוץ לקושיה: "ותירץ הרב רבי יוסי הלוי ז"ל בשם רבו (הרי"ף), שמעשה ניסים נעשה להן, בשעה שישראל עולין לרגל, כדי להראות חיבת הקב"ה לכנסת ישראל. ובשעה שנכנסו גויים להיכל – כדי שיזילום". אם כן, לדעת הר"י מיגאש, הן ברגלים והן בשעת החורבן היה נעשה נס והכרובים, שלא כהרגלם, היו נראים מעורין זה בזה.

נסכם את שלושת הדעות שמצאנו בדברי רבותינו לגבי עמידתם של הכרובים. הגמרא בבבא בתרא מביאה שתי דעות שונות: לפי דעה אחת, פניהם של הכרובים היו פונים איש אל אחיו, כמו שנאמר בפרשתנו. לפי דעה שנייה, פני הכרובים היו מופנים אל הבית, כפי שנאמר בדברי הימים. למאן דאמר שמצב הכרובים הוא "ופניהם איש אל אחיו", זהו ביטוי למצבם של ישראל כשעושים רצונו של מקום, אך כשאין עושים רצונו של מקום, אז פני הכרובים מופנים אל הבית. למאן דאמר שפניהם אל הבית, זהו מצבם הקבוע של הכרובים שהם נפטרים ומצודדים, ופניהם איש אל אחיו. הגמרא במסכת יומא מלמדת שהכרובים היו מעורים זה בזה. דעה זו מהווה קושי על שתי הדעות הקודמות, והרי"ף מתרץ שמצב זה הוא מצב ניסי שהתרחש בזמן הרגלים וכשחרב הבית.

מתוך הדברים עולה שלמאן דאמר "ופניהם איש אל אחיו", התרחשו בכרובים שלושה ניסים: כשאין עושים רצונו של מקום, היו הכרובים מפנים פניהם אל הבית, וברגלים ובשעה שחרב הבית, היו הכרובים מעורים זה בזה. למאן דאמר "ופניהם אל הבית" התרחשו בכרובים שני ניסים: ברגלים ובחורבן.

כל הדברים הללו מצריכים ביאור: מדוע ברגלים נעשה נס מיוחד שיראו חיבתם לפני המקום, שהרי כפי שמביא הרמב"ן לא היה כך כל השנה כולה. בנוסף, מדוע נעשה נס כדי שהגויים יזלזלו בישראל? וכי זוהי סיבה לנס?! עוד יש להבין דעתו של מאן דאמר שפניהם איש אל אחיו. לפי דעה זו, כשישראל אינם עושים רצונו של מקום היה נעשה נס ופני הכרובים היו פונים אל הבית. אולם, כל זה התרחש בתוך קודש הקודשים נסתר מעין כל, וברגלים כאשר היו גוללים את הפרוכת היה נעשה נס והכרובים היו מעורים זה בזה, ומהי משמעות הנס שפניהם פונים אל הבית?

מעבר לכך יש לעיין בפניית הכרובים אל הבית. לכאורה, על מנת לתאר מתח וחוסר קשר בין שני הכרובים, המצב ביניהם היה צריך להיות כך שאחוריהם איש אל אחיו, בניגוד למצב שפניהם איש אל אחיו, ומדוע נאמר שפניהם אל הבית? לכאורה אין בעמידה זו ביטוי לרוגז ומתח בין השניים, שהרי הם אינם מפנים עורף זה לזה, אלא מפנים פניהם יחד אל הבית, ומדוע היא מתרחשת כשישראל אינם עושים רצונו של מקום?

עוד יותר תמוה ה'מאן דאמר' שפניהם אל הבית. לפי דבריו הכרובים הם כמו שני ילדים שיוצאים מאת פני השכינה, ואינם כמו זכר ונקבה, ולא מובן כיצד בשעת הרגל הם נהפכים להיות זכר ונקבה כמשל לקודשא בריך הוא ולכנסת ישראל.

וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו

ננסה לעמוד על עומקם של הדעות השונות שהבאנו, ומתוך כך לענות על השאלות שהצבנו כאן. לפי הדעה הראשונה "ופניהם איש אל אחיו", הכרובים הם כזכר ונקבה המייצגים את קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. לפי הביאור הפשוט, כשאין עושין רצונו של מקום והכרובים מפנים פניהם אל הבית, הכוונה היא שהקב"ה מפנה עורף לכנסת ישראל מפני שכנסת ישראל הפנתה עורף לקב"ה, כפי שמפרש את הדברים 'נפש החיים'[ט]. לפי הסבר זה מובן שלא רק שישראל חטאו בחוץ, אלא כל המהות הפנימית והסגולה הנשמתית המתבטאת בכרוב, היא שנתקלקלה והפנתה עורף למעלה. בניגוד לכך, ניתן לבאר את הדברים אחרת: באמת המהות הפנימית אינה מתקלקלת לעולם. גם כשישראל חוטאים, לא מתרחש כל פגם בכרוב של כנסת ישראל, ח"ו. הסגולה הפנים-פנימית היא ודאי תמיד עם ה' יתברך. מעולם לא זזו ישראל מהדבקות האלוקית, מפני שמצד עצם המציאות הפנימית המתגלה בבית קודשי הקודשים, אנו 'עצם מעצמיו ובשר מבשרו' לעולם, ואיננו יכולים להיפרד.

על מנת להבין את עומק הדברים נתבונן בדוגמא. נתאר לעצמינו זוג אוהבים, אב ואם, המטפלים בילדיהם. הילדים מתנהגים יפה, ושומעים בקול הוריהם, וההורים פונים לחדרם ומשוחחים אחד עם השני - פניהם איש אל אחיו. לפתע הילדים משתוללים ומתפרעים. מה עושים ההורים? הם מסתכלים על הילדים, "ופניהם אל הבית". ההסתכלות הזאת מוסברת כביקורת של ההורים על התנהגות ילדיהם. הם מביטים בהם בפנים זועפות, ומבקשים מהם לחדול ממעשיהם ולשוב לעשות רצונם.

ניתן לתת גם הסבר אחר להסתכלות הזו. בשעה שהילדים רגועים ונינוחים, ההורים מתפנים לשוחח בינם לבין עצמם, אך בשעה שהילדים אינם מתנהגים יפה, ההורים כבר אינם יכולים לשמוח זה בזו, והם פונים אל ילדיהם מתוך דאגה ומבקשים לסייע בידם. אין כאן פנייה מתוך כעס וביקורת, אלא זוהי הושטת עזרה מתוך דאגה ואהבה.

לענייננו: למאן דאמר "פניהם איש אל אחיו", הכוונה שכשישראל עושים רצונו של מקום, הקשר בין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתפרש כאן כקשר של שמחה גדולה. הם יושבים פניהם איש אל אחיו ונהנים מהצאצאים. אולם, כשישראל אינם עושים רצונו של מקום, ההורים פונים ברחמים רבים אל ילדיהם, "פניהם אל הבית", וליבם הומה עליהם, על הנפילות ועל הקשיים שלהם. כך אומר הנביא על אפרים החוטא, שלמרות החטא, עדיין הוא בן אהוב וזקוק לרחמים: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו..."[י]. כשאין עושין רצונו של מקום, עם ישראל אמנם לא זוכה להיות חלק מהשמחה שבין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, אך מאהבתם שלהם הם פונים ברחמים על ישראל כדי להשיב אהבה למקומה.

בעומק הדברים אפשר לומר, שכאשר ישראל עושין רצונו של מקום, בעצם ישנם רק שתי דמויות- קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. אין הפרש והפסק בין כנסת ישראל לבניה, והם נעשים דמות אחת. כביכול ישראל מכונסים בתוך הכרוב של כנסת ישראל בבית קדשי הקדשים, כבת זוג הכלולה באהבה עם הקב"ה. אולם כשאין עושים רצונו של מקום, ישנו נתק בין הסגולה הפנימית של ישראל לבין אופן גילויהּ בפועל. בשעה זו, הקב"ה והשכינה, הסגולה הפנימית של ישראל, שהם כאבא ואמא[יא], מגלים רחמים כלפי ישראל. דווקא בשעה זו כשאין עושים רצונו של מקום, מתגלה נס, והקב"ה יוצא לקראתנו למרות החטא, ולרוב אהבתו ליבו הומה ברחמים להחזירנו בתשובה. "כי לא אחפוץ במות המת... והשיבו וחיו"[יב].

הגמרא אומרת על מי שכביכול מאלץ את הקב"ה לעשות ניסים, "כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית"[יג]. היציאה מהטבע יש בה טעם לפגם, שאנו מטריחים כלפי מעלה, משום שבאופן פשוט הקשר שבין ישראל לקב"ה הוא קשר טבעי. אולם בעומק, הטעם לפגם הוא רק בן לוויה של התהליך כולו. כשטבעיות הקשר נפגמת, אזי יש צורך בנס מחוץ לגדרי הטבע של הקשר והדבקות, והקב"ה מתוך רחמיו, 'יוצא מגדרו' לעשות עבורנו נס על מנת להשיב אותנו בתשובה ולתקן דרכינו.

כאמור, כשישראל עושים רצונו של מקום, מתרחש מצב שבו כל הבנים מתכנסים כביכול, אל הכרוב המייצג את כנסת ישראל, ומתעלים להיות כבת זוג, ופניהם איש אל אחיו. מעבר לכך, בשעת הרגל מתרחש עילוי גדול עוד יותר, ובדרך נס היו הכרובים שפניהם איש אל אחיו נראים מעורים ומחובקים כחיבת זכר ונקבה. בשלושת הרגלים ההתכנסות של ישראל היא כל כך עמוקה, עד שהם מתכנסים לא רק אל סגולת ישראל, אלא דבקים בקב"ה בעצמו, כפי שאנו אומרים ב"הושענות"- "חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ". זהו המצב העליון המתגלה ברגל.

וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת

עד כה עיקר עיסוקנו היה בעמוד האהבה בבית קודשי הקודשים המתגלה במצבם של הכרובים כשפניהם איש אל אחיו כשישראל עושים רצונו של מקום. לפיכך פירשנו, שגם בשעה שאין עושים רצונו של מקום מתגלים רחמים, "על כן המו מעי לו", שהם סעיף האהבה[יד]. לעומת זאת, נראה שדעת מאן דאמר "פניהם אל הבית" מעמידה את עמוד היראה של בית קדשי הקדשים.

למאן דאמר "פניהם לבית", יש כאן ביאור אחר לגמרי. לשון הגמרא היא "ומצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו". תלמיד נפטר מרבו, מכבדו ומפנה לו את פניו בשעת יציאתו מתוך שהוא ירא מפניו. לפי דעה זו, הכרובים אינם בנחת בבית קודשי הקודשים. כל הזמן נדמה שפניהם החוצה ועוד רגע הם יוצאים, "כתלמיד הנפטר מרבו". כיצד יש להבין זאת? לכאורה יש בכך שני פירושים: פירוש אחד, "כתלמיד הנפטר מרבו", משמע, שכל אחד מהכרובים מסתכל על השני כאילו הוא רבו. זהו פירוש מופלא וקשה המצריך ביאור. לפי הפירוש השני, כפי שמבאר הרשב"ם, שני הכרובים מצודדים. כלומר, שני הכרובים נפטרים מאת פני השכינה ומבקשים לצאת החוצה, ובכל זאת, בדרכם החוצה הם מסתכלים לשכינה, מתוך יראת כבוד כלפיה.

לפי דעת אונקלוס הגר, "כרובים – מעשה צעצועים", יש לומר, ששני הכרובים הם כמו צאצאים, וכילדים הם אינם מרגישים בנוח בתוך חדרם של ההורים.

ישנה חרדת קודש להיות אצל פני השכינה[טו]. הכהן הגדול נכנס לתוך קודש הקודשים באימה ופחד, בסלידה ובהלה ממקום אש-להבת-שלהבת. הוא אינו יכול לבוא כמו שהוא, אלא לובש בגדי לבן. בבית שני אפילו היו קושרים לו חבל, כדי שאם חלילה ימות שם, יוכלו להוציאו. מנקודת מבט של יראה, העמדה הפנימית שלנו בתוך קודש הקודשים היא עמדה של חרדת קודש. אנו מרגישים שאיננו שייכים שם ואין זה מקומנו. פנינו מופנות כלפי חוץ, ואנו מבקשים לצאת משם. אולם שלא כדרך הנפטרים מרבותיהם, אנו נטועים שם לתמיד, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", ועדיין פנינו מצודדות כלפי חוץ.

יחד עם זאת, גם למאן דאמר שהיראה שלטה בבית קדשי הקדשים, ברגלים התגלתה בו אהבה- "חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ", כחיבת זכר ונקבה. מהיראה נעשית אהבה, עד כדי "יחידה ליחדך", ואנו נעשים בת זוג אליו יתברך. האהבה שנעשית מהיראה כפי שהיא מתגלה ברגלים, היא אהבה לעילא ולעילא, כפי שיתבאר.

אַהֲבָה וְיִרְאָה

שתי הדעות שהבאנו על מצב הכרובים- "ופניהם איש אל אחיו", ו"פניהם לבית", מבטאים שתי מידות שונות- אהבה ויראה. בזוהר הקדוש אומרים רבותינו, שהאהבה והיראה הם כמו שני כנפיים שבלעדיהם העוף לא פורח למעלה: "ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא"[טז].

בפירוש הראשון "ופניהם איש אל אחיו" מתגלה רק אהבה, ללא כל יראה. אהבה זו מתגלה בשלוש דרגות: אהבה של "ופניהם איש אל אחיו", אהבה של רחמים כשאין עושים רצונו של מקום, ואהבה של "חבוקה ודבוקה בך". לפי פירוש זה אין יראה כלל, לכן צריך להבין כיצד ניתן לפרוח ולעלות מעלה ללא היראה? יש לבאר, שהיראה נמצאת בקודש, ואילו קודש הקודשים הוא כולו אהבה. זה סוד הפסוק "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה"[יז], שבפנימיות המקדש, בקודש הקודשים, ישנה רק אהבה. כל הדרגות עד קדוש הקודשים הן מדרגות של יראה, ואילו בקודש הקודשים מתגלה מדרגה של אהבה עליונה. לאהבה העליונה הזאת אי אפשר להיכנס, אלא רק כהן גדול ביום הכיפורים הוא שיכול להיכנס פנימה. לפי המאן דאמר השני מוסבר, שבקודש אכן מתגלה יראה, ואילו בקודש הקודשים מתגלה מדרגה של יראת רוממות עליונה. יראה זו מתהפכת ברגלים לאהבה עליונה, "חבוקה ודבוקה בך".

כמו אהבת הכרובים המתגלה בשני אופנים שונים- כשעושין רצונו של מקום, וכשאין עושין רצונו של מקום, כך גם המצב של "חבוקה ודבוקה בך" מתגלה בשני אופנים שונים. כשעושין רצונו של מקום ועולים לרגל לראות ולהיראות, אז גוללים את הפרוכת וישראל רואים חיבתם לפני המקום, וכשאין עושין רצונו של מקום, אז דווקא הגויים רואים חיבתנו לפני המקום.

לכאורה היה מקום לומר שבכל השנה, נסתר מעין רואה, מצב הכרובים צריך להיות "חבוקה ודבוקה בך", ואילו ברגלים, כשגוללים את הפרוכת והכרובים נראים בפרהסיא, מפני הצניעות יהיו הכרובים כשפניהם איש אל אחיו ולא מעורים זה בזה. אולם אין הדברים כפי השערתנו. לפי דברי חז"ל אין כל מחיצות בהתגלות העליונה המתרחשת במקום השראת השכינה. כל זמן שישראל רואים ונראים, אך הם לא באים אל הקודש פנימה, ישנה אהבה גדולה- "פניהם איש אל אחיו", אבל בשלושת הרגלים בשעה שגוללים את הפרוכת, כל המחיצות מתמוססות, וממילא לעיני כל ישראל מתגלה אהבה עצומה, "חבוקה ודבוקה בך". זוהי עיקר מצוות ראיה בשלושת הרגלים, כשישראל באים לראות וליראות ומתעוררים במדרגת אהבה עליונה, ממילא גם בקדש הקדשים מתגלה בפועל מדרגה עליונה זו בכרובים- "חבוקה ודבוקה בך". כך דורשים רבותינו את הפסוק "מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב"[יח] על מצוות עלייה לרגל. כשישראל המכונים "בת נדיב", בניו של אברהם אבינו, עולים שלוש פעמים ברגלים מתגלה עיקר האהבה, שהיא דוקא מסיטרא דאברהם אבינו[יט].

כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ

כמו בשעת הרגלים כשגוללים לפני ישראל את הפרוכת, והכרובים נראים מעורים זה בזה ללא כל מחיצות, כך לדברי חז"ל גם כשנכנסו נוכרים להיכל - אין כל מחיצות. ויש להבין: מדוע כשבאים רשעים להחריב את המקדש, דווקא אז נראים הכרובים מעורים זה בזה? לפי פשט הגמרא, בשעה שנכנסו נכרים להיכל נעשה נס, והכרובים היו מעורים זה בזה כדי שיהיה זילותא לישראל, כמו שנאמר: "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ". כדברי הרמב"ן- "ובשעה שנכנסו גוים להיכל נעשה נס כדי שיזילום".

איזה זילות יש בכך לישראל? הגויים תמהים: "ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו?!" אולם התורה אינה מצדדת בנזירות, אלא סוברת שהקשר בין איש לאישה הוא קשר קדוש, לכן האיש מקדש את אשתו במילים "הרי את מקודשת לי". הזילות הנוצרת בעת החורבן היא מפני שהקשר הקדוש והעליון הזה מתגלה כלפי חוץ לעיני כל. הפרהסיא היא שמוזילה ומחללת את הקשר הקדוש והעליון ביותר: "הכל יודעין, כלה- למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה"[כ]. "כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ" כלומר, שדווקא נקודת הכבוד שהייתה לגויים כלפי ישראל, כלפי קודש הקודשים, היא אותה נקודה שמוזלת ומחוללת. כשהדבר הכי יקר נופל זהו עומק הזילות.

לעומת פשט דברי הגמרא, דורשים הדרשנים, והדברים מפורסמים, שדווקא כשישראל חוטאים ונענשים, דווקא אז מתגלה סגולתם הפנימית. בפנימיות, ועל אף הנפילות, אין שום פירוד בין ישראל לקב"ה.

על מנת להבין את עומק הדברים נתאר לעצמינו אישה אשר בגדה בדודהּ, אהוב נעוריה, והיא הולכת לרעות בשדות זרים ושוכחת את בעלה. כשהבעל רואה את אשתו מחובקת בידי זר, מתעוררת בו קנאה עצומה. בפרשת אישה סוטה מורה התורה ואומרת כי הקנאה היא תגובה נכונה לסטייה, ובעומק הדברים- הקנאה היא בעצם שיקוף של האהבה בעצמה. כשאישה לא עושה רצון בעלה, נוצר מתח בתוך הבית. הבעל מבקר את אשתו ואף כועס עליה, אך הוא אינו מתעורר בחמת זעם להרוג אותה. אולם כשהבעל רואה את אשתו חבוקה בידי מישהו אחר, מתעורר בו הזיכרון של אהבתם שלהם, "חבוקה ודבוקה בך". הקנאה המתעוררת בו באה מתוך גודל האהבה שמתעוררת כנגדה, עד שהיא בוערת כמו אש, ויכולה להרוג את שניהם כמעשה פנחס.

באופן פשוט המצב של "חבוקה ודבוקה בך" שבין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, נעשה בקדושה ובטהרה גמורה. כשגוללים את הפרוכת ואומרים לישראל "ראו חיבתכם לפני המקום", אין בושה אלא שמחה עליונה. אהבת שיר השירים, וקל וחומר כל שמחת חתן וכלה, הם קו אור דק מאותה אהבה ושמחה עליונה של ישראל ברגל הבאים לחזות פני שכינה, לראות וליראות. באותה שעה שאומרים לישראל "ראו חיבתכם לפני המקום", גם הקב"ה כביכול מציץ ורואה חיבתו בליבותיהם של ישראל. שני הצדדים נראים ורואים את גודל האהבה ב"חבוקה ודבוקה בך".

לעומת זאת, כשנכרים נכנסים להיכל ומחללים את יוקר האהבה הזו, הקב"ה נותן להם להיכנס לקודש פנימה מפני קנאתו, כביכול. דווקא באותה שעה של קנאה, מתעוררת בקב"ה גם אהבת "חבוקה ודבוקה בך", המשתקפת במצבם של הכרובים. באותה שעה שישראל יוצאים לגלות, כשהם רואים שאצל הקב"ה התעוררה אהבתו העליונה, גם מצידם במעמקים, מתעוררת אהבת "חבוקה ודבוקה בך". הם נזכרים באהבה שהתגלה בעת גלילת הפרוכת, ובמסתרים בוער ליבם באהבה וברצון לשוב ולחדש את הקשר.

אם כן, מצב הכרובים הנראים מעורים זה בזה בעת החורבן, "כל מכבדיה היזילוה", אינו מתפרש כעונש, אלא זהו גילוי של עומק הרחמים. כפי שהמצב "ופניהם לבית" בעת שלא עושים רצונו של מקום, הוא גילוי של רחמים מתוך אהבת "פניהם איש אל אחיו", כך המצב בעת שנכנסו נוכרים להיכל, הוא גילוי של רחמים מתוך אהבת "חבוקה ודבוקה בך".

חֲמֵש מַדְרֵגוֹת שֶל קֶשֶר

לסיכום דברינו נראה לומר שבעצם אנו מוצאים חמש דרגות של קשר המתגלות בין הכרובים, במבנה של "אופן בתוך אופן"[כא]. שתי המדרגות הקיצוניות הן מדרגת "חבוקה ודבוקה בך". העליונה שבעליונות היא זו המתגלה כשישראל עושין רצונו של מקום, בשעה שגוללין את הפרוכת בשלושת הרגלים, וישראל זוכים לחזות באהבה העליונה. כשאנו אומרים בתפילה "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּון בְּרַחֲמִים", אנו מתפללים לזכות לחזות במו עינינו במחזה העליון והמופלא הזה, ומתגעגעים לכך שתתעורר בליבנו אהבה עליונה זו.

המדרגה התחתונה ביותר אינה מתרחשת כשישראל אינם עושין רצונו של מקום, אלא במצב חמור יותר, כשישראל נופלים מטה-מטה, ונעשים זרים לגמרי- בעבודה זרה, בשפיכות דמים ובשנאת חינם, "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה". אז מתעורר הקב"ה לקנאה מתוך עומק האהבה של "חבוקה ודבוקה בך". אהבה זו מתגלה לעיני כל בדמות הכרובים המעורים זה בזה, כדי לעורר בישראל על ידי רחמים עמוקים, את מצב ה"חבוקה ודבוקה" שבהם, ולהשיבם לה' יתברך.

שתי המדרגות הפנימיות יותר, מציירות מצב שגרתי ולא קיצוני- כשישראל עושין רצונו של מקום, וכשאין עושין רצונו. כשישראל עושין רצונו של מקום, מתגלה בין הכרובים אהבה גדולה "ופניהם איש אל אחיו", וכשישראל אינם עושים רצונו של מקום, הכרובים פונים אל הבית ברחמים, על מנת להשיב את ישראל ולתקנם.

שתי מדרגות האהבה, ברגלים וכשישראל עושין רצונו של מקום, הן בפנים, ואילו מדרגות הרחמים, בחורבן וכשישראל אינם עושין רצונו של מקום, הן בחוץ. המדרגה האמצעית אשר מהפכת מהכא להתם, מהמקום של הרחמים בחורבן וכשפניהם לבית, למקום של האהבה בעת שעושין רצונו של מקום וברגלים, היא המדרגה של הדין. הדין מורה על כך ששורש החוץ נמצא בפנים מפני שתכלית העונש אינה לרחק חלילה, אלא לעורר את הקירבה מחדש.

בבואנו אל הקודש מתגלה מידת הדין מפני שתמיד אנו מועדים לחטא. שלא כמו הקב"ה, מקומנו בקודש הוא ארעי. אנו נמצאים שם תמיד כשפנינו כלפי חוץ, כצאצאים הנפטרים מאת רבם, מפני שאיננו שייכים שם מצד חיצוניותנו, אלא אך מצד פנימיותנו. מתוך הכרה חריפה את גודל השכינה השוכנת שם, אנו ניגשים ביראת הרוממות, ודווקא היא זו שהופכת את המצב המקולקל של הרחמים המתגלים כשאין עושים רצונו של מקום ובשעת החורבן, למצב מתוקן של אהבה רבה כששעושין רצונו של מקום, אהבה של פניהם איש אל אחיו, ואהבה בשעת הרגלים, "חבוקה ודבוקה בך". שנזכה במהרה בימינו, אמן.

[א] שמות כה, כב. אומרים רבותינו שהקב"ה "היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון" (בראשית רבה ד, ד). וכן במדרש תנחומא, ויקהל, פרק לז, סימן ז: "...שצמצם הקדוש ברוך הוא שכינתו בתוך המשכן, אלא אף בתוך הארון שעשה בצלאל, צמצם שכינתו".

[ב] שמות כה, כ.

[ג] דברי הימים ב ג, יג.

[ד] יש להדגיש ש"אל הבית" אין הכוונה שהם פנו לכיוון קירות המקדש, זה לצפון וזה לדרום, אלא לבית עצמו- לכיוון מזרח, אל הקודש.

[ה] דברי הימים ב ג, י.

[ו] כרביא=פני תינוק, סוכה ה:

[ז] יומא נד.

[ח] איכה א, ח.

[ט] נפש החיים שער א, ח-ט: "וידוע שהכרובים, הא' רמז עליו ית"ש והשני על ישראל סגולתו. וכפי שיעור התקרבותם ודביקותם של ישראל אליו ית"ש או להיפך ח"ו. היה ניכר הכל בענין עמידת הכרובים דרך נס ופלא. אם פניהם ישר יחזו אליו ית"ש, גם הכרובים עמדו אז פניהם איש אל אחיו. או אם הפכו פניהם מעט ומצדדי אצדודי כן היה ניכר הענין תיכף בכרובים. או אם ח"ו הפנו עורף גם הכרובים כרגע הפנו הפכו פניהם איש מעל אחיו לגמרי ח"ו... ולכאורה אכתי למה הוצרכו להעמיד ב' הכרובים מצודדין. הלא הכרוב הא' שרמז עליו ית"ש היו צריכי' להעמידו ישר ממש. אמנם הענין כמ"ש. שהתחברותו ית'כביכול להעולמות והכחות כולם וכל סדריהם והתקשרותם. וכן כל סדרי הנהגתו ית' אתנו. הוא כפי שיעור התנועה וההתעוררות המגיע אליהם ממעשינו למטה. וכפי זה השיעור משתלשל ונמשך גם אלינו למטה פנים שוחקות ומוסברות. לכן גם הכרוב שרמז עליו ית"ש היו ג"כ צריכים להעמידו מצודד מעט כפי שיעור הצדוד של הכרוב שרומז עלינו מזה הטעם".

[י] ירמיהו לא, יט.

[יא] ברכות לה: א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר "גוזל אביו ואמו" ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואין אביו אלא הקב"ה שנאמר "הלא הוא אביך קנך", ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

[יב] יחזקאל יח, לב.

[יג] שבת נג:

[יד] על הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם" (ישעיהו כט, כב), מסביר בעל התניא (תניא פרק מה), שכשהאהבה נופלת, ואדם רואה שהוא אינו יכול לעורר בקרבו את האהבה המסותרת בליבו, משיבים אותה על ידי רחמים, ע"י שהוא מרחם על חלק אלו-ק ממעל שנמצא בתוכו, הנתון באשפתות, ועל ידי הרחמים מתעוררת האהבה.

[טו] ההלכה אומרת שאדם מתפלל צריך לראות עצמו כאילו הוא בבית קדשי הקדשים. זוהי עבודה קשה מאוד מאוד. איך אדם יכול להיכנס לבית קדשי הקדשים שלוש פעמים ביום עם כל החטאים, החולין והחיצוניות? כהן גדול היה פורש שבעה ימים בשביל להיכנס לקודשי הקדשים בקדושה וטהרה וכיצד כל אדם יכול להיכנס בכל תפילה לבית קודשי הקודשים? זה אימה ופחד!

[טז] תקו"ז ת"י כה, ב .

[יז] שיר השירים ג, י. שיר השירים רבה פרשה ג.

[יח] שיר השירים ז, ב.

[יט] שיר השירים רבה ז, ב: "בת נדיב - בתו של אברהם שנקרא נדיב, היך מה דאת אמר "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם" וגו"'.

[כ] שבת לג.

[כא] מרן הרב קוק אומר שבענייני אמונה ישנה פסיקת הלכה, אבל בענייני אגדה המסבירים עניינים פנימיים, אין הדבר כך. ישנן דעות שונות אך כלל לא פליגי, לכן ניתן להעמיד את כל הדעות השונות זו לצד זו.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.

באדיבות ישיבת רמת גן